יום רביעי, 28 בנובמבר 2012

מסע אל קומינו





לפני כ13 שנים חלמתי חלום ובחלומי אני עומד ליד מבנה רחב ממדים וכשלש קומות ומנסה להיכנס אך אין דרך להיכנס גם כשאני מתבונן מלמעלה אין אפשרות להיכנס. ורצוני עז להיכנס אך הכל חסום ואני יודע בחלומי שבתוך המבנה נמצא רבי אברהם אבולעפיה (אינני יודע אם בגוף חי או שם קברו). וכך אני מתעורר ולא מצאתי פשר לחלומי. אך ימים עוברים ומידי פעם אני מהרהר בחלום ומנסה להבין מה המסר ואין פיתרון. (כיון שזיכיתי לערוך ולהוציא לאור את כל כתביו שאלו אותי כמה מקובלים האם רבי אברהם בא לי בחלום. והחלום הזה היה אחרי ששאלו אותי).

לפני כשנתיים פנו אלי מהמגזין "סגולה" וביקשו שאשתף אותם בפרטים על הרב אבולעפיה, כיון שרצונם לעשות עליו כתבה. וכך במשך כמה חודשים של תחקירים יצאה הכתבה לאור ביוני 2011. וכמובן נשלח אלי המגזין. כתבה מרשימה בת 12 עמודים ובאחד העמודים אני מוצא צילום מהים אל עבר האי קומינו. עור גופי נהיה חידודים חידודים, מראה הבניין היה אחד לאחד כפי שבא לי בחלום למעלה מ10 שנים קודם. אני מביט עליו ועיניי לא זזות מן התמונה ותדהמתי הייתה מהזיכרון החד של החלום המבנה נשאר חרוט בזיכרוני ממש כפי התמונה. רבי אברהם אבולעפיה מספר על הגיעו אל האי בהיותו כבן 48. ספרו האחרון נכתב באי בהיותו בן 51 ומאז אין לא זכר. אני מבין שלא סתם מגיע אלי החלום אך עדיין לא ברור לי מה עלי לעשות. כיון שברור שהרי 750 שנה לא יושב רבי אברהם ומחכה לי. וגם אם נקבר שם המבנה הזה הוקם לפני 400 שנה ואיך זה קשור אליו? כך שלא הבנתי מה עלי לעשות והענין נדחק ממני אך חזר והטריד אותי מידי פעם. עד שעלה בדעתי להגיע למקום. וגם זה נדחק ועולה. וכך ביום שלישי ה6 לנובמבר 2012 עוברת בי שוב המחשבה אך הפעם כרוח סערה ולא מרפה ממני. ואני פותח דף אינטרנט ומחפש טיסה למלטה (מלטה היא קבוצה של שלשה איים השוכנים מדרום לסיציליה והגדול מביניהם נקרא "מלטה" והבינוני נקרא "גוזו" והקטן נקרא "קומינו" גודלו כ-3 ק"מ מרובע). אני מוצא שיש טיסה שיוצאת ב13 לנובמבר ב6 בבוקר וחוזר מוצאי שבת  ה18 לנובמבר ב1 בלילה. כהרגלי אני לא מבטל שיעורים שאני מוסר אלא אם נפלה חתונה לבני האחים שלי, חתונות של ילדיי לא עושים ביום שיש שיעור. חברותות אני יכול לדחות. וסדר השבוע שלי: יום ראשון חברותא. שני שיעור בתל אביב. שלישי חופשי. רביעי שני חברותות ושיעור בירושלים. חמישי חברותא ושיעור ברחובות. אך הפלא ופלא השיעור ביום רביעי נדחה כבר קודם לשבוע הבא. השיעור ביום חמישי ברחובות נדחה לשבוע הבא. כך שאני יכול להגיע לשיעור ביום שני בתל אביב לחזור ב12 בלילה לארגן ציוד סידורים אחרונים ולצאת לדרך. למחרת ביום רביעי (בשבוע שאני עדיין בארץ) חבר שמסיע אותי הביתה חזרה מירושלים שמע שאני נוסע ושואל אותי מי נוסע אתך? אני אומר לו אני נוסע לבד. והוא שואל אתה רוצה לנסוע לבד? ואני משיב אני מאוד שמח לנסוע לבד. והא מניח ואחר שואל שוב "אתה שמח לנסוע לבד"? ואני משיב לו "אני מאוד שמח לנסוע לבד, אך אם אתה רוצה להצטרף אני אשמח באותה מידה". ואז הוא מתחמק ולא יודע להחליט אך לפני שהוריד אותי אמר "אגיע הביתה ואשאל את אשתי". ואני משיב לו, "קובי הלילה אני מזמין את הכרטיס שעולה 395 $ (אתמול כשהסתכלתי נותרו 9 מקומות והיום נותרו 6) כך שתתן לי תשובה מידית כשאתה מגיע הביתה". כמובן הוא הצטרף.

מורדה סרנת (לבית אבולעפיה) שאנו מכירים שנים מאז התחלתי להוציא את ספרי הרב קיבלתי טלפון של הגברת שלי תייר המתגורר במלטה. ישראלית שירדה לארה"ב ללימודים בשנת 1948. כן היא לא כל כך צעירה, בת 85 ולאחר הוצאת גידול מהראש נפגעו הרגלים האוזניים הפה העיניים אך נשארה מלאת חיים. והיא הכתובת שלי במלטה תחנה ראשונה.

התוכנית שאני מכין היא כדלקמן: אני נוחת במלטה ב9 בבוקר מגיע לגברת שלי שותה קפה ואחר מחפש דרך להגיע אל העיר הכי קרובה לקומינו ומשם לוקח סירה שתעביר אותי לקומינו, ורצוני לשהות שם שני לילות. כיון שהלילה הראשון בין שלישי לרביעי הוא ערב ראש חודש כסלו אין יותר טוב מזה לשהות שם לילה. אני יודע שההגעה לאי לא פשוטה למרות שהמרחק קצר. וכך אנו נוחתים במלטה מחליף "סים" לשיחות בחו"ל וכלום לא עובד. גם הטלפון הציבורי בלע 2 יורו שהכנסתי ולא עובד. אנו הולכים לנסות את מזלנו אצל נהגי המוניות, ומסבירים להם שאנחנו צריכים להגיע לשכונת "קפרא". הם לא יודעים ואני מבקש מהם שיצלצלו לגברת וכך נדע. לבסוף היה נהג אחד נחמד שהסכים ואני מדבר עם שלי. (שכמובן דיברתי איתה קודם מהבית. וזו לא שיחה ראשונה), ומסביר לה שאנחנו בשדה התעופה ורוצים להגיע אליה והנהג לא יודע היכן זה שכונת "קפרא", ושתמסור לי כתובת מדויקת. והיא אומרת שהיא לא יודעת (הגברת לא יודעת איפה היא גרה). אך אולי ג'ודי העובדת משק בית שלה תדע. ואני מוסר את הטלפון לנהג והוא מנהל שיחה במלטזית עם ג'ודי ולבסוף הבין לאן להגיע ותמורת 20 יורו הוא לוקח אותנו אליה.

קובי שהיה מאוד סקפטי לגבי ההגעה עוד היום לאי, פונה לג'ורג' הנהג בהתייעצות וג'ורג' מצלצל לאן שהוא ואומר לא אין היום סירות לאי, הים לא מאפשר.

ג'ורג' מצליח להביא אותנו, כמובן התרגשות גדולה. לשלי יש הרבה תוכניות בשבילי יש במלטה אדמו"ר ממלטה הנקרא גם אדמו"ר מאבולעפיה והיא מצלצלת להודיע לו שהגיע אמנון גרוס עורך ספרי אבולעפיה. דברתי איתו כמה דקות ואמרתי שאשמח לפגוש אותו ביום חמישי כשאחזור מהאי קומינו. ושוב קובי מפנה את שאלתו לשלי, האם אפשר למצוא סירה לאי? ושלי מטילה את העבודה על ג'ודי וכמובן אותה התשובה אין סירות. ואני מנסה להבהיר לקובי שהכל זה ממניעות השטן אנחנו צריכים להגיע למקום הסירות ולראות שם מה קורה. ולבסוף ג'ודי מצלצלת ואומרת שהיא דיברה עם בעל הסירות ואין היום נסיעה. אז אני אומר לקובי טוב נשתמש כאן בעצת רבי נחמן שאומר שלפעמים כשלא הולך לא צריך להתעקש. תוך כדי שתיית קפה אחד למשנהו אני מנסה לברר על מלון וג'ודי מעלה כמה אפשרויות השעון בינתיים רץ לעבר אחר הצהריים. ואנו מזמינים את ג'ורג הנהג הנחמד שלוקח אותנו לשכונת "סלימה" השוכנת לאורך הים של הבירה "וולטה". אנחנו מתמקמים במלון.

שכחתי לציין שהתרמיל גב הגדול שלקחתי הכיל ברובו אוהל גדול ושק שינה על מנת שנוכל לישון באי. וההחלטה היא שעם שחר אני מתפלל אחר ארוחת בוקר ויוצאים לדרך. אנחנו כבר מתודרכים ישנו אוטובוס מספר 222 אשר לוקח אותנו עד "צ'ירקאווה" שם עוגנת הסירה שמפליגה לקומינו וכן המעבורת שמפליגה לגוזו האי השני בגודלו מאוכלס ותיירותי לגמרי.

לפני תשע אנו מוכנים וקובי מנסה לשכנע אותי לצלצל לנהג הסירות (הטלפון שלי פועל) ואני מסביר לו שאני יוצא כרגע לתפוס אוטובוס שעולה 2.5 יורו ולא מצלצל לאף מקום. ואם זה מתאים לו הוא יכול להצטרף אלי. וכך אנו יוצאים מהמלון כל אחד עם תרמיל קטן את האוהל כבר לא הצטרכנו כיון שהתוכנית הייתה להגיע לשם לשהות עד הסירה האחרונה ולחזור למלון. וכך לחזור גם למחרת יום חמישי וכן ביום ששי. לקחנו פירות ופיצוחים לדרך מים וערכת קפה וכמובן ספרים ללמוד שזה היה עיקר הענין להגיע לאי וללמוד מהספר "אמרי שפר" שזה ספרו האחרון של הרב שנכתב על האי.
אנחנו צועדים לכיוון התחנה ורואים את אוטובוס 222 סוגר את הדלת ומתחיל לנסוע אנחנו מנפנפים בידיים אך לא עוזר כמו אגד, לא פותח ונעלם. וקובי מתחיל להפעיל ספקות "אתה רואה הלך לנו האוטובוס נצטרך לחכות עוד שעה עד האוטובוס הבא".

