יום שבת, 14 בנובמבר 2009

חיי שרה

מוצאי שבת פרשת חיי שרה. אני מביא כעת את דברי הרב אבולעפיה על פרשת חיי שרה מתוך "מפתח החכמות"

וכבר אמרתי לך מה שאיני צריך לבאר לך כל מה שיובן ממה שכתבתיו בכללי הפשט. אבל אורה לך דרך אחד ועליו אבנה כל שבפרשה. ועל כן אומר כי מה שבא בענין קבורת האבות במקום מיוחד והיות יעקב משביע את יוסף לקברו בקבורת אבותיו ויוסף משביע את אחיו להעלות את עצמותיו מארץ מצרים לארץ כנען, כל זה וכיוצא בו ממה שיורה על מעלת הארץ ועל רוב אהבתם אותה בחייהם ובמותם הוא לפי החכמה כמו שתשמע. דע כי חכמי המחקר יכחשו תחיית המתים להיותה כפי המחשבה ההמונית אבל יודו בה להיותה כפי המחשבה השכלית. וההמון יחשבוה לגופים שיחיו אחר מותם. וקוראים חכמי המחקר האברים כולם רשעים מפני שמצדם האדם בהמה בצורת אדם, כמו שהקוף חיה בגזרת קוף. ונשתנת לפי הטבע צורת האדם מצורת הקוף כהשתנות צורת הפרד מצורת החמור, שהם שני מינים קרובים להדמות זה לזה ואע"פ שהאחד מהם ממזר ונברא מכלאים. וכבר נאמר בסוד זה של תחיית המתים גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, תחיית המתים לצדיקים בלבד. ועוד נאמר שם צדיקים אפילו במיתתם קרואים חיים, ורשעים אפילו בחייהם קרואים מתים. והנה הצדיקים אצלם כל הכחות השכליות וחייהם, הם בם בהימצאם בפעל ומיתתם היא בעודם בכח. כי שם מיתה, כשם העדר לפי עניינו. והרשעים עם היות להם מציאות שזה הוא ענין היותם חיים, הנה הם מתים וכאילו נעדרו. כי מה הבדל אצל כל משכיל בין מי שיעדר היום ובין מי שיעדר מחר או אחר כמה אלפים שנים, אחר שתכליתו הוא מחויב להעדר. ואם כן אין מציאותו באורך חייו כי אם דמיון גמור וסכלות גמורה. ולפיכך אמר שלמה בספר המחקר שלו שהוא קהלת "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו". כלומר כל מי שנותן אל לבו שהוא מת בכח קרוב אפילו בעצירת נשימתו כרגע, הוא החי שלא ימות ממנו מה שהוא מחויב החיים ואע"פ שמשהוא מחויב המות חי כבר הוא מת. ואין ראוי לעיין בדברים כי אם בסופם כאומרו "באשר הוא סוף כל האדם". ואם כן הגוף עם כלל אבריו נקראים רשעים ואפילו בחייהם קרואים מתים. והנפש עם כל כלל כחותיה נקראים צדיקים ואפילו במיתתם קרואים חיים. והנה אצל החכמים מלת גשמים משותפת למטר ולגופים, ולפיכך אמרו גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים. ואמנם אברי הצדיקים עם היותם רשעים שעניינו מחטיאי הכוונה מאחר שהמשיכום נפשותיהם אל הדרך הטובה בטובה בחייהם ולא החטיאו כוונת השם בנשמות הנבראות בצלם אלהים ובדמותו, דין הוא לקברם ולגנזם כתשמישי קדושה שנגנזים, ואין ראוי לזרקן כתשמישי מצוה שנזרקים. וזהו מה שנרמז בסוד שלשה דברים נאמרו בצפרנים, קוברן צדיק, שורפן חסיד, זורקן רשע. ואחר שהדין נותן שיקברו, דין הוא ליחד לצדיקים כולם מקום אחד לקברם בו. וכל שכן לראשי העולם לרמוז בזה שנשמתן מיוחדת במעלה אחת ודבקה בשם לפי מהותה, והחיים ירוצו לדבק ולחבר הנפשות אל נפשותיהם תחילה ובמותם ירוצו לחבר הגופים אל גופיהם, להודיע כי יש להם חלק עימהם אחר אשר דרכו בדרכיהם ועשו כמעשיהם והיתדמו כפי יכולתם להם. וראוי להיות המקום ההוא מקום טוב ואפילו אם יקנהו הקונה בדבר גדול. והמעיד על דברינו הוא ענין השמות והוא שמקום הקבורה הוא קרית ארבע היא חברון בארץ כנען ומקום בני חת. ואם המוכר השדה והמערה אשר בו שהיא מערת המכפלה, עפרן בן צחר שנגזר מן עפר, והנה צחר הפוך רצח וזה מקובל. וכבר נאמר לאברהם "במבחר קברינו קבר את מתך", והוא בחר הטוב. והנה חברון מעיד על החבור והדבוק שזכרנו. וזאת היא כוונת קברי אבותן להיות יחד לפי מחשבת החוקרים. ואין המקובלים מכחישים זה אבל הקבלה מוספת אפשרות תחיית המתים בגופים על דרך הפלא ומחיבת האמונה בה מפני אפשרות תוספת ההתחכמות לפי הזמנים. וזה גם כן הוא מן הדברים הנחשבים לחכמי הקבלה לא מן המושכלים שנתאמתו על דרך הקבלה. ועל כן נקרא אנחנו זאת האמונה וכל הדומות לה אמונה מחשבית. וכל מה שהתבאר מן האמונות המחשביות במופת מושכל או במופת מקובל תוריי על דרך הנעלמת או על הדרך המוכרחת קוראים אותה האמונה השכלית או אלוהית. והשכלית היא לבעלי המחקר והאלוהית היא לבעלי השמות. ובעלי