זכרתי לך חסד נעוריך

צילמתי כמה וכמה תמונות בימים אלו ואנסה לתאר במילים מה אני רואה בתמונות.
המשימה בפסח היא לצאת ממצרים. משימה לא קלה! מצרים היא האימפריה הכלכלית כל המזון לעולם מסופק ממנה. המדע והחכמה מיוצרים שם. כל האוניברסיטאות המשובחות כל הפרופסורים והמדענים נמצאים שם כל העושר נמצא שם.

ואנו מצווים לזרוק הכל, לקחת שק של אמונה על הכתף ולצאת למדבר. איך עושים זאת?
קמו לנו מבינים ועוזרים לנו להיות בני חורין.

התמונות שצילמתי הם רק בתוך העולם שלי הדתי השחור ונוספים אליו לובשי חליפות הזברה ובעלי המכנסי שלשת רבעי עם הגרביים הלבנות או השחורות.

שלושים יום קודם החג שואלים בהלכות החג. אז אותם המבינים מתחילים פעולתם שלושים יום ויותר קודם, הולכים הם מגביר לגביר ומכינים ממון רב. ומאידך עורכים רשימות של כל בני הקהילה.

והנה בשבוע שעבר כל אחד מצא בתיבת הדואר את הרשימה של המוצרים אותה הוא יקבל. ובעיירתי בית-שמש בכל שכונה תוחמים את איזור החלוקה בגדר הניידת של המשטרה. והפלא ופלא יום לפני החלוקה מגיעות המשאיות מלאות הסחורה ונערמים משטחים בכמויות שרק מי שראה זאת יכול להאמין שהכן זה אמיתי. על זה נאמרה המשנה "מי שלא שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". מאות של משאיות פרקו מזון והייתי מעיז להגיד אלפי טונות של מזון. ובבוקר בבוקר מגיעים מאות הסדרנים שנעמדים מהאחורי המשטחים הממוינים לפני סוגיהם, ובמשך היום מגיעים אלפי אדם ועוברים מדוכן לדוכן ובסדר מופתי אוספים את מצרכיהם. שורות של מוניות ממתינות מחוץ למתחם ואוספים כל אחד לביתו.

תמונה פרטית- משפחה בת שמונה נפשות אוספת את סל מצרכיה- שמונה תבניות ביצים שני שקי תפוחי אדמה יתר הירקות כל אחד בארגז קרטון של 10 עד 20 ק"ג עגבניות מלפפון גזר חסה תפוחי עץ תפוזים סלק וכו' וכו' את המצות עבודת היד שנוהגים לאכול אותה המשפחה בת שמונה הנפשות 4 ק"ג (120 ₪ לק"ג) יקבלו ישירות לביתם. כלי אוכל חד פעמים מכל המינים, ארגז מיץ ענבים או יין מוצרים יבשים כגון סוכר וכדומה בשר בשפע שלא ראינו דוגמתו עופות ובשר בקר. ועד לפרטים הקטנים ביותר של צרכי החג.

תמונה ג' דופקים בדלת וממתין שליח עם מעטפה בתוכה תלושי קניה על סך 1000 ₪ לקניה בחנויות המקומיות מן מזון כלי בית ביגוד וכו' (בנוסף על הקודם).

למי שעיניו לא שובעות יכול להצטרף לגמ"ח נוסף ולקבל שוב הכל מחדש אף אחד מהנותנים עינו לא צרה בכפל המבצעים, המטרה להשביע את העינים עד שאלו לא יהיה בידם טענה - קשה לנו לצאת ממצרים!

תמונה ד' - המטבח כחדר קסם מסתובב ונעלמים ממנו כל כלי האוכל של כל ימות השנה במקומם באים כלי הפסח כולל כיריים גז של פסח תנור מיקרוגל הכל רק לפסח השיש נעטף בניר כסף הרגשה של מסע בחלל.

תמונה ה' - היום בבוקר שעה 10 המדורה בחוץ כבר בוערת כמה ילדים עם הוריהם. במרכז, הפיתות הלחם הביסקוויטים וכל החמץ נשרפים באש ותוך כדי השחרתם מתפללים שהשם יעזור לנקות את החמץ בליבנו הוא היצר הרע ושמשיו, שנזכה לבער אותו מקירבנו. הקהל מתרבה, האש עולה, הילדים עם המקלות הארוכים דוחפים כל חתיכת לחם שהתגלגלה מן האש. יתכן ובעליה עדיין לא ביער את החמץ מליבו ואותה החתיכה הקשורה בליבו ממאנת להישרף.