ואני שולף את הספר "אור השכל" שאותו החלטנו ללמוד במלון, ומראה לו את הקטע שסיימנו אתמול: "כל דבר שאדם מכוון אליו צריך שיביא תועלת גדולה או קטנה שאם לא יכוון לזה תהיה פעולתו בלתי השגחה. שעניין השגחה מורה על כוונה ורצון ובחירה, ומי שפועל פעולה בלעדיהם תקרא פעולתו מקרית". אתמול התפעלתי מהדיבור והרחבתי בו כיון שזה מבט מעניין לגבי ההשגחה שהרי ברבות השנים התפלפלו הגויים והיהודים בעניין ההשגחה. והטענה הלא יהודית אומרת שבשלב מסוים עלה השם למרומים ואינו משגיח כלל והכל מתנהל על פי הטבע. וכן ביהדות נעשה חילוק בהשגחה בין בני אדם ולבין בעלי החים, וכן בין ההשגחה הכללית לפרטית. וכאן דייק הרב חילוק נפלא שההשגחה היא תמידית אך היא תלויה במקבל. כפי שדעתו בעניין השפע היורד תמיד ורק לפי הכלי שמכין המקבל יקבל, כן ההשגחה תלויה במקבל. שאם מכוון שהדבר יביא תועלת כך תהיה ההשגחה. "אתה מבין קובי", אני אומר לו אנחנו תחת השגחה. ולא היינו צריכים לעלות על האוטובוס הזה.

לאחר כשלשת רבעי שעה הגיע 222 אנחנו עולים והנהג מידע אותנו שתמורת 2.60 יורו יש לנו כרטיס לכל היום לכל מלטה. יושבים באוטובוס וכאן אני מעיין במחשבתי על המתרחש, ומה שיתרחש. ומודע ללא מודע שמצפה לנו וכולי בהתרגשות עצומה. אנחנו יורדים בצירקאווה כיוון שזה קצה האי זו התחנה האחרונה של האוטובוס, מכאן דרכו חזרה. על הרציף עומדים כ6 בחורים ביד כל אחד חוברת והם מציעים ליורדים הפלגה לגוזו. כמובן גם אלינו ניגש אחד אך הוא שואל לקומינו? אין לתאר את השמחה. כולם לגוזו והוא ה"Salesman" היחיד לקומינו. והוא מבחין בהתלהבות ושולף כרטיסים 10 יורו לכל אחד הפלגה הלוך ושוב ואנו משלמים בין רגע והוא מצביע על המדרגות ואומר "תלכו לשם"! ואנו יורדים ושם מחכה הספינה עליה כ15 איש ואנו עולים ותיכף יוצאים לדרך (חיכו רק לנו). אני מעודד את קובי ומצביע על ההשגחה הנפלאה. האי קומינו ממולנו נראה שאפילו בשחייה אפשר להגיע. כמעט לאורך כל הדרך נראה המבצר שאנו צריכים להגיע אליו, וככל שמתקרבים ההתרגשות שלי גדלה. הבניין מהחלום עומד ממש כפי שנשאר בזיכרוני. חשבתי שברבות השנים לא יישאר בזיכרוני כלום. אך הכל הופך חי לגמרי החלום עומד מול עיניי. הסירה עוצרת השעה 20 לפני 11 מגיע ג'יפ קטן עליו רכוב אחד מתושבי האי (אפשר לראות אותו ביוטיוב  http://www.youtube.com/watch?v=LS2I36hAiMk) שנים מנוסעי הסירה עולים על הג'יפ הוא יוצא לדרך. קובי ואני יוצאים לדרכנו אל הטירה אין על האי כבישים יש כמה דרכי כורכר אך אנו בוחרים לחצות את ההר ישר לכיוון הטירה.

שכחתי לספר, שכשקבלתי את המגזין וראיתי את המבנה לא הצלחתי להבין את גודלו ואז לקחתי את המגזין לשיעור והראיתי אותו לתלמידים מבלי לספר על החלום ושאלתי אותם מה הגודל של המבנה. וכולם חד משמעית קבעו שהוא בין שלש קומות. וכן לפני שהגענו ראיתי שוב תמונות של המבנה מן הצד ויש לו מדרגות הגעה. כך אנו מתקרבים למבנה וכבר רואים את מדרגות הכניסה ומתקרבים ועל המדרגות סרטים אדום לבן וכתוב "closed" אך הדלת למעלה נפתחת ויוצאים שני אנשים אלו שעלו על הג'יפ ואני מנפנף להם ביד וקורא בקולות ורץ לעבר המדרגות. ואומר המבוגר משניהם "Okay you have five minutes". עולים מעל הסרטים ונכנסים אחוזי התרגשות. הבניין נבנה ב1600 כבנין שמירה על האי. הפנים כולו משופץ עם תמונות והסברים לתיירים מה שלא עניין אותי בכלל. לעומת החוץ הפנים קטן. קומת הכניסה המוגבעת בנויה שני חדרים ויש מדרגות למעלה ולמטה כשהתחלתי לעלות למעלה טרח האיש להגיד לי שהגג סגור ואז ירדתי למטה והגעתי לקומת הקרקע והאיש אחרי. ולא הבנתי מאיפה הוא שלף את מה שאמר אך הוא אמר, שאם אני מחפש קבר אין ירידה ליותר למטה. האיש הוא השומר של הבניין והשני הוא בנו. בקיץ הבניין פתוח לתיירים (עונת התיירות נגמרת בסוף ספטמבר ולפעמים מעריכים לאוקטובר) והשומר מגיע פעם בשבוע, נכנס ויוצא והולך. לאחר חמש דקות הודיתי לו על נדיבותו ויצאתי. הם סגרו והלכו ואנחנו נשארנו מחוץ לדלת.


חשבתי לעצמי שצעד ראשון זה להכין קפה לשבת לעכל את מה שראינו וחווינו ואת זה נעשה כאן בבניין מחוץ לכניסה. יש מעקה ברוחב של מטר סביב כל הבניין שהוא חומה חיצונית שמקפת את הבניין שתכף יראה בתמונה. בצד שמאל יש את המדרגות ורואים שהחלק התחתון יותר רחב ושם התיישבנו לקפה אך הרוח החזקה השתלת על הגזיה הקטנה ולא הצלחתי בכל פינה שהדלקתי הרוח התגברה עלי ואז החלטנו לגשת לבנין שעומד משמאל לבנין הזה כ150 מטר ושם לעשות את הקפה.

בינתיים אני מספר לקובי על ההשגחה הנפלאה שהייתה לנו אילו היינו עולים על האוטובוס שברח לנו היינו מגיעים בסירה הקודמת לאי ומוצאים את הבניין סגור ומתמלאים אכזבה. אנחנו מגיעים לבנין שצורתו ח', שתי קומות על כל צד כ8 דלתות, באחת יש קול רדיו, אח"כ ראינו אשה יוצאת ומנקה. רוב החדרים נראה שהם מחסנים. התיישבנו בחצר בפינה שלאורכה יש רק קומה אחת רעועה הדלקתי את הגזיה הנחתי את הפינג'ן המים רתחו הכנתי קפה מזגתי לשנינו והתיישבנו ללמוד.

וכאן מתחיל הסיפור. תוך כדי הלימוד כשאני מכין את הקפה השני חשתי בתופעה מוכרת וכאן אני חוזר 20 שנה לאחור.

בעודי גר בעמנואל ובתפקידי אני ראש כולל ותחביבי לבקר בקברי צדיקים וכן ארגנתי בערבי חודשים נסיעה לכל הלומדים לקברי צדיקים. באחת מנסיעותיי לקחתי עוד שני חברים ונסענו צפונה נתקלתי בספר על קברי צדיקים באתר מעניין שלא ביקרתי בו והוא ציון "ברית בין הבתרים". הוא המקום בו נערך ברית בין הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו (בראשית ט"ו). המקום מתחת לחרמון על אחת הפסגות של הר דב. ההגעה למקום אז הייתה כרוכה בתאום עם החטיבה היושבת בקרית שמונה (היום אי אפשר להגיע) הגענו למקום ולאחר שישבנו ואכלנו ולמדנו אני מציץ בשעון ורואה שלא עברה חצי שעה מאז שהגענו, וכך הרגישו כולם שהזמן שם עוצר מלכת. אך עדיין לא הבנתי עם שלשתינו מדומינים או שזה אמיתי.
לערב ראש חודש הבא הגעתי עם שני רכבים של הסעות היינו כ25 אברכים ולא סיפרתי להם דבר על עצירת הזמן וכמובן אט אט התופעה הורגשה לכולם.

...אני חוזר לקומינו. לאחר שהסתובבנו במבצר, והנסיונות לקפה, והישיבה עם הקפה, והלימוד, אני מציץ לטלפון לראות מה קרה לזמן השעון מראה 10דקות עברו. אני לא מספר לקובי כלום ושואל אותו מה שעה? הוא מביט לטלפון ואומר לי "השעה אצלי לא בסדר הטלפון מראה שעברו 10 דקות". אני לא מראה לא התפעלות יושבים שוב שותים קפה לומדים ונראה שעבר עוד כשעתיים והספקנו הרבה בלימוד ואני שואל את קובי "כמה נראה לך שעבר מהקפה הראשון"? והוא אומר "שעתיים, שעתיים וחצי" ואני אומר לו "תתבונן בטלפון" ואז הוא מגלה שעברה רבע שעה.