הקבלה גם הם מודים בשהתשועה האמתית והתחייה האחרונה היא לנשמתן של צדיקים בלבד. ואם במה שהוא היום בידינו אנחנו לועגים ומואסים אותו והוא נבזה ונקל בעינינו איך נרצה בו אחר היותנו נפרדים ממנו. היש לך אדם שישב כמה שנים בבית הסהר בתוך האשפה וחילה פני השם להינצל משם ולצאת מאפלה לאורה, ויצא וניצל, שירצה עוד לשוב לשם. ואם תאמר זה אמת לפי רצונו, אבל כמו ששמוהו בבטן אמו והוא בית הסהר והוא מקום האשפה ונכנס בו דרך הערווה ונתגדל בדם הנדות ובשתן ובדברים בלתי ראויים להזכירם ועמד שם תשעה חדשים. וכל זה מפני שיצא משם שלם וימצא בעולם הזה חי, כן ישימוהו עוד בגופו בעצמו מפני שישכיל ויושלם במה שחסר ממנו שלא נשלם בו בתחילה בחייו הקודמים. נאמר לך אנחנו שזה אינו נמנע אצלנו מצד היות יכולת השם עצומה על זה, שהרי ברייתנו הראשונה חכמה רבה ויכולת עצומה כמעט יתרה מזאת הנחשבת. ואמנם אין הדעת סובלת שיש צורך בבריאת האדם לכל אלה העולמות, שאחר שאין תכלית לחכמה אם יושלם בעולם הזה כדי שיזכה לחיי העולם הבא. אין צורך ליותר מזה כי די לו לקיום מציאותו כפי השגתו וחכמתו. ואם נחשוב שהוא מחויב יתחייב ממנו שימצא האדם בעולמות אין להם קץ ויצא מזה ויבא בזה. ועל כך אמרנו שאלה הם מחשבות דמיונות ושמנו תחיית המתים מחויבת האמונה ההכרחית ונמנעת אצל הטבע המושכל ואפשרית לפי הפלא. ואין צורך להאריך בזה יותר מזה שדי לשלמים בשלמותם. ואמנם מה שנזכר עוד בפרשת חיי שרה מברכת אברהם עד סוף ענין זווגי יצחק ורבקה, הכוונה בם לפי המחקר שהשלם דינו שיבקש לו שלם ממינו ומקרוביו. ואעפ"כ ישמר לבלתי גור בין קרוביו הנמצאים בדרך לא טוב ויפריד מהם מה שאפשר להפריד, והוא המועיל לו גם כן לתולדה. וכן דרך השכל עם האברים שמשתמש בם בטוביהם וזולתם הוא נפרד מהם רחוק בתכלית הרוחק. ואמנם היות אברהם עוד מוסיף לקחת אשה ולהוליד בנים הוא לפי המחקר חכמה מיוחדת שהוסיף על חכמתו מחכמת האומות. והוא סוד חכמת הקטרת המכפר לפי החכמה לא לפי הקבלה. שלא נתגלה סוד הקטורת לפי הקבלה עד משה ואהרן. שהרי בעדו מתו נדב ואביהו, כמו שנאמר "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליהן קטרת" וגו'. "ותצא אש מלפני יהוה ותאכל אותם" וגו'. ואין קטורת בלי אש. ולפי הקבלה נדב ואביהוא נבאו ביו"ד ה"א ואמנם נאבדו באהו"י. "איש מחתתו" הן חמש אותיות והם עשר"ה שמות הקדש אשר בם חתימות אש אשר חתימתו אש. והעד, שתוף א"ש עם קטר"ת שסודם ראשי"ת הטיפ"ה א"ש ק"ר ט"ת יתר"ת א' י' קשרתי תתיר. ואלה נפלאות מקובלות צריכין שמירה רבה בידיעת אמיתתם פן יקריב אש זרה. ונאמר "רוחכ"ם אש תאכל"ם" (ישעיה לג' יא') ולא יקריבם בלתי צווי פן ישרף המקריב באש. וכן כתיב בענין קרח "ואש יצאה מאת יהוה ותאכל את החמשים ומאתים איש" וגו'. ושם נאמר "זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר" וגו'. ועוד נאמר שם "ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת" וגו'. ושם נאמר "ויעמד בין המתים ובין החיים" וגו'. וכבר רמזו חכמים זה באומרם למה נקרא שמה קטורה מפני שהיתה מקטרת לע"ז. ואמרו שהיא הגר בעצמה והנה קטורה בגימטריא שוטה. כי אותה החכמה היא חכמת שטותן של גוים והיא משמות של טומאה. ועל כן נאמר "ולבני הפלגשים אשר לאברהם" וגו'. ובא בקבלה פילגשם כתוב שחלק להם שמות של טמאה. אבל על יצחק נאמר "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" שמסר לו שמות של קדושה וטהרה. ועל האחרים נאמר "וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו" וגו'. והשאר הם בני קטורה כי לא נתיחסו אליו, רק יצחק הוא בנו והם בני הפלגשים. גם ישמעאל הוא בן אברהם שמת בתשובה שנאמר "ויגוע וימת ויאסף אל עמיו" וכו'. וכך נאמר באברהם "ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע ויאסף אל עמיו". ונאמר "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו". והנה הברכה ליצחק שנאמר "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו". ואמנם ברכת ישמעאל היא פריה ורביה לא כריתת ברית כמו שנאמר על יצחק "ואת בריתי אקים את יצחק".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שלום וברכה
תגובות ענייניות יתקבלו בברכה