תורה לשמה

אני שוב ושוב "מואשם" שמאמרי קשים. אז בואו ונצא יחד אל המאמר הקודם וננסה לבארו צעד אחרי צעד.

ספרתי בתחילה על רבי משה חיים אפרים מסדילקוב, שהיה בנם הבכור של הצדיק הנסתר רבי יחיאל מיכל ב"ר ברוך ואדל ביתו של הבעש"ט. שהיה לומד עם סבו הבעש"ט בכל שבוע את הפרשה כפי שנלמדת בשמים. שהרי הבעש"ט כבר הסתלק לגנזי מרומים והיה יורד אליו ומלמדו.

אז מי שיש לו קצת רצון ללמוד תורה כפי הנלמד בשמים ילמד בספרו של הצדיק הנכד של הבעש"ט שקרא את חיבורו "דגל מחנה אפרים". אך לא קלה המלאכה לדלות מן הדברים את חידושי המתיבתא דשמיא.

פותח הצדיק את פרשת יתרו בציטוט ממשנה פרקי אבות פרק ו' משנה א' (הצעתי תמיד ללכת למקור ולהתבונן ואף להוסיף מן המפרשים ואז לחזור אל המאמר ובפרט אם זה משנה ללמוד את כל המשנה).
ואקל אליכם והביא את המשנה: "רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה, וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהוֶֹה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים":
אנו רואים שהתורה לשמה מביאתו להיות צדיק וחסיד. וכמו שמבאר המהרח"ו בשערי קדושה "ואל זה נתכון רבי פנחס בן יאיר במה שאמר (במשנה סוף סוטה) פרישות מביאה לידי טהרה וכו' וקדושה לידי חסידות וחסידות לידי רוח הקדש, כי זו חסידות שלימה הבאה אחר הקדושה והיא המביאה לידי רוח הקדש כי נתדבק בו דבוק גמור וישיג לגלוי רזי תורה ולהתנבא עתידות כמו שאמר רבי מאיר (אבות פ"ו משנה ה') כל העוסק בתורה לשמה, רצונו לומר לשמה של התורה שהיא היא הקדוש ברוך הוא, כי כל התורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא. זוכה לדברים הרבה וכו' ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכו'. עד כאן דברי המהרח"ו.

ומבאר ה"דגל" שמי שלומד תורה לשמה נעשית לו התורה כאשה, המגלה סתרי לבה לבעלה, כך מגלה לו התורה גנזיה. ומביא חיזוק לדבריו מן התורה מן הפסוק "ויהי ביום כלות משה" שכתוב כלת (נבאר את זה הענין במאמר הבא). הפסוק מדבר על סיום הקמת המשכן "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם." לכאורה היה לו להביא ראיה יותר קרובה המתחברת לתורה, והיא, "וַיְהִי כְּכַלּוֹת משֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם". שכאן נוכל להגיד שהתורה ממש היא כלת משה. אך רצה ה"דגל" להראות לנו את החיבור של משה למשכן שהיא כלתו, שהיה משה מקבל נבואה מן המשכן וזו היא כלתו.

וממשיך ומראה לנו שבכל דור ודור יש צדיק בחינת משה והוא מי שלומד תורה לשמה.
וממשיך ומבאר ענין "ונעשה כמעין המתגבר" ואומר על דרך "ותורת חסד על לשונה" ושוב נראה שצריך ללכת למקור ואז נראה את עוצמת הפסוק, "פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ." ומסביר המלבי"ם "פיה - שאז תפתח פיה בחכמה מה שהיתה הולכת לפי חקי החכמה בדברים שבין טוב ורע, ותורת חסד על לשונה - מבואר אצלנו תמיד שהפה רומז על החכמה והלשון על הבינה, ע"י לשונה בדרכי הבינה נגלו לה תעלומות רבות בסתרי התורה, וזה נקרא תורת חסד שהחסד כולל כל מה שיוצא מדרך הפשוט בשפע רב, כמו המרבה בדרכי החסידות יותר משורת הדין במעשים, והמפליג בתבונה בתעלומות סתרי התורה בעיון שזה נקרא תורת חסד." עד כאן מהמלבי"ם.

ואז נעשה "כנהר שאינו פסק" שהמים זורמים בו ללא הפסק שהם בחינת חסדים והם מתוקים ונשפכים אל הים וממתקים הדינים. אך בים אין נראה המיתוק ואומר שיתגלו לבסוף.

וכאן אחר שבירר את חלקו השני מן המשנה חוזר לתחילתה ומבאר מהי תורה לשמה. כפי שאומר האריז"ל כמה פעמים (שער מאמרי רז"ל על פרקי אבות, שער המצוות פרשת ואתחנן, פרי עץ חיים, ועוד) שתורה לשמה היא תורה לשם ה', דהיינו לוקח את המילה "לשמה" ומחלקה כך: לשמ " ה (לשם ה'). מגלה יותר הרב אבולעפיה ואומר (גן נעול) "המשכיל בתורת ה', בעיינו בה לשמה, היא בעצמה מדברת לו פה אל פה, כאשר ידבר איש אל רעהו. ורואה אותה עין בעין, ומדבר אתה פנים אל פנים."
ויותר גלוי אומר הרב אבולעפיה "והנה היה סגולה מיוחדת ונבדל שביעי מכל הנזכרים והיה מפני דעתו התורה שלמדה לשמה. וסוד מלת לשמה שזכרוה רבותינו בכל מקום תמיד הוא שם המפורש" (אמרי שפר).
שלומד הוא את הה' מן לשמה שהוא שם השם, השם המפורש.

ונחזור לביאורו של הבעש"ט שאומר לשמה-לשם התיבה והאות. פירוש זה נורא ואיום ולא נעריך בו, רק נגיד שרוצה ללמדנו הבעש"ט דרך הנבואה, שבאם נדביק האותיות והתיבות לשורשם יחזרו האותיות וידברו באנו. והיכן שורשן? הרי יצאו מתוכנו ושם שורשן. (עדין צריך כאן הרחבה עצומה ואלי אסתייע בפעם אחרת).

וכאן חוזר ומקשר המאמר לפרשתנו "וישמע יתרו". 'יתרו' בגימטריא שווה 616 וכן 'התורה' דהיינו נחלק את המילה ה' 'תורה. והה' הוא "הלשמה" הוא השם הוא המפורש.
וכך דורש הוא את המילה "וישמע" שכאן כתוב "וַיִּשְׁמַע" והתורה הרי במקורה אינה מנוקדת כדי שנדרוש בה. וכן הוא דורש "וַיְשַׁמַּע" וכפי שמפרש בעל המצודות "וישמע - ענין אסיפה הבאה בשמיעת קול המאסף."

ובהמשך התורה "כהן מדין", כהן הוא המברך את העם הוא המשפיע חסד. ומִדְיָן אותיות דין היינו שממתיק בחסדים את הדין על ידי הלימוד תורה לשמה ואז הופכת לו לכלה והוא לה לחתן. כפי שדורש המשך הפסוק מן הפרשה "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה" אל תקרא חֹתֵן אלא חָתָן.

עד כאן לימוד על דברי ה"דגל" ובעזרת השם שנזכה כולנו ללמוד לשמה ונוכל להמשיך ולבאר את המשך המאמר.