והנה מגיע עת ערב לא מצלמים אין תמונות אך התחושה נפלאה. הנה מתקרב הרגע צריך להניח על הכתף את שק הבצק שטרם החמיץ ולצאת לדרך. זוהי דרך האמונה. שבשיאה מגיעה אל הים שנצטרך לקפוץ לתוכו. ים האמונה. עד שלא נקפוץ לא נדע שיש שם דרך בטוחה המובילה אל האושר.

ניקח את התמונות איתנו לדרך. מי שנתן לנו את כל השפע עד בוא החג (השם יתברך) הוא יתן לנו דרך בים ויוביל אותנו על כנפי נשרים אל ארץ זבת חלב ודבש.

ועל זאת שכך עשינו נזכה לתשבחות השם בנו, כפי אומר ירמיה הנביא: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהֹוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה": ( ירמיה ב' ב')
חג שמח על כל בית ישראל ופסח כשר

כל היוצא ממצרים מזומן לחיי העולם הבא

ישנן שתי השקפות מנוגדות ההולכות לאורך כל הדורות וננסה כעת לעמוד עליהם.

אומרת המשנה: "רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין" (משנה מסכת אבות פרק ד' משנה טז):

מכאן נבין מהו העולם הבא, הוא מקום היחוד עם הבורא, הוא המקום בו נפשוט החומר מעלינו ונוכל "לשבת" במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. אך גם שם אפילו המלאכים לא יכולים לראות את בוראם, והמציאות תהיה שכבר נוכל לחוש אותו בקרבנו שנוכל להצביע עליו ולומר "זה אלהינו".

אומר ישעיה הנביא: "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה יְהֹוָה קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ" (ישעיה כה ט): ואומרת על זה הגמרא בסיום מסכת תענית "אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו":


ואילו העולם הזה מציאותו קיום תורה ומצוות.

וכשבאים להבין את דברי המשנה למעלה לכאורה נראה שעבודתנו בעולם הזה היא לקיים את התורה ולעסוק במצוות, על מנת להגיע אל העולם הבא. שזה כרטיס הכניסה לחיי העולם הבא. זו היא השקפה אחת משתי ההשקפות שבהם אנו רוצים לדון

השקפה שניה אומרת כיון שעולם הבא הוא עולם של "תיקשור", הדבקות בבורא. אז ההכנה בעולם הזה צריכה להיות גם היא הדבקות בבורא, כמובן תוך כדי קיום תורה ומצוות.

מחלוקת בסיסית זו נתבונן בה אצל בית שמאי ובית הלל.

ננסה להראות שבית הלל סוברים שעבודתנו כאן היא קיום התורה והמצוות ובית שמאי סוברים שקיום המצות והתורה צריך להיות מתוך דבקות בבורא.

ברור לשניהם שמעשנו כאן הם זכר לדבר. שבית הלל הולך לשיטתו שחלק גדול מן המצוות אין להם תוקף מלא ללא בית מקדש, אך אנו מקיימים אותם כזכר לדבר. ואפילו במצוות לא תעשה כדוגמת איסור מלאכות בשבת הם זכר למלאכות שנעשו במשכן וכן הלאה. ובית שמאי שאף הם מסכימים שמעשנו הם זכר לדבר רוצים להגיד, זכר לדבר שיבוא. ועל כן צריך לקשור המעשים להדבקות בבורא.

נתבונן יותר מקרוב על הדבר. אומרת המשנה (ברכות ח ז) "מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלֹא בֵרַךְ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְבָרֵךְ בִּמְּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר. עַד אֵימָתַי הוּא מְבָרֵךְ. עַד כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו":