זהו מכאן הבנתי את כל המסע. בחלום הראו לי את המקום שאני צריך להגיע אליו ולא טרחתי או שלא הייתה לי האפשרות לדעת על המקום, למרות שהיו לי הרבה שיחות ופנו אלי בשאלות על מקום קבורתו. ותמיד השבתי שאת כל האינפורמציה על הרב אבולעפיה יש לנו מכתביו, וכתביו האחרונים היו ביושבו באי קומינו (אז נקרא קומיטי) וספרו האחרון נכתב בשנת 51 לחייו ומאז אין לנו ידיעות. ותמיד נשאלתי אם זה לא מעניין אותי היכן הוא קבור? והאם לא מעניין אותי להגיע לאי קומינו? ותמיד השבתי שלא! כיון שלא אמצא שם שום דבר. אך אם הייתי יותר ערני לגבי החלום יכול להיות שהייתי קושר את זה למקום. וכיון שלא, שלחו אלי את תמונת המקום הביתה. ואז הבנתי שאני צריך להגיע לאי. אבל עדיין לא הבנתי מה לעשות שם. ואז בתוך הבניין כבר התחלתי להבין את השליחות, הרגשתי את הסערה הפנימית שבי, הבנתי שאין כלום בבנין. וזה רק היה ציון המקום שאליו אני צריך להגיע, אני צריך לשבת ללמוד שם ולספוג והדברים השתחררו כשאשוב הביתה אט אט. הסימן של הזמן שעצר שם מלכת הוא מהלך נרחב שמדבר עליו הרב ברמזי רמזים ובמקומות שונים. הבנתי כבר שם ובמשך השהות כמה דברים חדשים. ומאז שהגעתי הביתה עולים רעיונות ושפע רב נשפע, ועדין הפה לא נפתח. ועל כן החלטתי להעלות על הכתב את המסע ומכאן אוכל להמשיך ולהיכנס למסע העכשווי הרוחני הנולד מן המסע ההוא.

ולסיום אספר שלא הצלחנו לשוב אל האי כיון שביתר הימים לא הייתה הפלגה אך המסע קצר הזה הספיק להפעם וכמובן את סיום המסע במוצאי שבת חזרתי לבייתה של שלי שהייתה לי התחנה הראשונה והאחרונה במלטה.


יום ראשון, 7 באוקטובר 2012

זרעו לכם לצדקה-הושענא רבא


 בחג הסוכות נידונים על המים ואנו בארץ ישראל המיוחדת מכל הארצות תלויים בגשמים כל שנה ושנה. חושק הקדוש ברוך הוא בפילותינו על מנת להשפיע עלינו חסד וברכה. ואחת התפילות שתיקנו לנו חכמינו היא תפילת ההושענות שנאמרת בכל ימות חג הסוכות והיום האחרון הוא הושענא רבא ה"הושענא הגדולה". שבתחנונים על המים טיפות המים שמזילים הצדיקים בדמעותיהם בהושענות נאספות על ידי הקדוש ברוך ומהם יבוא שפע וברכה עלינו.
התעוררתי לסמיכות של הושענא לנביא הושע שחיי בתקופת בית ראשון וספרו מהתמוהים שבנביאים. אך ראיתי שחלק גדול מקדיש הנביא לעניין הצדקה ואולי כיון שדורו היו פרוצים בעברות שבין אדם למקום כפי שידוע שלא חרב בית המקדש הראשון אלא על שפיכות דמים וגילוי עריות ועבודה זרה שמרוב הטוב והשפע שנשפע עליהם משמים מאסו בשם וגילו חוסר אמונה וכפירה. ואומר להם הנביא שבזכות הצדקה יכולים הם להיגאל שכך מראים הם לשם את אמונם בו. אומר הנביא (הושע י' י"ב) "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד נִירוּ לָכֶם נִיר וְעֵת לִדְרוֹשׁ אֶת יְהֹוָה עַד יָבוֹא וְיוֹרֶה צֶדֶק לָכֶם".
אביא קיצור מדבריו של ה"אוהב ישראל" רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא (נולד בפולין בשנת 748 היה רב באפטא שבפולין ואחר ביסי שברומניה, ובערוב ימיו עבר למז'בוז' עירתו של הבעל שם טוב. ונפטר בשנת 1825 ונקבר ליד הבעש"ט).
ואלו תמצית דבריו: הנה הצדקה נמשל לזריעה ממש, כמו שאנו רואים דרך בני אדם כשרוצים לזרוע לוקחים תבואה ומטמינים אותה בארץ עד שנרקבת וחוזרת וצומחת למעלה מן הקרקע. וכשנגמר גידולה קוצרים אותה ומוצאים אז כמה וכמה פעמים כמו שהוציאו בזריעה. ומי הוא הפתי יסור הנה ויאמר בלבו מה לי לצרה הזאת להפסיד תבואתי שהיא כבר בעין, ולאבדה בידיים להצניעה בארץ שתהא נרקבת? ולהיות עיני מייחלות ומצפות שתצמח. ומי יודע אם תצלח ולא יגיע לה איזה הפסד ח"ו? ובודאי מי שהוא אומר זה הוא חסר תבונה ואינו מאמין בהשם יתברך, שהגם שלעיני בשר ודם נראה שהוא הפסד וכליון להתבואה. עם כל זה יבטח בהשם יתברך שישלח ברכה והצלחה במעשה ידיו ויעלה מכל גרעין וגרעין כמה וכמה גרעינים. כמו כן בעניין צדקה, יש איש אשר ירע לבבו באחיו האביון ומתיירא לפתוח את ידו וליתן צדקה. כי היאך יחסר ממונו? בחסרון לא יוכל להימנות ואינו מאמין שהשם יתברך ימלא חסרונו. ואדרבא יוסיף לו שפע וברכה. אך מי שיש לו איזה שכל ומדע אז הוא מאמין בהשם יתברך בכל לבבו באמת כמו בזריעה. בוא וראה שבזריעה נותנת הארץ פריה בשפע רב ומעשרת את בעליה. ובאמת הארץ אין לה מעצמה כלום אך היא מקבלת משמים. שמים הם בגימטריא זכר ונקבה, כך האדם משפיע ממונו לעניים ואביונים שזה השפע הוא מתת אלהים אשר נתן לו עושר ונכסים גם כן בתורת צדקה ולא על פי מעשיו.
וכן כשהאדם מתבונן במצות פרו ורבו. אל יאמר האדם למה אתן בחינם חילי וכוחי ואוני הטיפה הבאה מהמוח וספק אם יעשה פרי, וגם כי יצליחו ויעשו פרי מי יודע אם יהיה לו במה לפרנסם. לא יעלה דברים כאלו במחשבתו רק יבטח בהשם יתברך ויעשה מה שמוטל עליו ויאמין שיגמור מחשבתו לטוב ויצליח ויעשה פרי הטוב לו, ויזמין לו די מחסורו כל צרכו. ולכן מכנה הכתוב מצות פרו ורבו ג"כ בלשון זריעה כמו שאמר (קהלת י"א י) "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשַׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים." דהוא דומה ממש לזריעה.
וכמו כן במצות שבת שנתן לנו השם יתברך. שהאדם מייגע את עצמו כל ימות החול להרוויח ולמצוא טרף לביתו ודי מחסורו אשר יחסר לו, וביום שבת שובת ונח מיגיעו. ואם כן לכאורה השכל מחייב שבכל ימי החול יוציא ממונו כראוי לו לאכול כנפשו וליהנות מעמלו ומיגיע כפיו, אבל בשבת לא יוציא כי אם דבר מועט היותר הכרחי להחיות את נפשו. כי בשבת לא הרוויח כלום, ובאמת נהפוך הוא שציוה השם יתברך עלינו לענג ולכבד את השבת בכל היותר האפשרי. ועוד יותר כמו שנאמר בגמרא - לוו עלי ואני פורע (ביצה טו:). ומי שמאמין בהשם יתברך באמת יבטח ויענג את השבת יותר מכדי יכולתו וידע בבירור שהשם יתברך ישלם לו במיטב ויזמין לו די צרכו ויותר, כמו שהוציא לענג את השבת יותר מכפי יכולתו והשגתו. ובמידה שאדם מודד מודדים לו. ובשאר ימי החול רשאי לצמצם הוצאתו כי באמת משבת באה שפע וברכה לששת ימי החול.
ובוא וראה שבכולם ציוה השם יתברך להקדיש לו את הראשית כמו בזריעה ציוה להפריש ביכורים ותרומה ומעשרות שהם הבכורה. וכן הצדקה נקרא גם כן ראשית. וכמו כן במצות פריה ורביה ראשית אונו לו משפט הבכורה. וציוה השם יתברך עלינו לקדש לו כל בכור. וכמו כן בצדקה צריך מקודם לעשר הקרן מממונו ואחר כך הריווח שייתן לו השם יתברך וגם בנתינת המעשר והצדקה עצמה יש ראשית, היינו שצריך להקדים הקרוב קרוב יותר ועניי העיר מעניי עיר אחרת ותלמיד חכם מעם הארץ וכו' כמבואר בפוסקים הלכה למעשה. וגם השבת הוא הראשית מששת ימי המעשה שהוא נקודה הפנימית המחיה את כל ימי החול וצריך לקדשו. ולא אלו המינים בלבד אלא אפילו מן החכמה צריך להפריש ממנה הראשית להשם שהוא היראה. דכתיב (תהלים קיא, י) "ראשית חכמה יראת יהוה". והמשכיל יבין מדעתו.

יום שישי, 29 ביוני 2012

אמשיך לפתח מתוך העניין שהבאתי במאמר הקודם, כלי חרס שנטמאו אין להם תקנה בהגעלה אלא תקנתם היא שבירתם. הרעיון כפי שמביא בעל "העקידה" נעוץ ברעיון תורני אחר כפי שאומר בעל "העקידה" "אמנם מי שיש בידו חילול השם, הם הם דוגמת כליהחרס שאין להם טהרה רק בשבירה, כמו שאמרנו".
ורצוני לנסות לברר נושא עדין ומסובך הנקרא "חילול השם".

