לפני כשנתיים פנו אלי מהמגזין
"סגולה" וביקשו שאשתף אותם בפרטים על הרב אבולעפיה, כיון שרצונם לעשות
עליו כתבה. וכך במשך כמה חודשים של תחקירים יצאה הכתבה לאור ביוני 2011. וכמובן
נשלח אלי המגזין. כתבה מרשימה בת 12 עמודים ובאחד העמודים אני מוצא צילום מהים אל
עבר האי קומינו. עור גופי נהיה חידודים חידודים, מראה הבניין היה אחד לאחד כפי שבא
לי בחלום למעלה מ10 שנים קודם. אני מביט עליו ועיניי לא זזות מן התמונה ותדהמתי
הייתה מהזיכרון החד של החלום המבנה נשאר חרוט
בזיכרוני ממש כפי התמונה. רבי אברהם אבולעפיה מספר על הגיעו אל האי בהיותו
כבן 48. ספרו האחרון נכתב באי בהיותו בן 51 ומאז אין לא זכר. אני מבין שלא סתם
מגיע אלי החלום אך עדיין לא ברור לי מה עלי לעשות. כיון שברור שהרי 750 שנה לא
יושב רבי אברהם ומחכה לי. וגם אם נקבר שם המבנה הזה הוקם לפני 400 שנה ואיך זה
קשור אליו? כך שלא הבנתי מה עלי לעשות והענין נדחק ממני אך חזר והטריד אותי מידי
פעם. עד שעלה בדעתי להגיע למקום. וגם זה נדחק ועולה. וכך ביום שלישי ה6 לנובמבר
2012 עוברת בי שוב המחשבה אך הפעם כרוח סערה ולא מרפה ממני. ואני פותח
דף אינטרנט ומחפש טיסה למלטה (מלטה היא קבוצה של שלשה איים השוכנים מדרום לסיציליה
והגדול מביניהם נקרא "מלטה" והבינוני נקרא "גוזו" והקטן נקרא
"קומינו" גודלו כ-3
ק"מ מרובע). אני מוצא שיש טיסה שיוצאת ב13 לנובמבר ב6
בבוקר וחוזר מוצאי שבת ה18 לנובמבר ב1
בלילה. כהרגלי אני לא מבטל שיעורים שאני מוסר אלא אם נפלה חתונה לבני האחים שלי, חתונות
של ילדיי לא עושים ביום שיש שיעור. חברותות אני יכול לדחות. וסדר השבוע שלי: יום
ראשון חברותא. שני שיעור בתל אביב. שלישי חופשי. רביעי שני חברותות ושיעור
בירושלים. חמישי חברותא ושיעור ברחובות. אך הפלא ופלא השיעור ביום רביעי נדחה כבר
קודם לשבוע הבא. השיעור ביום חמישי ברחובות נדחה לשבוע הבא. כך שאני יכול להגיע
לשיעור ביום שני בתל אביב לחזור ב12 בלילה לארגן ציוד סידורים אחרונים ולצאת לדרך.
למחרת ביום רביעי (בשבוע שאני עדיין בארץ) חבר שמסיע אותי הביתה חזרה מירושלים שמע
שאני נוסע ושואל אותי מי נוסע אתך? אני אומר לו אני נוסע לבד. והוא שואל אתה רוצה
לנסוע לבד? ואני משיב אני מאוד שמח לנסוע לבד. והא מניח ואחר שואל שוב "אתה שמח
לנסוע לבד"? ואני משיב לו "אני מאוד שמח לנסוע לבד, אך אם אתה רוצה להצטרף אני אשמח
באותה מידה". ואז הוא מתחמק ולא יודע להחליט אך לפני שהוריד אותי אמר "אגיע
הביתה ואשאל את אשתי". ואני משיב לו, "קובי הלילה אני מזמין את הכרטיס
שעולה 395 $ (אתמול כשהסתכלתי נותרו 9 מקומות והיום נותרו 6) כך שתתן לי תשובה
מידית כשאתה מגיע הביתה". כמובן הוא הצטרף.
מורדה סרנת (לבית אבולעפיה) שאנו
מכירים שנים מאז התחלתי להוציא את ספרי הרב קיבלתי טלפון של הגברת שלי תייר
המתגורר במלטה. ישראלית שירדה לארה"ב ללימודים בשנת 1948. כן היא לא כל כך
צעירה, בת 85 ולאחר הוצאת גידול מהראש נפגעו הרגלים האוזניים הפה העיניים אך נשארה
מלאת חיים. והיא הכתובת שלי במלטה תחנה ראשונה.