נלך ונעמיק ונתבונן במעשה האכילה והברכה. חלק מתיקון העולם הוא האכילה שהצומח אוכל את הדומם והחי את הצומח והמדבר את החי דהיינו יש ביכולת העומד מעל תחתונו (במדרגה) לתקן אותו באכילתו. הצומח שניזון מן המים ומן האדמה יכול להעלות אותם למדרגת צומח החי אוכל את הצומח ומעלהו למדרגת חי והמדבר (הוא האדם) אוכל את החי ומעלהו למדרגת מדבר שהמדבר הוא תכלית הבריאה. (כמובן שאפשר גם כמה מדרגות בבת אחת כמו שהמדבר יאכל את הדומם ויעלהו למדבר). עד העלאת הדבר למדרגת חי ניתן להעשות גם ללא ברכה. שהחיה אוכלת עשב וללא ברכה מעלה אותו למדרגת חי, גם אדם שאכל מתחתונו באם לא יברך יכול להעלות אותו עד מדרגת חי, אך לא למדרגת מדבר. שלא ניתן בנו הכח הזה להעלות את מדרגת החי (או הצומח והדומם) למדרגת מדבר בעצמנו (כדוגמת הרובוט שלא יכול ליצר את עצמו). צריכים אנו על מנת להעלות את המזון למדרגת מדבר לעזרת הבורא שנתן לנו את האפשרות הזאת.

ואז באומרנו לפני האכילה "ברוך אתה אדני...." המלה "ברוך" נלמדת מן המשנה (כלאים ז א) "הַמַּבְרִיךְ אֶת הַגֶּפֶן בָּאָרֶץ....." מבריך פירושו לוקח את ענף הגפן וטומנו באדמה ושם הוא משריש שורשים ומן הענף יוצאים אחרי כן פירות. המבריך הוא המכופף את הענף לארץ. ומכאן לנקודת הכיפוף של הרגל אנו קוראים ברך. דהיינו כשאנו אומרים "ברוך" אנו גורמים כביכול להוריד את הקדוש ברוך הוא לארץ, ותיכף.. הנה הוא בא. עד שאנו כבר מצביעים עליו ואומרים "אתה". ואז נוקבים בשמו ("אדני") (שלשיטת המדבקים זהו הדיבוק, ולשיטת המזכירים זהו הזכר) והנה הגיע הבורא הכל יכול ועוזר לנו להעלות את המזון למדרגת מדבר. עדין לא בשלמות, כי אם רק ההכנה לדבר דהיינו להכין את הקרקע שברשותנו על מנת שזרעי המאכל יהפכו ל"מדבר". שהרי עדין לא בא הדבר אל פינו. ואחר האכילה בסיומה באה ברכה אחרונה. שלאחר האוכל שהיא הגורמת לאוכל להיולד כ"מדבר" (תהליך פלא מאין כמוהו).

כאן נכנסת ההלכה לבעיות מסובכות בברכות. מכיון שבירך "והוריד" כביכול את הבורא לרשותו, ואחר אכל, ולאחר האוכל שינה את מקומו (יצא מן המקום שבו בירך) האם יכול לברך ברכה אחרונה? שגם בה מזכיר את השם (או דבק בשם). שהרי הוריד את השם לאותו מקום ששם אכל. והשאלה האם השם הולך אחריו או נשאר במקומו?

הסכימו כולם שהשם נשאר במקום שברך תחילה. לכן תהיה לו בעיה באם שינה מקומו לגבי הברכה האחרונה. וכן פסקו, לגבי ברכות קלות יותר. כגון ברכת "שהכל נהיה בדברו" על מה שבא מן החי או שאין גדולו מן האדמה. שאם שינה מקומו פקעה ממנו הברכה האחרונה, ולא יברך אותה. ואילו בברכת המזון כפי שראינו במשנה, מחלוקת בית הלל ובית שמאי. שבית הלל אומרים יברך במקום שנזכר ובית שמאי מצריכים אותו לחזור למקומו.

ננסה כעת לקשור את כל הקצוות והשם יעזור. בית שמאי ובית הלל סוברים שניהם כפי שאמרנו שהברכות הם זכר לדבר. וכאן נכנס שיקול דעת נוסף. כשהברכה נתקנה על ידי החכמים, באם שינה אדם את מקומו ו"עזב" את הקדוש ברוך הוא ברשותו הקודמת ששם אכל, לא יכולה לבוא הברכה האחרונה. מכיון שכביכול הוריד האדם את הבורא לארץ (לשם) ולא יוכל למושכו לכאן, ולא יוכל להורידו מחדש. (ועוד נקוה שבעתיד נוכל לדון בסוד הענין זה). ועל כן לא יברך ברכה אחרונה. ("זכר" ל"זכר", ואין גוזרים גזרה לגזרה).