ארד תחילה עד לדיוטא התחתונה והביא אמרות עם בנושא:
יש אומרים שיהודי דתי שלא הולך לצבא זה חילול השם.
יש אומרים שיהודי דתי שהולך לצבא זה חילול השם.
יש אמרים שלשבת בחתונה שהציבור מעורב זה חילול השם.
יש אומרים שחתונה שמופרדת ואין אפשרות לזוג לשבת יחד זה חילול השם.
אוטובוס שמחולקים המקומות ומקדימה ישבו הגברים זה חילול השם.
אוטובוס מעורב זה חילול השם.
עד כאן בשם אמרי איניש.
אומרת הגמרא במסכת יומא דף פו. "עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין, אבל מי שיש חילול השם בידו, אין כח לא בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת,

ואילו ספר חרדים - בפרק כ"ט מחמיר יותר מן הגמרא בדין:
קא) ולא תחללו את שם קדשי (ויקרא כב,לב) היינו שלא יעבור אדם עבירה ולא יעשה מעשה שיתחלל בו שם שמים, כגון בשעת השמד אפילו נאנס הרי זה חלל את השם, ושלא בשעת השמד כגון הפורק עול מלכות שמים בפרהסיא במתכוין למרוד בהקב"ה, וכן תלמיד חכם או כל אדם המוחזק בכשרות ואינו נזהר במעשיו וגורם שאומרים עליו דופי, הרי זה חילול השם. וכתב בסמ"ג ואני דרשתי לישראל כי המשקרים לגוים וגונבין להם, הם בכלל מחללי השם, שגורמים שיאמרו הגוים אין תורה לישראל, ואומר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. ועוון חילול השם חמור מעון כריתות ומיתות בית דין. ע"כ.

ולפי הרמב"ם ישנם הרבה מאוד עבירות הקשורות לחילול השם כפי שאומר בספרהמצוות:
"העובר עבֵרה באונס...
העובר עבֵרה במזיד להכעיס...
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולאיעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה...
הרי אלו בכלל מחלל את השם
ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם,והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריובשבילם. ואף על פי שאינם עבירות הרי זה חילל את השם, כגון שלקח ואינו נותן דמיהמיקח לאלתר, והוא שיש לו, ונמצאו המוכרים תובעים והוא מקיפם, או שירבה בשחוק או באכילהושתייה אצל עמי הארץ וביניהם. או שדבורו עם הבריות אינובנחת ואינו מקבלם בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו. הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדקעל עצמו ויעשה לפנים משורת הדין". עד כאן דברי הרמב"ם

נשארנו במבוכה גדולה.....מאיפה ועד איפה זה חילול השם????

ורצוני להביא סיפור מן התורהשאולי יקרב אותנו להבנת הנושא:
(ספר ויקרא כד' י') "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי: ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן: ויניחהו במשמר לפרש להם על פי יהוה: וידבר יהוה אל משה לאמור: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אתו כל העדה":
ראשית נבאר את מה שמתרחש כאן:
"בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי", מדובר כאן על בנה של שלומית בת דברי שבזמן שעבדו ישראל בפרך הגיעה קלגס המצרי אל ביתו של בעלה של שלומית בת דברי ומכריח אותו לצאת לעבודה בלילה ואז אותו המצרי מגיע בחצות לילה אל הבית ואונס את האשה וכיון שהרגיש בזאת הבעל למחרת רב עם המצרי. וירא אותם משה וכיון שהביט ברוח קדשו וראה שמאותו הגוי לא יצא דבר טוב הרגו בשם המפורש. ובעלה של שלומית פרש ממנה והלך ונשא אשה אחרת. ומביאת האונס הזה נולד אותו "בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי. ו"איש הישראלי"המובא בפסוק הוא הבן שנולד לבעלה של שלומית מהאשה השנייה שנשא.

"ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל" כאן המבוכה גדולה התורה לא מספרת לנו מה ועל מה היה הריב. ואם קלל אותו האיש את השם, נשאלת השאלה מה זה ויקוב? ומדוע שמו של שם השם מופיע כאן במילה"השם"?. אשר מופיע כאן ועוד פעם אחת בכל התורה. ועוד פעם אחת ויחידה בנביאים וכלל לא בכתובים ועניין זה צריך בירור.
ורק כאן מוזכרת שמה של אותה האישה, וגם כאן היא מוזכרת רק לאחר שקלל ולא בתחילת העניין.
ומשה לא ידע מה דינו של המקלל?!ואז מורה לו השם את הדין ונשאלת השאלה מדוע לא ידע משה את הדין?
הנה נגענו כאן בפשט העניין וננסה להתעמק במקרה.
נפתח בדברי הזוהר: "ביומוי דרבי שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך, בתר דשכיב, הוו אמרי אל תתן את פיך וגו',ביומוי לאכול לשבעה, בתר דשכיב, ולמכסה עתיק, דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין:
דבר אחר, לאכול לשבעה, באינון מלין דאתגליין, ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין".
אומר הזוהר: בימיו של רבי שמעון היה אדם אומר לחברו "פתח פיך ויאירו דבריך" דהיינו שתפרש סודות התורה בגלוי. אחרי שנפטר רבי שמעון היו אומרים "אל תתן פיך לחטיא את בשרך. ועוד עניין בימיו של רבי שמעון אוכלים ודורשים כדי שביעה, ואחר שנפטר היו מגמגמים ולא עומדים על בירור הסודות כראוי. וממשיך הזוהר ואומר דבר אחר על "לאכלו לשבעה" מדובר בדברים גלויים דהיינו שבגילוים לא יעדר כבוד השם, ואילו יש סודות שמפני כבוד השם אין ראוי לדרוש בהם, ואחד מהם הוא עניין המקלל.
ואומר הרמ"ק שהדברים האלו מהזוהר נאמר בדורות ראשונים אבל עתה בדורו של משיח ניתן רשות מן השמים לעסוק בסתרי תורה.
ואנו שבים להמשך הזוהר שעוסק בענייננו ושואל, מה וויקוב? רבי אבא אמר ויקוב ודאי כמו שנאמר "ויקוב חור בדלתו" נקיב מהדהוה סתים.
"ויקוב חור בדלתו"מדובר ביהוידע הכהן שעשה נקב בדלת הארון.
נוסיף להביא עוד שהתייחסו לנושאובסוף נסכם בעזרת השם.

ספר משכיל לדוד על ויקרא פרק כדפסוק יא
(יא) ושם אמו שהיא לבדה וכו'.אע"ג דבמעשה המצרי היתה אנוסה כדפירש"י שם דסבורה שהיה בעלה מ"מאחר שבעלה הרגיש בדבר ונמאסה עליו ופירש הימנה מאז והלאה הפקירה עצמה לזנות ולכך נקראת שלומית תדע דמשום כך לא הזכיר שמה בתחילה ויצא בן אשה ישראלית ושמה שלומית לומר שלא היה זה שם העצם שלה: עד כאן.

"ויצא" מהיכן יצא רבי לוי אומר מעולמו יצא.
פירוש הריב"א: עוד פרש"י מהיכן יצא (יצא) מעולמו יצא. פי' שיצא מן העולם שאין לו זכר בעולם הזה ולא בעולם הבא משום דכתוב גבי מגדף בפרשת שלח לך "היכרת תיכרת" ודרשינן היכרת בעולם הזה תיכרת לעולם הבא והיינו דקאמר מעולמו יצא: עד כאן.

רבנו בחיי על ויקרא פרק כד פסוקי
ואני שואל בכאן, למה הוצרכה תורה בסיפור המעשה הזה שאירע להם במדבר, והיה ראוי להסתיר הענין לכבוד השם ולא לגלות וכלל, רק שיודיע הדין לישראל בכלל ויאמר איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, ונוקב שם ה'מות יומת, כי גם בני נח הם מוזהרין על ברכת השם ואין צריך לומר ישראל. ונראה לומר כי כוונת התורה בסיפור המעשה הזה לשתי תועליות, האחת להודיענו שאין אחד מישראל נכשל בחטא עצום כזה כי אם הפושע הרשע המוחלט אשר הוא בעיקר תולדתו פגום מצד אביו ואמו, והשנית כי מכאן יתבאר לנו עיקר גדול ופינה עצומה בברכות, וכיצד יתחייב האדם לברך השם, שהרי המקלל בתחילה פירש את ה' באותיותיו ואחר כך קללו, זהו שאמר ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, ונתחייב על זה בעונש מיתה, וכן כנגדו לענין הברכה והשכר צריך המברך כשהוא מברך את ה' שיתבונן תחילה בלבו בפירוש אותיות ה' ובמה שהן מורות ולכוון בהם במחשבתו, ואחר כך יברך את ה' ויזכירנו בפיו, ועם זה יקבל שכרו משלם ויחיה חיי עד. זכר לדבר מה שכתוב (תהלים קמה, א) ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד, יאמר ארוממך תחילה במחשבתי ובכוונת הלב ואחר כך ואברכה, כענין שאמרו(ברכות ח.) לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל: עד כאן.

ספר טעמי המצות - בפרשת אמור נתבאר אצלנו בפסוק"ויקוב בן אשה הישראלית" כי צריך שתדע מה שאמר בזהר שויקוב לשון ויקובחור בדלתו דבעי לאגנא (שבא להגן) על אמא. הנה צריך לידע כשנהרג הבל על דבר תאומהיתירה הנה הרע של קין בא בסוד המצרי שהרג משה שהוא גלגול הבל שהרגו קין:
והנה הנוקב שם השם היה בנו של המצרי והיה כולו רע בלא טוב, ואמו הייתה נקראת שלומית בת דברי והיה בה גם כן ניצוץ תאומה יתירה דהבל שעליה הרגו קין ולכן נהרג אותו המצרי על דבר שלומית הזאת. והנה ידעת כי יש בין יצירה לעשיה סוד מסך אחד המפסיק, בסוד פרסה, והוא סוד המלכות של אותו עולם,ואותו המלכות נקראת דל"ת בסוד ד' דאחד. והנה נודע כי חסד וגבורה הוא סוד שם אהו"ה והנה בן המצרי זה, שהוא מצד קין והבל, שהם סוד החסד וגבורה. והנה בכח השם הזה שמשם היה יונק, כמו שרמוז בר"ת ויקב בן האשה ה'ישראלית א'ת ה'שם ו'יביא ושהוא צירוף אחד משם אהו"ה גם רמוז בר"ת א'ת ה'אבות ו'את ה'ידעונים, בכחשם זה רצה לנקב מסך זה להמשיך שפע לאמא שהיא בעשיה וזו ויקב את השם מלשון ויקב חור בדלתו שהוא סוד מלכות דיצירה הנקרא דלת": עד כאן.

