יום רביעי, 23 במאי 2012

חנוכת בית


אתמול ערכתי בביתי חנוכת בית .
ומצאתי בין כתבים שונים שערכתי על ניירות לפני כ20 שנה את המאמר שאנימביא כאן:
(קשור לליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ד')
רַב יְהוּדָה הִינְדוּאָה מִשְׁתַּעִי, זִימְנָא חֲדָא הֲוָהאַזְלִינָא בִּסְפִינָתָא, וַחֲזִינָא הַהוּא אֶבֶן טַבָא (ד) [דַּהֲוָה הַדִיר] לֵיהּ תַּנִינָא, וּנְחַת בַּר אַמּוֹרָאִי לְאַתוּיָה, אֲתָא תַּנִינָא קָא (בלאלה) [בָּעִי לְמִיבְלַע] לִסְפִינְתָּא. אֲתָא (ציפרא) [פּוּשְׁקַנְצָא]פַּסְקֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ, אִתְהַפִּיכוּ מַיָא וַהֲווּ דְּמָא, אֲתָא תַּנִינָא חַבְרֵיהּ שַׁקְלֵיהּ וְתַלְיֵיהּ, (ואחייה) [וַחֲיָה]. הָדַר אֲתָא קַא [בָּעִי]בָּלְעָה לִסְפִינְתָּא, הָדַר אֲתָא צִיפָּרָא פַּסְקֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ, שַׁקְלָה לְהַהִיא אֶבֶן טָבָא, שַׁדְיוּהּ לִסְפִינְתָּא הֲוָה הַנִי צִיפָּרִי מְלִיחֵי בְהַדָן, אוֹתְבִינְהוּ (בהדייהו) [עֲלַיְיהוּ], שַׁקְלוּהּ וּפָרְחוּ [לְהוּ בַהְדֵּיהּ]:

תרגום: רב יהודה הינדואה מספר: פעם אחת היינו מפליגים בספינה, וראינו אבן טובה בתוך המים והיה מקיף אותה נחש-ים. ירד צוללן לעמקי המים להביא אותה; בא נחש הים ורצה לבלוע את הספינה בא עורב נקבה וכרת את ראשו התהפכו המים לדם בא נחש ים אחר חברו ולקח את הראש הכרות של הנחש הראשון וחבר את הראש שוב לגוף, וחי! חזר הנחש ורצה שוב לבלוע את הספינה! חזר ובא ציפור וכרתה ראשו והוציאה את האבן טובה ושלחה אותה לספינה ששם היו שני ציפורים מלוחות יחד (ללא חיות) שם עליהם את האבן טובה ופרחו להם.

מספר לנו רב יהודה על אותו הבר אמוראי שהיה יודע לעצור את דמו מלכת ואז יכל להיכנס לעומק המים ולשהות שם ללא הגבלה.
ואיך רומז על זאת רבי יהודה זאת?: בשמו הינדואה שאם נוציא מהשם "הינדואה" את החיות דהינו את אותיות השם יתברך יישאר נ'ד'א' ואם נצמיד את הנון והאלף נקבל מ' ואז נשאר דם. ואמורא הוא חכם כפי שאומר רבי נחמן"אמור לחכמה אחותי את" (משלי ז'). ובעצירת הדם הוא כמת, והמת הוא תם, ונגדו החכם כך הדם נם. וכפי שהאמורא הוא החכם כן התנא הוא התם שוב הנון והאלף של התנא הופכים למם ומתנא נהיה תם.
ולאחר שיורד המת למים כשימשה מן המים ניתן להחיותו ועל זה נאמר "מישתעי" אל תיקרי מישתעי אלא י' מש ת-ה' כשעלה הי' דהיינו החכמה מושכת את הה' דהינו הבינה האמורא עלה בחכמה כפי שעשה זאת רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.

