יום חמישי, 16 ביוני 2011

"גן נעול" שיעור 17

"גן נעול" עמוד 14- והתשיעית שהיא שנית שמה חכמה. "יהוה בחכמה יסד ארץ" (שם ג' יט'), ארץ העליונה, בית המקדש של מטה, מכוון כנגד בית המקדש של מעלה. "עד כאן".

הפסוקים במשלי הקודמים לפסוק הזה מדברים על התורה הביאם כאן: "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ, אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר, יְהוָה בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה". אם כך מהי היא החכמה בה יסד ארץ? היא חכמת התורה. ואומר אבולעפיה ה"ארץ" היא ארץ עליונה כפי שמביא האבן עזרא: ה' בחכמה יסד ארץ - ספר מעלתה (של התורה) שבה נברא העולם העליון.

מהוא יסד- מסביר המלבים בטוב דעת את העניין. אך מפאת אריכותו השארתי אותו לסוף, ואנסה בכמה מילים פשוטות להסביר. ואם יהיה ביד הקורא כח יעיין בסוף בדבריו הנפלאים. כיון שבעולם העליון עסקינן "יסד בחכמה" הוא הציור יש מאין. שהחכמה היא יש מאין, כי מה שהיה באין (באין סוף) נמצא בחכמה אך אין אפשרות להתבונן בה. והדרך היא להוציא בציור דהיינו תפיסת המחשבה והרושם שנותר ממנה הוא הציור. כפי שקורה שקמים מהשינה ולרגע מבזיק רושם של החלום ואם לא תופסים אותו על המקום הוא הלך לעולמו. ואפילו לפעמים מרגישים שהוא עומד ללכת ואין אפשרות לתפוס אותו והוא בורח וזו התפיסה היא פעולת החכמה.

ורומז הרב בדרכו הנפלאה ארץ עליונה (היינו) בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה.

ובית המקדש הוא נמשל ללבנו שהוא היכל השם ומשם יוצא אותו הצייר כיוון ששם גנוז האוצר של אין סוף (הרחבתי מאוד העניין במאמר ב11 למאי בעניין צייר הלב).

מקורות: מלבי"ם - ה' בחכמה יסד ארץ - מליצה זו מתאחדת עם מ"ש (לקמן סי' כ"ד) בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, שמצייר בנין הבית בחכמה, וגמר הבנין שהוא הכינון (כי כונן הוא גמר הבנין) מצייר בתבונה, והתמלאות חדרי הבית בכלים יקרים מיחס אל הדעת, וכן יצייר את הבנין הכללי שהוא העולם שהיה היסוד בחכמה, והכנינה שהיא גמר הבנין בתבונה, והתמלאות החדרים שהיא התמלאות העולם בברכת ה' ע"י תהומות מים וע"י טל שמים מיחס אל הדעת, ובא הציור שהארץ היא יסוד הבנין, והשמים שם התקרה, שהנחת התקרה הוא משלים את הבנין, כמו שנאמר הבונה בשמים מעלותיו, והתהומות והטל וגשמי ברכה הם ימלאו את העולם בכל טוב וברכה, והנה יסוד בנין העולם נברא יש מאין שזה מיוחס אל החכמה, כמו שכתוב בראשית ברא אלהים שתרגומו בחכמתא, וגמר הבנין שהיה בששת ימי המעשה היה ע"י הוצאת יש מיש, וזה מיחס אל התבונה ורוצה לומר כי החכמה תוציא החומריים שלה מאין, רוצה לומר מהשם בעצמו שהוא האין סוף, אבל התבונה תוציא דבר מדבר מושכל ממושכל, וזה מצוייר עם גמר הבנין שהיה הוצאת יש מאין, והנהגת העולם אחר ששת ימי המעשה שימשיל במילוי חדרי העולם בכל כלי יקר, שמאז יבקע תהומות למטה ושחקים ירעיפו טל מלמעלה, כל ימי עולם, זה יצייר בדעת, וכבר התבאר שכל דבר שיכונה בשם חכמה יש בו שני דרכים במציאות הפוכים זה מזה, וכן בעת הוציא את העולם מאין ליש, היה במחשבת היוצר כמה אפשריות להמציא את העולם בדרכים אחרים ובחר להמציאו בדרך זה על פי החכמה העליונה, כמו שנאמר שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן עד שאמר דין הנין לי ודין לא הנין לי (אלא מוצאים חן בעיני ואלא לא מוצאים חן בעיני), וזה גדר החכמה, אולם אחר שהמציא את החומריים הראשונים יש מאין, לא היה עוד לפניו דרך אחר להוציא יש מיש, רק הדרך האחד שהיה מוכן לפי הכנת החומר הראשון, כמו שאמר במדרש משל לזורע ששה זרעים בבת אחת וכל אחד יצא בזמנו, וזה משל התבונה שאין בה שני דרכים הפוכים במציאות רק דרך אחד, וכן הוציא דבר מדבר לפי חוקי התבונה, ומה שמנהיג ההנהגה הסדורה כל ימי עולם לפתוח תהומות ולהריק טל לפי ההשגחה שמשגיח על צרכי עולמו, זה תלוי בדעת, והנה גם תולדות הארץ יש להם בחירה לעשות טוב או רע, ויש בהנהגתם שני דרכים במציאות, וזה הנהגת החכמה, ובזה יסד ארץ, וזה היה היסוד לבריאת עולם שיבראו בעלי הבחירה ויתנהגו כפי החכמה, אולם בשמים אין שם בחירה והנהגה הנכללת בטוב ורע, רק הם משכילים את יוצרם ויודעים בין אמת ושקר שזה גדר התבונה, וההנהגה הקבועה תמיד, בין לפי סדרי הטבע והמערכת בין לפי ההשגחה והפלא, זה תלוי בדעת אלהים לפי מה שיודע סדרי ההנהגה וצרכי העולם ודרכי התחתונים והצורך להשלמתם ולחיותם בידיעה מפולשת עד סוף כל הדורות שזה ענין הדעת.

תגובה 1:

שלום וברכה
תגובות ענייניות יתקבלו בברכה