ולאחר הדברים הרבים אחזור ואסכם את הבנתי: נראה שהריב ביניהם היה על נחלה במחנה שחשב בן המצרי שהוא משתייך לשבט דן והתיישב בחלקם אך לא נתנו לו בני השבט מקום כיוון שרק אמו הייתה משבט דן והחלוקה הולכת אחר האב. ואז ניגש ל"אחיו" שחשבו לאחיו החורג ורצה להתחלק אתו בנחלתו שהוא בשבט ראובן כאן התחיל הריב ביניהם ואז סיפר לו ה"אח" שאין ביניהם שום קשר כיון שלכל אחד מהם יש אבא אחר ואמא אחרת ובכלל סיפר לו על מעשה אימו מכאן נכנס בן המצרי אל משה ויצא ממנו בפחי נפש כיון שאין לו חלק ונחלה וכאן בא המעשה הנורא שלא רצתה התורה לנקוט בגלוי והמפרשים התגדרו והסתגרו ועוד הגדילו להגיד שכאן יפה השתיקה ולמרות דברי העידוד של הרמ"ק גם בי נכנס פחד הגילוי שהרגשתי וניסיתי לחפש בכל פינה אולי מישהו יגיד את רעיוני אך העליתי חרס ובלא אסמתא לרעיוני מנוע אני מלהעלותו אך אנסה לחדד את מה שיש ולהאיר.

ראשית כיוון שחילול השם מוזכר בכמה מפרשים כעבירה שעונשה חמור ככרת אציין שיש לנו מן התורה 34 איסורים (מצוות לא תעשה) שחייב העובר אליהם בעונש כרת. 15 מהם בענייני עריות וכל ה19 הנותרים קשורים לביטול קדושה.
דהיינו העובר על איסור שיש עמו עונש כרת לכאורה מקביל מעשיו כאחד שאיבד עצמו לדעת שאותה העבירה שהוא עשה נחקקה בו בעצמותיו עד שלא יוכל בשום דרך להתנער מאותו רושם שרשמה בו העבירה כדומה לכלי חרס שבלע איסור אך אין ביכולתו לפלוט את האיסור החוצה רק שבירתו לרסיסים היא תקנתו
ותמה אני שבאם נגיד שלכאורה העובר על חילול השם פגע בשם אך לא בעצמו נשאלות שתי שאלות. הרי ראינו שהשם מוחל על כבודו כפי העניין בסוטה שרושמים את שם השם על קלף ונותנים אותו לתוך מים והשם נמחק מן הקלף והסוטה צריכה לשתות את המים ואם לא סטתה הרי היא נפקדת בהריון. כאן מחלה שם על כבודו כיון שחל איסור על מחיקת שם השם. ומדוע בחילול השם יש כזאת החמרה ושנית עונשי הכרת חלים על העובר עבירה אשר רשמה בו רושם שלא יוכל למוחקו וכאן עם פגע בשם יוכל לעשות תשובה.
לכן רצוני לומר שחילול השם מן התורה חייב להיות נקשר למעשה עריות ואשתמש שוב באחת הדוגמאות המחרידות שהבא על הזכר תופעה זאת הפכה אותו לחולה שאין רפואה למכתו לכן חייב להיות שחילול השם גורם לאדם לחלות ללא תקנה.
ולענייננו במקלל, רואים אנו שאפילומשה לא ידע מה עונשו אלא חכה לתשובת השם. יש כאן עבירה מסובכת שעדין לא נמסרההסיטואציה הזאת למשה
מה שמסבך את העניין הוא העובר לא ברור מעמדו כיון שאביו מצרי ולפני מתן תורה נקשר הבן אחרי אביו (כמנהג הגויים)ולנו לא נמסרו פרטים על מנת לקבוע את חומרת המעשה המילה "ויקוב" קשה להבנה שורשה על פי לשון הקודש בא מן "נקב" אשר משם התפתחה המילה "נקבה"ונקב הוא לשון חור כפי שרואים מן המקום השני במקרה של יהוידע הכהן שעשה נקב בארון. אך אונקלוס וגם רש"י והרבה אחריו לקחו את המילה למקום אחר כפי שהשתרש מאז בשפתנו אנו משתמשים במילה כמשפט "נקוב שכרך" דהיינו ציין את שכרך או פרש כמו אתה רוצה. ומהרגשתי שני הפירושים של "נקב" ו"פירוש"סובלים כאן. אחר המילה המוזרה "השם" שנכנסה בפסוק ולא שם השם המפורש שישלה מקום אחד ויחיד נוסף בכל התורה ועוד מקום אחד ויחיד בנ"ך והביא את שניהם
(דברים כ"ח נ"ח) "אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ":

(יחזקאל כ"ב ה') "הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ יִתְקַלְּסוּ בָךְ טְמֵאַת הַשֵּׁם רַבַּת הַמְּהוּמָה":מן התורה אנו רואים את ההסבר למילת השם כפי הפסוק שהוא הנכבד והנורא "יהוה אלהיך".אך יחזקאל פותח לנו פתח עצום הוא קושר את השם לעניין העריות והרוצה להחכים ייגש למקור ויעיין בפרק כולו.
אמו של המקלל נקראת שלומית בת דברי ואומרים חז"ל במדרשים ששמה בתורה הוא כינוי כדי להבין את מעשיה שלומית –שפנתה לכל אחד בשלומו דהיינו רומזים על הפקרתה וכן שם אמה כביכול "דברי שהייתה מרבה בדיבור וקצת תמוה שהרי שני השמות לומדים דברים זהים אך ממה שהבאנו למעלה מתוך ספר טעמי המצות רומז המחבר על אות הדל"ת משמה של "דברי" וקושר הענין לנקב רומז שניקב הד' משם ואם נתבונן מה נשאר מן השם "דברי"נשאר "ברי" שפירושו בארמית בני.
לסיום הדיון הארוך והמתיש אצא מן המבוכה בעודי נבוך ואשאיר ביד כל אחד לנסות להבין מה עשה אותו האיש, ואם יש במעשיו חילול השם אני קושר אותו לעריות.

יום שני, 11 ביוני 2012

ולא תחלל את שם אלהיך אני יהוה


הדיון כאן התארך ביותר ומחילה עם הקוראים אך לא ראיתי אפשרות לחלק אותו לכמה חלקים וכדאי להורידו לדפים ולקוראו אט אט.

אמשיך לפתח מתוך העניין שהבאתי במאמר הקודם, כלי חרס שנטמאו אין להם תקנה בהגעלה אלא תקנתם היא שבירתם. הרעיון כפי שמביא בעל "העקידה" נעוץ ברעיון תורני אחר כפי שאומר בעל "העקידה" "אמנם מי שיש בידו חילול השם, הם הם דוגמת כלי החרס שאין להם טהרה רק בשבירה, כמו שאמרנו". 
ורצוני לנסות לברר נושא עדין ומסובך הנקרא "חילול השם".

ארד תחילה עד לדיוטא התחתונה והביא אמרות עם בנושא:
יש אומרים שיהודי דתי שלא הולך לצבא זה חילול השם.
יש אומרים שיהודי דתי שהולך לצבא זה חילול השם.
יש אמרים שלשבת בחתונה שהציבור מעורב זה חילול השם.
יש אומרים שחתונה שמופרדת ואין אפשרות לזוג לשבת יחד זה חילול השם.
אוטובוס שמחולקים המקומות ומקדימה ישבו הגברים זה חילול השם.
אוטובוס מעורב זה חילול השם.
עד כאן בשם אמרי איניש.
אומרת הגמרא במסכת יומא דף פו. "עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין, אבל מי שיש חילול השם בידו, אין כח לא בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת,

ואילו ספר חרדים - בפרק כ"ט מחמיר יותר מן הגמרא בדין:
קא) ולא תחללו את שם קדשי (ויקרא כב, לב) היינו שלא יעבור אדם עבירה ולא יעשה מעשה שיתחלל בו שם שמים, כגון בשעת השמד אפילו נאנס הרי זה חלל את השם, ושלא בשעת השמד כגון הפורק עול מלכות שמים בפרהסיא במתכוין למרוד בהקב"ה, וכן תלמיד חכם או כל אדם המוחזק בכשרות ואינו נזהר במעשיו וגורם שאומרים עליו דופי, הרי זה חילול השם. וכתב בסמ"ג ואני דרשתי לישראל כי המשקרים לגוים וגונבין להם, הם בכלל מחללי השם, שגורמים שיאמרו הגוים אין תורה לישראל, ואומר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. ועוון חילול השם חמור מעון כריתות ומיתות בית דין. ע"כ.

ולפי הרמב"ם ישנם הרבה מאוד עבירות הקשורות לחילול השם כפי שאומר בספר המצוות:
"העובר עבֵרה באונס...
העובר עבֵרה במזיד להכעיס...
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה...
הרי אלו בכלל מחלל את השם 
ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם. ואף על פי שאינם עבירות הרי זה חילל את השם, כגון שלקח ואינו נותן דמי המיקח לאלתר, והוא שיש לו, ונמצאו המוכרים תובעים והוא מקיפם, או שירבה בשחוק או באכילה ושתייה אצל עמי הארץ וביניהם. או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלם בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו. הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין". עד כאן דברי הרמב"ם

נשארנו במבוכה גדולה.....מאיפה ועד איפה זה חילול השם????