התוכנית שאני מכין היא כדלקמן: אני
נוחת במלטה ב9 בבוקר מגיע לגברת שלי שותה קפה ואחר מחפש דרך להגיע אל העיר הכי
קרובה לקומינו ומשם לוקח סירה שתעביר אותי לקומינו, ורצוני לשהות שם שני לילות.
כיון שהלילה הראשון בין שלישי לרביעי הוא ערב ראש חודש כסלו אין יותר טוב מזה
לשהות שם לילה. אני יודע שההגעה לאי לא פשוטה למרות שהמרחק קצר. וכך אנו נוחתים
במלטה מחליף "סים" לשיחות בחו"ל וכלום לא עובד. גם הטלפון הציבורי
בלע 2 יורו שהכנסתי ולא עובד. אנו הולכים לנסות את מזלנו אצל נהגי המוניות,
ומסבירים להם שאנחנו צריכים להגיע לשכונת "קפרא". הם לא יודעים ואני
מבקש מהם שיצלצלו לגברת וכך נדע. לבסוף היה נהג אחד נחמד שהסכים ואני מדבר עם שלי.
(שכמובן דיברתי איתה קודם מהבית. וזו לא שיחה ראשונה), ומסביר לה שאנחנו בשדה
התעופה ורוצים להגיע אליה והנהג לא יודע היכן זה שכונת "קפרא", ושתמסור
לי כתובת מדויקת. והיא אומרת שהיא לא יודעת (הגברת לא יודעת איפה היא גרה). אך
אולי ג'ודי העובדת משק בית שלה תדע. ואני מוסר את הטלפון לנהג והוא מנהל שיחה
במלטזית עם ג'ודי ולבסוף הבין לאן להגיע ותמורת 20 יורו הוא לוקח אותנו אליה.
קובי שהיה מאוד סקפטי לגבי ההגעה עוד
היום לאי, פונה לג'ורג' הנהג בהתייעצות וג'ורג' מצלצל לאן שהוא ואומר לא אין היום
סירות לאי, הים לא מאפשר.
ג'ורג' מצליח להביא אותנו, כמובן
התרגשות גדולה. לשלי יש הרבה תוכניות בשבילי יש במלטה אדמו"ר ממלטה הנקרא גם
אדמו"ר מאבולעפיה והיא מצלצלת להודיע לו שהגיע אמנון גרוס עורך ספרי אבולעפיה.
דברתי איתו כמה דקות ואמרתי שאשמח לפגוש אותו ביום חמישי כשאחזור מהאי קומינו. ושוב
קובי מפנה את שאלתו לשלי, האם אפשר למצוא סירה לאי? ושלי מטילה את העבודה על ג'ודי
וכמובן אותה התשובה אין סירות. ואני מנסה להבהיר לקובי שהכל זה ממניעות השטן אנחנו
צריכים להגיע למקום הסירות ולראות שם מה קורה. ולבסוף ג'ודי מצלצלת ואומרת שהיא
דיברה עם בעל הסירות ואין היום נסיעה. אז אני אומר לקובי טוב נשתמש כאן בעצת רבי
נחמן שאומר שלפעמים כשלא הולך לא צריך להתעקש. תוך כדי שתיית קפה אחד למשנהו אני
מנסה לברר על מלון וג'ודי מעלה כמה אפשרויות השעון בינתיים רץ לעבר אחר הצהריים.
ואנו מזמינים את ג'ורג הנהג הנחמד שלוקח אותנו לשכונת "סלימה" השוכנת
לאורך הים של הבירה "וולטה". אנחנו מתמקמים במלון.
שכחתי לציין שהתרמיל גב הגדול שלקחתי
הכיל ברובו אוהל גדול ושק שינה על מנת שנוכל לישון באי. וההחלטה היא שעם שחר אני
מתפלל אחר ארוחת בוקר ויוצאים לדרך. אנחנו כבר מתודרכים ישנו אוטובוס מספר 222 אשר
לוקח אותנו עד "צ'ירקאווה" שם עוגנת הסירה שמפליגה לקומינו וכן המעבורת
שמפליגה לגוזו האי השני בגודלו מאוכלס ותיירותי לגמרי.