אך בברכה שנתקנה מן התורה ולא על ידי החכמים, שבאה ישירות מן הבורא, כדוגמת ברכת המזון לאחר הסעודה על הפת. גם אם שינה האדם את מקומו עדין כל זמן שהמזון לא יתעכל בגופו (שאם כבר יתעכל אין דרך להעלותו למדבר שכבר קיבל את צורת המדרגה שממנה בא) חייב האדם לברך על מנת לקיים את "זכר לדבר" שזה ברכה שנתקנה מלמעלה.

וכאן באה מחלוקת בית שמאי ובית הלל. שבית הלל סוברים שאנו צריכים לקיים את התורה והמצוות כ"זכר" לדבר על מנת שנגיע לעולם הבא. וה"זכר" עם המצוות והתורה יהיה כרטיס הכניסה. ובית שמאי סוברים שה"זכר" הוא ההתדבקות ולכן חייב לחזור למקום שאכל על מנת להתדבק וכך יוכל לקבל את כרטיס הכניסה כשהוא מורגל בדבקות.

ולסיום נגיד בתכלית הקיצור שמחלוקת זו היא מתחילה מבראשית. ונעמוד עליה רק במקום אחד. קין רוצח את הבל. על דרך המשל זוהי ההיפרדות של החומר מן הצורה. שקין הוא משל לחומר, לקנין. שקנין חייב להעשות בצורה חומרית, על מנת לקנות דבר צריך להגביהו מן הקרקע. לכן נקרא החומר קין. ואילו הבל משול לצורה כשמו הבל שהוא רוח.

ועבודתנו היא לחבר מחדש את הרוח אל החומר. וכאן באות שתי ההשקפות. ועל כן פסקה ההלכה לרוב כשיטת בית הלל, שאין יכולים לכפות על האדם לעבוד כאן את עבודת העולם הבא. אך הרוצה ויכול תבוא עליו הברכה.

אביב הגיע פסח בא

זמן רב לא כתבתי, הבנתי שיש בעיה בשידור. או שאני לא קליט או שהשידור לא נקלט. וחשבתי שאולי ריבוי החומר גרם לשבירת הכלים.
כעת לאחר חודש אנסה שוב לשדר. אנא! קראו בעיון! מפאת אהבת הקיצור לפעמים הרעיון נבלע בין השיטין. יש כאן מסר נפלא על תורתנו הקדושה. לא ניקדתי את המילים בארמית כי חשוב רק אותה המילה שאני מצביע אליה.
ישנם כמה הערות שהעירו לי בעבר על מאמרים וחלקם לא נתתי תשובה כי רוב הערות לא היו שאלות, אך אם עדיין יש מי שהעיר ולא קיבל מענה אנא שובו להעיר.

וכעת ננסה לברר מהי תורה שבכתב, ומהי תורה שבעל פה. האם יש דעה שאני חייב לקבל? ואם יש דעה שאני יכול לחלוק?

תורה מלשון הוראה הביא כמה פסוקים המדברים מלשון הוראה:

(בראשית מ"ו כ"ח) "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גּשֶׁן": אומר רש"י: להורות לפניו - כתרגומו לפנות לו מקום ולהורות האיך יתיישב בה.
(ויקרא י"ד נ"ז) "לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת". אומר תרגום אונקלוס: לאלפא ביומא מסאבא וביומא דכיא דא אוריתא דסגירותא: המילה שמתיחסת ל"להורות" היא "לאלפא" מלשון אילוף לימוד.
(בראשית ט"ז ד') "וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ": תרגום אונקלוס" ועל לות הגר ועדיאת וחזת ארי עדיאת וקלת רבנתה בעינהה: "עדיאת" לשון עיבור וגם לשון לידה.
(שמות ל"ה ל"ד) "וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן": בעל הטורים אומר - ולהורות - ב' (כוונתו שישנו בשני מקומות. הכא (כאן). ואידך (בעוד מקום) ולהורות את בני ישראל (ויקרא י, יא). שהיה בצלאל יודע להורות לבני ישראל בכל מיני חכמה:

הראשון שתפס מעצמו את הרעיון של התורה הוא אברהם אבינו. שגילה שיש כח עליון בורא אשר ברא את כל הבריאה. וכפי תהליך הבריאה ותהליך ההתרבות כן התהליך הרוחני השכלי עובד על אותו העיקרון. קניית הידע היא כפי קנית הילודה. כמו שאומרת חוה "קניתי איש את יהו"ה" בעת לידת קין. אותו הבורא יש בידו תורה שכל מה שאנו רואים סביבנו בא משם, כל החכמה באה משם, כל האמונה באה משם. ועיקרון פעולתה הוא דרך עיבור ולידה. צריך להכין את הקרקע לזריעה והוא יתברך יזרע בנו הזרע כפי שאין שום בריאה ושום שכל שלא בא אלא מזרעו.