ורצוני להביא סיפור מן התורה שאולי יקרב אותנו להבנת הנושא:
(ספר ויקרא כד' י') "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי: ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן: ויניחהו במשמר לפרש להם על פי יהוה: וידבר יהוה אל משה לאמור: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אתו כל העדה":
ראשית נבאר את מה שמתרחש כאן:
"בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי", מדובר כאן על בנה של שלומית בת דברי שבזמן שעבדו ישראל בפרך הגיע הקלגס המצרי אל ביתו של בעלה של שלומית בת דברי ומכריח אותו לצאת לעבודה בלילה ואז אותו המצרי מגיע בחצות לילה אל הבית ואונס את האשה וכיון שהרגיש בזאת הבעל למחרת רב עם המצרי. וירא אותם משה וכיון שהביט ברוח קדשו וראה שמאותו הגוי לא יצא דבר טוב הרגו בשם המפורש. ובעלה של שלומית פרש ממנה והלך ונשא אשה אחרת. ומביאת האונס הזה נולד אותו "בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי. ו"איש הישראלי" המובא בפסוק הוא הבן שנולד לבעלה של שלומית מהאשה השנייה שנשא.

"ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל" כאן המבוכה גדולה התורה לא מספרת לנו מה ועל מה היה הריב. ואם קלל אותו האיש את השם, נשאלת השאלה מה זה ויקוב? ומדוע שמו של שם השם מופיע כאן במילה "השם"?. אשר מופיע כאן ועוד פעם אחת בכל התורה. ועוד פעם אחת ויחידה בנביאים וכלל לא בכתובים ועניין זה צריך בירור.
ורק כאן מוזכרת שמה של אותה האישה, וגם כאן היא מוזכרת רק לאחר שקלל ולא בתחילת העניין.
ומשה לא ידע מה דינו של המקלל?! ואז מורה לו השם את הדין ונשאלת השאלה מדוע לא ידע משה את הדין?
הנה נגענו כאן בפשט העניין וננסה להתעמק במקרה.
נפתח בדברי הזוהר: "ביומוי דרבי שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך, בתר דשכיב, הוו אמרי אל תתן את פיך וגו', ביומוי לאכול לשבעה, בתר דשכיב, ולמכסה עתיק, דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין:
דבר אחר, לאכול לשבעה, באינון מלין דאתגליין, ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין".
אומר הזוהר: בימיו של רבי שמעון היה אדם אומר לחברו "פתח פיך ויאירו דבריך" דהיינו שתפרש סודות התורה בגלוי. אחרי שנפטר רבי שמעון היו אומרים "אל תתן פיך לחטיא את בשרך. ועוד עניין בימיו של רבי שמעון אוכלים ודורשים כדי שביעה, ואחר שנפטר היו מגמגמים ולא עומדים על בירור הסודות כראוי. וממשיך הזוהר ואומר דבר אחר על "לאכל ולשבעה" מדובר בדברים גלויים דהיינו שבגילוים לא יעדר כבוד השם, ואילו יש סודות שמפני כבוד השם אין ראוי לדרוש בהם, ואחד מהם הוא עניין המקלל.
ואומר הרמ"ק שהדברים האלו מהזוהר נאמר בדורות ראשונים אבל עתה בדורו של משיח ניתן רשות מן השמים לעסוק בסתרי תורה.
ואנו שבים להמשך הזוהר שעוסק בענייננו ושואל, מהו ויקוב? רבי אבא אמר ויקוב ודאי כמו שנאמר "ויקוב חור בדלתו" נקיב מה דהוה סתים.
"ויקוב חור בדלתו" מדובר ביהוידע הכהן שעשה נקב בדלת הארון. 
נוסיף להביא עוד שהתייחסו לנושא ובסוף נסכם בעזרת השם.

ספר משכיל לדוד על ויקרא פרק כד פסוק יא
(יא) ושם אמו שהיא לבדה וכו'. אע"ג דבמעשה המצרי היתה אנוסה כדפירש"י שם דסבורה שהיה בעלה מ"מ אחר שבעלה הרגיש בדבר ונמאסה עליו ופירש הימנה מאז והלאה הפקירה עצמה לזנות ולכך נקראת שלומית תדע דמשום כך לא הזכיר שמה בתחילה ויצא בן אשה ישראלית ושמה שלומית לומר שלא היה זה שם העצם שלה: עד כאן.

"ויצא" מהיכן יצא רבי לוי אומר מעולמו יצא.
פירוש הריב"א: עוד פרש"י מהיכן יצא (יצא) מעולמו יצא. פי' שיצא מן העולם שאין לו זכר בעולם הזה ולא בעולם הבא משום דכתוב גבי מגדף בפרשת שלח לך "היכרת תיכרת" ודרשינן היכרת בעולם הזה תיכרת לעולם הבא והיינו דקאמר מעולמו יצא: עד כאן.

רבנו בחיי על ויקרא פרק כד פסוק י
ואני שואל בכאן, למה הוצרכה תורה בסיפור המעשה הזה שאירע להם במדבר, והיה ראוי להסתיר הענין לכבוד השם ולא לגלותו כלל, רק שיודיע הדין לישראל בכלל ויאמר איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, ונוקב שם ה' מות יומת, כי גם בני נח הם מוזהרין על ברכת השם ואין צריך לומר ישראל. ונראה לומר כי כוונת התורה בסיפור המעשה הזה לשתי תועליות, האחת להודיענו שאין אחד מישראל נכשל בחטא עצום כזה כי אם הפושע הרשע המוחלט אשר הוא בעיקר תולדתו פגום מצד אביו ואמו, והשנית כי מכאן יתבאר לנו עיקר גדול ופינה עצומה בברכות, וכיצד יתחייב האדם לברך השם, שהרי המקלל בתחילה פירש את ה' באותיותיו ואחר כך קללו, זהו שאמר ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, ונתחייב על זה בעונש מיתה, וכן כנגדו לענין הברכה והשכר צריך המברך כשהוא מברך את ה' שיתבונן תחילה בלבו בפירוש אותיות ה' ובמה שהן מורות ולכוון בהם במחשבתו, ואחר כך יברך את ה' ויזכירנו בפיו, ועם זה יקבל שכרו משלם ויחיה חיי עד. זכר לדבר מה שכתוב (תהלים קמה, א) ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד, יאמר ארוממך תחילה במחשבתי ובכוונת הלב ואחר כך ואברכה, כענין שאמרו (ברכות ח.) לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל: עד כאן.

ספר טעמי המצות - בפרשת אמור נתבאר אצלנו בפסוק "ויקוב בן אשה הישראלית" כי צריך שתדע מה שאמר בזהר שויקוב לשון ויקוב חור בדלתו דבעי לאגנא (שבא להגן) על אמא. הנה צריך לידע כשנהרג הבל על דבר תאומה יתירה הנה הרע של קין בא בסוד המצרי שהרג משה שהוא גלגול הבל שהרגו קין:
והנה הנוקב שם השם היה בנו של המצרי והיה כולו רע בלא טוב, ואמו היתה נקראת שלומית בת דברי והיה בה גם כן ניצוץ תאומה יתירה דהבל שעליה הרגו קין ולכן נהרג אותו המצרי על דבר שלומית הזאת. והנה ידעת כי יש בין יצירה לעשיה סוד מסך אחד המפסיק, בסוד פרסה, והוא סוד המלכות של אותו עולם, ואותו המלכות נקראת דל"ת בסוד ד' דאחד. והנה נודע כי חסד וגבורה הוא סוד שם אהו"ה והנה בן המצרי זה, שהוא מצד קין והבל, שהם סוד החסד וגבורה. והנה בכח השם הזה שמשם היה יונק, כמו שרמוז בר"ת ויקב בן האשה ה'ישראלית א'ת ה'שם ו'יביאו שהוא צירוף אחד משם אהו"ה גם רמוז בר"ת א'ת ה'אבות ו'את ה'ידעונים, בכח שם זה רצה לנקב מסך זה להמשיך שפע לאמא שהיא בעשיה וזו ויקב את השם מלשון ויקב חור בדלתו שהוא סוד מלכות דיצירה הנקרא דלת": עד כאן.

ולאחר הדברים הרבים אחזור ואסכם את הבנתי: נראה שהריב ביניהם היה על נחלה במחנה שחשב בן המצרי שהוא משתייך לשבט דן והתיישב בחלקם אך לא נתנו לו בני השבט מקום כיוון שרק אמו הייתה משבט דן והחלוקה הולכת אחר האב. ואז ניגש ל"אחיו" שחשבו לאחיו החורג ורצה להתחלק אתו בנחלתו שהוא בשבט ראובן כאן התחיל הריב ביניהם ואז סיפר לו ה"אח" שאין ביניהם שום קשר כיון שלכל אחד מהם יש אבא אחר ואמא אחרת ובכלל סיפר לו על מעשה אימו מכאן נכנס בן המצרי אל משה ויצא ממנו בפחי נפש כיון שאין לו חלק ונחלה וכאן בא המעשה הנורא שלא רצתה התורה לנקוט בגלוי והמפרשים התגדרו והסתגרו ועוד הגדילו להגיד שכאן יפה השתיקה ולמרות דברי העידוד של הרמ"ק גם בי נכנס פחד הגילוי שהרגשתי וניסיתי לחפש בכל פינה אולי מישהו יגיד את רעיוני אך העליתי חרס ובלא אסמתא לרעיוני מנוע אני מלהעלותו אך אנסה לחדד את מה שיש ולהאיר.