לפני תשע אנו מוכנים וקובי מנסה לשכנע
אותי לצלצל לנהג הסירות (הטלפון שלי פועל) ואני מסביר לו שאני יוצא כרגע לתפוס
אוטובוס שעולה 2.5 יורו ולא מצלצל לאף מקום. ואם זה מתאים לו הוא יכול להצטרף אלי.
וכך אנו יוצאים מהמלון כל אחד עם תרמיל קטן את האוהל כבר לא הצטרכנו כיון שהתוכנית
הייתה להגיע לשם לשהות עד הסירה האחרונה ולחזור למלון. וכך לחזור גם למחרת יום
חמישי וכן ביום ששי. לקחנו פירות ופיצוחים לדרך מים וערכת קפה וכמובן ספרים ללמוד
שזה היה עיקר הענין להגיע לאי וללמוד מהספר "אמרי שפר" שזה ספרו האחרון
של הרב שנכתב על האי.
אנחנו צועדים לכיוון התחנה ורואים את
אוטובוס 222 סוגר את הדלת ומתחיל לנסוע אנחנו מנפנפים בידיים אך לא עוזר כמו אגד,
לא פותח ונעלם. וקובי מתחיל להפעיל ספקות "אתה רואה הלך לנו האוטובוס נצטרך
לחכות עוד שעה עד האוטובוס הבא".
ואני שולף את הספר "אור
השכל" שאותו החלטנו ללמוד במלון, ומראה לו את הקטע שסיימנו אתמול: "כל דבר שאדם מכוון אליו צריך שיביא תועלת
גדולה או קטנה שאם לא יכוון לזה תהיה פעולתו בלתי השגחה. שעניין השגחה מורה על
כוונה ורצון ובחירה, ומי שפועל פעולה בלעדיהם תקרא פעולתו מקרית". אתמול התפעלתי מהדיבור
והרחבתי בו כיון שזה מבט מעניין לגבי ההשגחה שהרי ברבות השנים התפלפלו הגויים
והיהודים בעניין ההשגחה. והטענה הלא יהודית אומרת שבשלב מסוים עלה השם למרומים
ואינו משגיח כלל והכל מתנהל על פי הטבע. וכן ביהדות נעשה חילוק בהשגחה בין בני אדם
ולבין בעלי החים, וכן בין ההשגחה הכללית לפרטית. וכאן דייק הרב חילוק נפלא שההשגחה
היא תמידית אך היא תלויה במקבל. כפי שדעתו בעניין השפע היורד תמיד ורק לפי הכלי
שמכין המקבל יקבל, כן ההשגחה תלויה במקבל. שאם מכוון שהדבר יביא תועלת כך תהיה
ההשגחה. "אתה מבין קובי", אני אומר לו אנחנו תחת השגחה. ולא היינו
צריכים לעלות על האוטובוס הזה.
לאחר כשלשת רבעי שעה הגיע 222 אנחנו
עולים והנהג מידע אותנו שתמורת 2.60 יורו יש לנו כרטיס לכל היום לכל מלטה. יושבים
באוטובוס וכאן אני מעיין במחשבתי על המתרחש, ומה שיתרחש. ומודע ללא מודע שמצפה לנו
וכולי בהתרגשות עצומה. אנחנו יורדים בצירקאווה כיוון שזה קצה האי זו התחנה האחרונה
של האוטובוס, מכאן דרכו חזרה. על הרציף עומדים כ6 בחורים ביד כל אחד חוברת והם
מציעים ליורדים הפלגה לגוזו. כמובן גם אלינו ניגש אחד אך הוא שואל לקומינו? אין
לתאר את השמחה. כולם לגוזו והוא ה"Salesman" היחיד לקומינו. והוא מבחין בהתלהבות ושולף כרטיסים 10 יורו
לכל אחד הפלגה הלוך ושוב ואנו משלמים בין רגע והוא מצביע על המדרגות ואומר "תלכו
לשם"! ואנו יורדים ושם מחכה הספינה עליה כ15 איש ואנו עולים ותיכף יוצאים
לדרך (חיכו רק לנו). אני מעודד את קובי ומצביע על ההשגחה הנפלאה. האי קומינו
ממולנו נראה שאפילו בשחייה אפשר להגיע. כמעט לאורך כל הדרך נראה המבצר שאנו צריכים
להגיע אליו, וככל שמתקרבים ההתרגשות שלי גדלה. הבניין מהחלום עומד ממש כפי שנשאר
בזיכרוני. חשבתי שברבות השנים לא יישאר בזיכרוני כלום. אך הכל הופך חי לגמרי החלום
עומד מול עיניי. הסירה עוצרת השעה 20 לפני 11 מגיע ג'יפ קטן עליו רכוב אחד מתושבי
האי (אפשר לראות אותו ביוטיוב http://www.youtube.com/watch?v=LS2I36hAiMk) שנים מנוסעי הסירה עולים על הג'יפ
הוא יוצא לדרך. קובי ואני יוצאים לדרכנו אל הטירה אין על האי כבישים יש כמה דרכי
כורכר אך אנו בוחרים לחצות את ההר ישר לכיוון הטירה.