חז"ל רומזים לנו את העניין באברהם שהיו כליותיו יועצות לו. והרי הכליות הם כלי ההולדה המביאות את הזרע. הכין אברהם את השדה לזריעה, כפי שנרמז בתורה (בראשית כ"ג י"ז) "וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב":
וכך הלכו אחריו בניו ובני בניו וגדלו בחכמה עד שקיימו כל התורה כולה עד לפרטייה הקטנים. ומה שעדין לא היו שלמים בו הוא דרך האמונה. ועל כן גזר עליהם הבורא לרדת למצרים, שם הוא כור הברזל, שם יצורפו ויתלבנו, ככתוב (שמות א' י"ד) "וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ": הגזרה שבאה עליהם גזרה טובה היא, שאין גזרה רק לרעה אלא ישנן גזרות טובות כפי שאנו מבקשים בראש השנה, "וּתִגְזוֹר עָלֵינוּ גְּזֵרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת. וּתְבַטֵּל מֵעָלֵינוּ כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת".
ואז יוצאים בני ישראל מן הכור מזוקקים ומזוככים מלאי אמונה. ואז (שמות כ"ד י"ב) "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם": - "להורותם" - שתתעבר בהם ויוציאו אותה לפועל.
עם ישראל מקבל את התורה ומתברר שעדין הכלים שבידיהם לא יכולים להכיל את האור בשלמות, כפי שהיה בתחילת הבריאה. משה מאחר מלרדת וכבר עשו עגל שבירת הכלים. יורד משה רבינו ואיתו התורה לוחות אבן. שובר משה את הלוחות, שורף את העגל ובאותו אבק העגל שבו נדבקו אותיות התורה שפרחו מן הלוחות משקה את העם. היו צריכים הם לקבל מנה קטנה יותר ממה שקבלו בהר סיני. ומכאן מתחיל תהליך העיבור בעם. מביא משה לוחות חדשים תורה שבכתב ואיתה זרעונים של התורה שבעל פה, וּמְעַבֵּר בהם את העם לפי מדרגותיהם שרי עשרות שרי מאות ושרי אלפים.

וכך בדרך פלא מתגלגלת התורה מדור לדור מתעברת בשרים לפי פיקודיהם. עד שמגיע עת בניית בתי המקדש וחורבנן. שוב הכלים לא יכלו להכיל האור. ואז באה דרך חדשה הזרעונים נכתבים על ספר. התורה שבעל פה עולה על הכתב אך תמיד נטמנת בתוך הקלף והנייר, והנזרעים האחרונים שקיבלו עיבור בתוכם מוציאים את הפרי הטמון וטומנים אותו שוב בשדותם. וכן חוזר חלילה בכל דור ודור. וכך התורה שהיתה בתחילה נחלת היחידים שבדור עד שהופכת להיות כלה למשה, ומוריש אותה משה לכלל. והכלל הזה האוחז בתורה הוא התורה שבעל פה, מן משה דרך הנביאים ולאחריהם בעלי רוח הקודש ולאחריהם התנאים והאמוראים והסבוראים והגאונים והראשונים והאחרונים, שהם החכמים שלפני כמה מאות בשנים. שכולם זרעו ברוח קודשם את זרעם בספרים.

וכדרך טבע הזרעים שככל שחוזר ונזרע כך פוחת איכותו, כך הולך ופוחת הדור. ואין לנו את הכח ואת השכל להבין או לחלוק על האחרונים שבאו כמה דורות לפנינו, כמו שלא יכלו הם לחלוק על הראשונים שבאו לפניהם, וכן כך עד משה רבינו.

כי מי שקם כנגד שלפניו חולק הוא על התורה כולה. מי שישב ולמד תורה מספר שנים הדברים קלים עליו להבנה. אך מי שטרם זכה לישב באוהלה של תורה רוצה להתמרד לרעיון זה, ואין ברצונו להסכים לכל חכם ויהיה מאיזה דור שיהיה. ועצתי לו שאם נתקל במאמר מחכם שלא מתקבל על דעתו. ילקט בידו את כל מה שיש בידינו מאותו החכם הן תורתו והן דרכו ילמד ויעיין בו ואז ישוב למאמרו ויבחנהו שנית.