ראשית כיוון שחילול השם מוזכר בכמה מפרשים כעבירה שעונשה חמור ככרת אציין שיש לנו מן התורה 34 איסורים (מצוות לא תעשה) שחייב העובר אליהם בעונש כרת. 15 מהם בענייני עריות וכל ה19 הנותרים קשורים לביטול קדושה.
דהיינו העובר על איסור שיש עמו עונש כרת לכאורה מקביל מעשיו כאחד שאיבד עצמו לדעת שאותה העבירה שהוא עשה נחקקה בו בעצמותיו עד שלא יוכל בשום דרך להתנער מאותו רושם שרשמה בו העבירה כדומה לכלי חרס שבלע איסור אך אין ביכולתו לפלוט את האיסור החוצה רק שבירתו לרסיסים היא תקנתו
ותמה אני שבאם נגיד שלכאורה העובר על חילול השם פגע בשם אך לא בעצמו נשאלות שתי שאלות. הרי ראינו שהשם מוחל על כבודו כפי העניין בסוטה שרושמים את שם השם על קלף ונותנים אותו לתוך מים והשם נמחק מן הקלף והסוטה צריכה לשתות את המים ואם לא סטטה הרי היא נפקדת בהריון. כאן מחל השם על כבודו כיון שחל איסור על מחיקת שם השם. ומדוע בחילול השם יש כזאת החמרה ושנית עונשי הכרת חלים על העובר עבירה אשר רשמה בו רושם שלא יוכל למוחקו וכאן עם פגע בשם יוכל לעשות תשובה.
לכן רצוני לומר שחילול השם מן התורה חייב להיות נקשר למעשה עריות ואשתמש שוב באחת הדוגמאות המחרידות שהבא על הזכר תופעה זאת הפכה אותו לחולה שאין רפואה למכתו לכן חייב להיות שחילול השם גורם לאדם לחלות ללא תקנה.
ולענייננו במקלל, רואים אנו שאפילו משה לא ידע מה עונשו אלא חכה לתשובת השם. יש כאן עבירה מסובכת שעדין לא נמסרה הסיטואציה הזאת למשה
מה שמסבך את העניין הוא העובר לא ברור מעמדו כיון שאביו מצרי ולפני מתן תורה נקשר הבן אחרי אביו (כמנהג הגויים) ולנו לא נמסרו פרטים על מנת לקבוע את חומרת המעשה המילה "ויקוב" קשה להבנה שורשה על פי לשון הקודש בא מן "נקב" אשר משם התפתחה המילה "נקבה" ונקב הוא לשון חור כפי שרואים מן המקום השני במקרה של יהוידע הכהן שעשה נקב בארון. אך אונקלוס וגם רש"י והרבה אחריו לקחו את המילה למקום אחר כפי שהשתרש מאז בשפתנו אנו משתמשים במילה כמשפט "נקוב שכרך" דהיינו ציין את שכרך או פרש כמו אתה רוצה. ומהרגשתי שני הפירושים של "נקב" ו"פירוש" סובלים כאן. אחר המילה המוזרה "השם" שנכנסה בפסוק ולא שם השם המפורש שיש לה מקום אחד ויחיד נוסף בכל התורה ועוד מקום אחד ויחיד בנ"ך והביא את שניהם
(דברים כ"ח נ"ח) "אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ":

(יחזקאל כ"ב ה') "הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ יִתְקַלְּסוּ בָךְ טְמֵאַת הַשֵּׁם רַבַּת הַמְּהוּמָה": מן התורה אנו רואים את ההסבר למילת השם כפי הפסוק שהוא הנכבד והנורא "יהוה אלהיך". אך יחזקאל פותח לנו פתח עצום הוא קושר את השם לעניין העריות והרוצה להחכים ייגש למקור ויעיין בפרק כולו.
אמו של המקלל נקראת שלומית בת דברי ואומרים חז"ל במדרשים ששמה בתורה הוא כינוי כדי להבין את מעשיה שלומית – שפנתה לכל אחד בשלומו דהיינו רומזים על הפקרתה וכן שם אמה כביכול "דברי שהייתה מרבה בדיבור וקצת תמוה שהרי שני השמות לומדים דברים זהים אך ממה שהבאנו למעלה מתוך ספר טעמי המצות רומז המחבר על אות הדל"ת משמה של "דברי" וקושר הענין לנקב רומז שניקב הד' משם ואם נתבונן מה נשאר מן השם "דברי" נשאר "ברי" שפירושו בארמית בני.
לסיום הדיון הארוך והמתיש אצא מן המבוכה בעודי נבוך ואשאיר ביד כל אחד לנסות להבין מה עשה אותו האיש, ואם יש במעשיו חילול השם אני קושר אותו לעריות.

יום ראשון, 3 ביוני 2012

הגעלת כלים

התורה שלנו מורכבת מתורה שבכתב ותורה שבעל פה. התורה שבכתב היא חמשת חומשי התורה, ההתחלה מ"בראשית" ומסתיים בסוף דברים במילים "לעיני כל ישראל". אך התורה שבעל פה היא החלק הקשה בהצגתו. שהרי ידוע שהתורה שבעל פה מסרה משה לזקנים וכך עברה הלאה מדור לדור ונאסרה להיכתב. עד שהגיע חשכה רוחנית נוראה על עם ישראל ונמצא היתר מתוך התנ"ך לכתוב את התורה שבעל פה. אומר דוד המלך ברוח קדשו "עֵת לַעֲשׂוֹת לַיהֹוָה הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ". מתנבא דוד שיגיע עת חשוכה כזאת אשר למען השם שהוא נותן התורה ואוסר על התורה שבעל פה להיכתב, שבאותה העת מתיר השם להפר את הכלל הזה של אי כתיבת התורה שבעל פה ומצווה לכותבה.


ועמדו התנאים וכתבו את המשניות אשר הן נקראות התורה שבעל פה. ומהן באו האמוראים ותיקנו את הגמרא שהיא התורה שבעל פה. ומהם הוציאו לנו את ההלכות אשר אנו מצווים לקיימם, ואת האיסורים אשר אנו מצווים שלא לקיימם. אך אין זו בלבד התורה שבעל פה!! התורה שבעל פה הם סודות התורה, הם סתרי תורה, הם הטעמים של המצוות אשר הם חודרים לעומק הרעיון באיסור והיתר.


וכוונתי להביא כעת את אחת ההלכות שלכאורה מן הקלות והלא מסובכות ולהראות את המתיקות המסתתרת מן העין.


הלכות הגעלת כלים: כלי שבלע איסור הרי הוא אסור בשימוש עד לתיקונו וישנם כמה אופני בליעה וכן אופני תיקון.


ואשזור את דברי מתוך דברי בעל "העקידה" שכבר הוא חבר את פשט ההלכה עם הסוד הטמון בו, ואלו דבריו:


"ומתחלקין אל אותם ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש, עבר על מצות עשה ועשה תשובה, לא זז משם עד שמוחלין לו (יומא פ"ו ע"א). ועל זה נאמר (ירמיה ג') שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, דוגמת הכלים שנשתמשו בהם בצונן, ודי להם בשטיפה. עבר על מצות לא תעשה ועשה תשובה וכו', דוגמת הכלים שנשתמשו בהם בחמין וטעונין שפשוף והגעלה. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה וכו', דוגמת הכלים שנשתמשו בהן על ידי האור עצמו, שלא יספיק להם רק כשיבואו באש ממש. אמנם מי שיש בידו חילול השם, הם הם דוגמת כלי החרס שאין להם טהרה רק בשבירה, כמו שאמרנו". עד כאן דברי בעל "העקידה".


ואסביר את הדברים: כלי חלבי שנשפך לתוכו מרק בשרי צונן. תיקונו על ידי שטיפתו במים צוננים אשר מחזירים אותו לתקנתו להיות כלי חלבי.


כלי חלבי שנשפך לתוכו מרק בשרי רותח הגעלת הכלי על ידי שנטבול כולו במים רותחים והם יפלטו את מה שבלע.


כלי חלבי שנשפך לתוכו מאכל בשרי שנתחמם על ידי אש, תקנתו ללבנו (ליבון) את הכלי באש וכך יפלוט הבליעה ואילו כלי חרס שבלע איסור ברותחין אין לו תקנה כיון שלא יכול לפלוט האיסור. (כלי חרס הוא היחיד בעל הדין הזה).


והנה מראה לנו בעל העקידה איך רומזים לנו חז"ל בהלכות אלו על מעשי האדם שעבר ועשה שלא כדין. עבר על מצות עשה ועשה תשובה שהיא עברה צוננת. התשובה מכפרת ומחזירה אותו לתיקונו.


עבר על מצות לא תעשה נצרך לתשובה ועוד למלקות. עבר על כריתות ומיתות בית דין נצרך לתשובה ומלקות ויום המיתה יכפר.


עבר על חילול השם אין לו תקנה.


כל זה לפי דברי בעל "העקידה" שלכאורה מיקל בחמורות. כיון שלרוב גם בעבירות שיש בהן כרת אין בהם תקנה. חלק גדול מהמצות לא תעשה אשר עונשן כרת באות על גילוי עריות. דהינו אקח שלש דוגמאות: 1. הבא על אשת איש הוא והיא נענשין בכרת. 2.אשה הנרבעת לבהמה הבהמה נסקלת והאשה חיבת בכרת. 3. הבא על הזכר שניהם חייבים כרת. וכמובן שבחילול השם העונש כנ"ל. לא אכנס כרגע לעומק הנושא של חילול השם כיון שכאן החילוקים עדינים ולא אצל כל אחד שווה הדין. ככל שאדם גדול בתורה כן צריך להתרחק יותר מן תופעת חילול השם. עד שאמר בגמרא רבי יוחנן שלגביו חילול השם שילך ארבע אמות בלא תפילין.


אבל בנושא העריות הדין שווה לכל. ירדה התורה לסוף דעתו של אדם. וניקח את אחת מן החמורות: הבא על הזכר. הרי הוא טעם מן האיסור הנורא הזה, ולא עזור לו תשובה וכפרה ואף לא המיתה. כי התלכלכה נפשו עד שאין לו תיקון. שתיקונה היא ניפוצה!!


ידעו חז"ל שבאם הלכות אלו יבואה בצורה זו גלויה לכל, עלולים רבים מבני עמנו פשוטי העם להישבר ולמרוד בכל. על כן נאמרים הדברים בכלים. ולרוב, נפש האדם יודעת להיזהר מהאמת. והשם יכפר אם שגיתי ברעיון או בהצגתו. והשם ישמרנו ויצילנו.