שכחתי לספר, שכשקבלתי את המגזין
וראיתי את המבנה לא הצלחתי להבין את גודלו ואז לקחתי את המגזין לשיעור והראיתי
אותו לתלמידים מבלי לספר על החלום ושאלתי אותם מה הגודל של המבנה. וכולם חד משמעית
קבעו שהוא בין שלש קומות. וכן לפני שהגענו ראיתי שוב תמונות של המבנה מן הצד ויש
לו מדרגות הגעה. כך אנו מתקרבים למבנה וכבר רואים את מדרגות הכניסה ומתקרבים ועל
המדרגות סרטים אדום לבן וכתוב "closed" אך הדלת למעלה נפתחת ויוצאים
שני אנשים אלו שעלו על הג'יפ ואני מנפנף להם ביד וקורא בקולות ורץ לעבר המדרגות.
ואומר המבוגר משניהם "Okay you have five minutes".
עולים מעל
הסרטים ונכנסים אחוזי התרגשות. הבניין נבנה ב1600 כבנין שמירה על האי. הפנים כולו
משופץ עם תמונות והסברים לתיירים מה שלא עניין אותי בכלל. לעומת החוץ הפנים קטן.
קומת הכניסה המוגבעת בנויה שני חדרים ויש מדרגות למעלה ולמטה כשהתחלתי לעלות למעלה
טרח האיש להגיד לי שהגג סגור ואז ירדתי למטה והגעתי לקומת הקרקע והאיש אחרי. ולא
הבנתי מאיפה הוא שלף את מה שאמר אך הוא אמר, שאם אני מחפש קבר אין ירידה ליותר
למטה. האיש הוא השומר של הבניין והשני הוא בנו. בקיץ הבניין פתוח לתיירים (עונת
התיירות נגמרת בסוף ספטמבר ולפעמים מעריכים לאוקטובר) והשומר מגיע פעם בשבוע, נכנס
ויוצא והולך. לאחר חמש דקות הודיתי לו על נדיבותו ויצאתי. הם סגרו והלכו ואנחנו
נשארנו מחוץ לדלת.
חשבתי לעצמי שצעד ראשון זה להכין קפה
לשבת לעכל את מה שראינו וחווינו ואת זה נעשה כאן בבניין מחוץ לכניסה. יש מעקה
ברוחב של מטר סביב כל הבניין שהוא חומה
חיצונית שמקפת את הבניין שתכף יראה בתמונה. בצד שמאל יש את המדרגות ורואים שהחלק התחתון יותר רחב ושם
התיישבנו לקפה אך הרוח החזקה השתלת על הגזיה הקטנה ולא הצלחתי בכל פינה שהדלקתי
הרוח התגברה עלי ואז החלטנו לגשת לבנין שעומד משמאל לבנין הזה כ150 מטר ושם
לעשות את הקפה.
בינתיים אני מספר לקובי על ההשגחה הנפלאה שהייתה לנו אילו היינו עולים על
האוטובוס שברח לנו היינו מגיעים בסירה הקודמת לאי ומוצאים את הבניין סגור ומתמלאים
אכזבה. אנחנו מגיעים לבנין שצורתו ח', שתי קומות על כל צד כ8 דלתות, באחת יש קול
רדיו, אח"כ ראינו אשה יוצאת ומנקה. רוב החדרים נראה שהם מחסנים. התיישבנו בחצר
בפינה שלאורכה יש רק קומה אחת רעועה הדלקתי את הגזיה הנחתי את הפינג'ן המים רתחו
הכנתי קפה מזגתי לשנינו והתיישבנו ללמוד.
וכאן מתחיל הסיפור. תוך כדי הלימוד
כשאני מכין את הקפה השני חשתי בתופעה מוכרת וכאן אני חוזר 20 שנה לאחור.
בעודי גר בעמנואל ובתפקידי אני ראש כולל
ותחביבי לבקר בקברי צדיקים וכן ארגנתי בערבי חודשים נסיעה לכל הלומדים לקברי
צדיקים. באחת מנסיעותיי לקחתי עוד שני חברים ונסענו צפונה נתקלתי בספר על קברי
צדיקים באתר מעניין שלא ביקרתי בו והוא ציון "ברית בין הבתרים". הוא
המקום בו נערך ברית בין הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו (בראשית ט"ו). המקום
מתחת לחרמון על אחת הפסגות של הר דב. ההגעה למקום אז הייתה כרוכה בתאום עם החטיבה
היושבת בקרית שמונה (היום אי אפשר להגיע) הגענו למקום ולאחר שישבנו ואכלנו ולמדנו
אני מציץ בשעון ורואה שלא עברה חצי שעה מאז שהגענו, וכך הרגישו כולם שהזמן שם עוצר
מלכת. אך עדיין לא הבנתי עם שלשתינו מדומינים או שזה אמיתי.
לערב ראש חודש הבא הגעתי עם שני רכבים
של הסעות היינו כ25 אברכים ולא סיפרתי להם דבר על עצירת הזמן וכמובן אט אט התופעה
הורגשה לכולם.
...אני חוזר לקומינו. לאחר שהסתובבנו
במבצר, והנסיונות לקפה, והישיבה עם הקפה, והלימוד, אני מציץ לטלפון לראות מה קרה
לזמן השעון מראה 10דקות עברו. אני לא מספר לקובי כלום ושואל אותו מה שעה? הוא מביט
לטלפון ואומר לי "השעה אצלי לא בסדר הטלפון מראה שעברו 10 דקות". אני לא
מראה לא התפעלות יושבים שוב שותים קפה לומדים ונראה שעבר עוד כשעתיים והספקנו הרבה
בלימוד ואני שואל את קובי "כמה נראה לך שעבר מהקפה הראשון"? והוא אומר "שעתיים,
שעתיים וחצי" ואני אומר לו "תתבונן בטלפון" ואז הוא מגלה שעברה רבע
שעה.
זהו מכאן הבנתי את כל המסע. בחלום
הראו לי את המקום שאני צריך להגיע אליו ולא טרחתי או שלא הייתה לי האפשרות לדעת על
המקום, למרות שהיו לי הרבה שיחות ופנו אלי בשאלות על מקום קבורתו. ותמיד השבתי שאת
כל האינפורמציה על הרב אבולעפיה יש לנו מכתביו, וכתביו האחרונים היו ביושבו באי
קומינו (אז נקרא קומיטי) וספרו האחרון נכתב בשנת 51 לחייו ומאז אין לנו ידיעות.
ותמיד נשאלתי אם זה לא מעניין אותי היכן הוא קבור? והאם לא מעניין אותי להגיע לאי
קומינו? ותמיד השבתי שלא! כיון שלא אמצא שם שום דבר. אך אם הייתי יותר ערני לגבי
החלום יכול להיות שהייתי קושר את זה למקום. וכיון שלא, שלחו אלי את תמונת המקום הביתה.
ואז הבנתי שאני צריך להגיע לאי. אבל עדיין לא הבנתי מה לעשות שם. ואז בתוך הבניין
כבר התחלתי להבין את השליחות, הרגשתי את הסערה הפנימית שבי, הבנתי שאין כלום בבנין.
וזה רק היה ציון המקום שאליו אני צריך להגיע, אני צריך לשבת ללמוד שם ולספוג
והדברים השתחררו כשאשוב הביתה אט אט. הסימן של הזמן שעצר שם מלכת הוא מהלך נרחב
שמדבר עליו הרב ברמזי רמזים ובמקומות שונים. הבנתי כבר שם ובמשך השהות כמה דברים
חדשים. ומאז שהגעתי הביתה עולים רעיונות ושפע רב נשפע, ועדין הפה לא נפתח. ועל כן
החלטתי להעלות על הכתב את המסע ומכאן אוכל להמשיך ולהיכנס למסע העכשווי הרוחני
הנולד מן המסע ההוא.
ולסיום אספר שלא הצלחנו לשוב אל האי
כיון שביתר הימים לא הייתה הפלגה אך המסע קצר הזה הספיק להפעם וכמובן את סיום המסע
במוצאי שבת חזרתי לבייתה של שלי שהייתה לי התחנה הראשונה והאחרונה במלטה.