יום רביעי, 23 במאי 2012

חנוכת בית


אתמול ערכתי בביתי חנוכת בית .
ומצאתי בין כתבים שונים שערכתי על ניירות לפני כ20 שנה את המאמר שאנימביא כאן:
(קשור לליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ד')
רַב יְהוּדָה הִינְדוּאָה מִשְׁתַּעִי, זִימְנָא חֲדָא הֲוָהאַזְלִינָא בִּסְפִינָתָא, וַחֲזִינָא הַהוּא אֶבֶן טַבָא (ד) [דַּהֲוָה הַדִיר] לֵיהּ תַּנִינָא, וּנְחַת בַּר אַמּוֹרָאִי לְאַתוּיָה, אֲתָא תַּנִינָא קָא (בלאלה) [בָּעִי לְמִיבְלַע] לִסְפִינְתָּא. אֲתָא (ציפרא) [פּוּשְׁקַנְצָא]פַּסְקֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ, אִתְהַפִּיכוּ מַיָא וַהֲווּ דְּמָא, אֲתָא תַּנִינָא חַבְרֵיהּ שַׁקְלֵיהּ וְתַלְיֵיהּ, (ואחייה) [וַחֲיָה]. הָדַר אֲתָא קַא [בָּעִי]בָּלְעָה לִסְפִינְתָּא, הָדַר אֲתָא צִיפָּרָא פַּסְקֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ, שַׁקְלָה לְהַהִיא אֶבֶן טָבָא, שַׁדְיוּהּ לִסְפִינְתָּא הֲוָה הַנִי צִיפָּרִי מְלִיחֵי בְהַדָן, אוֹתְבִינְהוּ (בהדייהו) [עֲלַיְיהוּ], שַׁקְלוּהּ וּפָרְחוּ [לְהוּ בַהְדֵּיהּ]:

תרגום: רב יהודה הינדואה מספר: פעם אחת היינו מפליגים בספינה, וראינו אבן טובה בתוך המים והיה מקיף אותה נחש-ים. ירד צוללן לעמקי המים להביא אותה; בא נחש הים ורצה לבלוע את הספינה בא עורב נקבה וכרת את ראשו התהפכו המים לדם בא נחש ים אחר חברו ולקח את הראש הכרות של הנחש הראשון וחבר את הראש שוב לגוף, וחי! חזר הנחש ורצה שוב לבלוע את הספינה! חזר ובא ציפור וכרתה ראשו והוציאה את האבן טובה ושלחה אותה לספינה ששם היו שני ציפורים מלוחות יחד (ללא חיות) שם עליהם את האבן טובה ופרחו להם.

מספר לנו רב יהודה על אותו הבר אמוראי שהיה יודע לעצור את דמו מלכת ואז יכל להיכנס לעומק המים ולשהות שם ללא הגבלה.
ואיך רומז על זאת רבי יהודה זאת?: בשמו הינדואה שאם נוציא מהשם "הינדואה" את החיות דהינו את אותיות השם יתברך יישאר נ'ד'א' ואם נצמיד את הנון והאלף נקבל מ' ואז נשאר דם. ואמורא הוא חכם כפי שאומר רבי נחמן"אמור לחכמה אחותי את" (משלי ז'). ובעצירת הדם הוא כמת, והמת הוא תם, ונגדו החכם כך הדם נם. וכפי שהאמורא הוא החכם כן התנא הוא התם שוב הנון והאלף של התנא הופכים למם ומתנא נהיה תם.
ולאחר שיורד המת למים כשימשה מן המים ניתן להחיותו ועל זה נאמר "מישתעי" אל תיקרי מישתעי אלא י' מש ת-ה' כשעלה הי' דהיינו החכמה מושכת את הה' דהינו הבינה האמורא עלה בחכמה כפי שעשה זאת רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.

יורד הבר אמוראי לגלות את שורש הרצון וכנגדו יורד מצח הנחש רוצה הנחש לבלוע את שורש הרצון דהיינו הספינה, אך הבר אמוראי שירד תם השאיר חכמתו מאחריו דהיינו כלכל מעשיו בצדקה פיזר נתן לאביונים, נהייתה לו חכמתו לערב כפי העורב האכזר שמתהפך לרחמן. וכיון שערב הוא לתם ראה סכנתו הכניס כל אכזריותו בפיו ופסק ראש הנחש ונפלו לו כל שיניו (של העורב). ונשארה לו עדיין אכזריות בפיו פתח פיו בשאגה שהפילה אכזריותם של כל האכזרים. וכל המים יתכסו דם בחינת וייהפך היאור לדם. שבר אכזריותו הופיע בת זוגו של הנחש והניחה האבן בחיקה הטילה באבן זוהמתה היינו בשורש הרצון הטילה ספק. זה הספק בשורש הרצון הצמיח ראשו של הנחש דהיינו מצח הנחש.
התגברה שוב חכמת הטבע לבלוע את הספינה כיון שהרגיש העורב בסכנה חזר העורב.
בינתיים מגלה הנחש את רצונו העז לבלוע את הספינה בחושבו שבה האבן טובה. מכיוון שקירב רצונו לשורש התבטל הספק מן השורש נמשכה האבן מחיקה ובאה בעקבות הנחש ואז פסק שוב העורב את ראש הנחש והכניעו בצדקתו ותפס העורב את האבן הטובה והשליחה לחכם והחכם השליחה לספינה דהיינו החזיר הרצון לשורשו כי שם מקום קישור כל הרצונות.
עמדו להם החיות רעות לאחר שנפלה כל אכזריותם ונפלו שיניהם ונהפכו כציפורים העומדות מוכנות בכל עת לתעופה. אז כשהתגלה הרצון קבלו יראת הרוממות והתרוממו בתעופה. היינו פרחו בחינת פרח מטה אהרן בן לוי. אהרן הכהן-התגלות החסד. וכיסה כטל היורד על הארץ את כל היראים המצורעים הפסחים החיגרים החרשים האילמים שבורי הגוף והיו כולם לכהני צדק - כהני חסד.
אליהם נאמר הזורעים בדמעה - דהיינו בדמים ממון, הזורעים ממון לצדקה ברנה יקצורו - דהיינו יעמדו זרים ויראו צאנכם בחינת צדיק מלאכתו נעשת על ידי אחרים.

כך כתבתי לפני 20 שנה את תיאור החיזיון שראיתי מן המאמר הנ"ל עכשיו. וביום חנוכת הבית שיתבוננתי במאמר חשבתי לנסות ולבארו על פי הבנתי כעת וכך עלה בדעתי:
זימנא חדא הוה אזלינן בספינתא – פעם אחת ירדנו בעמקי החכמה לחפש איפה החשיבות- ספינה לשון ספון וחשוב. וראינו שהחשיבות היא על ישראל שהם בחינת אבן טובה."והייתם לי עם סגולה". וסביבה מסתובב התנין הרובץ על יאוריו הוא פרעה המחזיק את ישראל בעבודה קשה, על מנת שיישארו משועבדים לו. אך לא מנעם מלימוד התורה, כי הוא ישמעאל בן הגר היא בת פרעה. ובא בר אמוראי דהינו החכם שביניהם הוא אהרן הכהן שהיה למשה לפה דהיינו אמירא, לשון אמוראי. ואז פרעה כשחש בסכנה שרוצים בני ישראל לברוח ממנו גוזר גזרות ורוצה לבלוע את הספינה דהיינו לקחת לו את החשיבות לעצמו לעולם. ומיד מגיע הציפור הוא משה בעל ציפורה. ואם נגיד שבא עורב נקבה הוא משה שבא מצד בתיה בת פרעה, דהיינו העורב האכזר שבא מצד האכזריות ומכה את הנחש היינו את אלוהי פרעה הוא היאור. וכל היאור הופך לדם.
אך הגלות לא הסתיימה באה תנין שני אדום - מצד עשו הוא פרס ומדי רומא. הם מחיים את הנחש שרוצה לבלוע את ישראל הפעם רצונם לנתקם מהתורה שבלי התורה אין לישראל קיום. אך מגיע שוב עורב הפעם הוא ישמעאל שיודע שאין לו קיום בלי ישראל ונלחם בעמים ונותן לישראל ללמוד תורה והם נשענים על חסותו. הם (ישמעאל) השועלים שמבינים שיום אחד יקום לנו גואל ובעורמתם חושבים שאז יוכלו לקום עלינו ולכלותינו. אך מגיע הגואל ומקים את משה משיח ומחבר לו את העם סגולה.

בליקוטי מוהר"ן תורה ד' חלק שני מביא רבי נחמן את הסיפור ומתחיל את תורתו דרך חג הביכורים. "וביום הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" ומסביר הכל בדרך הצדקה. ועל כן יבואו העורבים בהמשך שהעורב היא ציפור אכזרית שלא חסה על בניה. והיא זאת שנשלחה לכלכל את אליהו הנביא. השם רומז על שבירת האכזריות דרך הצדקה. והמובן מכאן שמעשה הצדקה הוא פלא עליון. שלא רק שהנותן נהפך לרחמן אלא המקבל שהוא המזכה את הנותן, חיותו מן הצדקה בחינת הקליפה שניזונת מן הפרי. ואילו לא ייתן לה הפרי מזונה תבלע אותו הקליפה. אך כשישלה כדי חיותו תהיה לו לעזר ולסמך.
ודבר ראשון שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ לתת צדקה מפרי הארץ. דהיינוראשית לזון את הקליפות על מנת שירפו אחיזתם בארץ, עד כי יבוא שילה. ואז ושבתה הארץוכל מלאכת עבודה לא תעשה, שהרי המלאכות נועדו להקמת המשכן, ובמעשה הצדקה והחסדיעשה רושם למעלה עד כי מלמעלה ירד השפע ויוקם המשכן רק בידי שמים. ומכח הצדקה תהיהרפואה לכל.

כל זה אפשר למצוא בחנוכת הבית:
המסגרת לבד אינה מספיקה הח' לבדה קשה. צריך תוכן פנימיות. על כן בא הנון וכבר יש חן הבית מתמלא חן אך בלי חיות. והחיות בא מן הו' השפע מגיע משש קצוות העולם. ואז חנו. יש חניה בבית. וכאן מתחיל העבודת הצדקה שמעלה את הכתר הכ' ואז הגענו לחנוך. ואז שלב האחרון יורדת לה מעצמה השכינה לשרות על הבית היא הה' ונשלמה החנוכה ועליה נאמר "חנוכה" כה היא השכינה ויש לה חניה בבית הזה. יהי רצון שיהיה בית זה משכן ללמוד תורה, שתשכון התורה בבית הזה, בבני הבית הזה, עד כי יוכלו להפיץ מעיינות חוצה, על הבאים בבית הזה, ועל הסובבים את הבית הזה, ושפע ירד על כלל ישראל. אמן.