יורד הבר אמוראי לגלות את שורש הרצון וכנגדו יורד מצח הנחש רוצה הנחש לבלוע את שורש הרצון דהיינו הספינה, אך הבר אמוראי שירד תם השאיר חכמתו מאחריו דהיינו כלכל מעשיו בצדקה פיזר נתן לאביונים, נהייתה לו חכמתו לערב כפי העורב האכזר שמתהפך לרחמן. וכיון שערב הוא לתם ראה סכנתו הכניס כל אכזריותו בפיו ופסק ראש הנחש ונפלו לו כל שיניו (של העורב). ונשארה לו עדיין אכזריות בפיו פתח פיו בשאגה שהפילה אכזריותם של כל האכזרים. וכל המים יתכסו דם בחינת וייהפך היאור לדם. שבר אכזריותו הופיע בת זוגו של הנחש והניחה האבן בחיקה הטילה באבן זוהמתה היינו בשורש הרצון הטילה ספק. זה הספק בשורש הרצון הצמיח ראשו של הנחש דהיינו מצח הנחש.
התגברה שוב חכמת הטבע לבלוע את הספינה כיון שהרגיש העורב בסכנה חזר העורב.
בינתיים מגלה הנחש את רצונו העז לבלוע את הספינה בחושבו שבה האבן טובה. מכיוון שקירב רצונו לשורש התבטל הספק מן השורש נמשכה האבן מחיקה ובאה בעקבות הנחש ואז פסק שוב העורב את ראש הנחש והכניעו בצדקתו ותפס העורב את האבן הטובה והשליחה לחכם והחכם השליחה לספינה דהיינו החזיר הרצון לשורשו כי שם מקום קישור כל הרצונות.
עמדו להם החיות רעות לאחר שנפלה כל אכזריותם ונפלו שיניהם ונהפכו כציפורים העומדות מוכנות בכל עת לתעופה. אז כשהתגלה הרצון קבלו יראת הרוממות והתרוממו בתעופה. היינו פרחו בחינת פרח מטה אהרן בן לוי. אהרן הכהן-התגלות החסד. וכיסה כטל היורד על הארץ את כל היראים המצורעים הפסחים החיגרים החרשים האילמים שבורי הגוף והיו כולם לכהני צדק - כהני חסד.
אליהם נאמר הזורעים בדמעה - דהיינו בדמים ממון, הזורעים ממון לצדקה ברנה יקצורו - דהיינו יעמדו זרים ויראו צאנכם בחינת צדיק מלאכתו נעשת על ידי אחרים.

כך כתבתי לפני 20 שנה את תיאור החיזיון שראיתי מן המאמר הנ"ל עכשיו. וביום חנוכת הבית שיתבוננתי במאמר חשבתי לנסות ולבארו על פי הבנתי כעת וכך עלה בדעתי:
זימנא חדא הוה אזלינן בספינתא – פעם אחת ירדנו בעמקי החכמה לחפש איפה החשיבות- ספינה לשון ספון וחשוב. וראינו שהחשיבות היא על ישראל שהם בחינת אבן טובה."והייתם לי עם סגולה". וסביבה מסתובב התנין הרובץ על יאוריו הוא פרעה המחזיק את ישראל בעבודה קשה, על מנת שיישארו משועבדים לו. אך לא מנעם מלימוד התורה, כי הוא ישמעאל בן הגר היא בת פרעה. ובא בר אמוראי דהינו החכם שביניהם הוא אהרן הכהן שהיה למשה לפה דהיינו אמירא, לשון אמוראי. ואז פרעה כשחש בסכנה שרוצים בני ישראל לברוח ממנו גוזר גזרות ורוצה לבלוע את הספינה דהיינו לקחת לו את החשיבות לעצמו לעולם. ומיד מגיע הציפור הוא משה בעל ציפורה. ואם נגיד שבא עורב נקבה הוא משה שבא מצד בתיה בת פרעה, דהיינו העורב האכזר שבא מצד האכזריות ומכה את הנחש היינו את אלוהי פרעה הוא היאור. וכל היאור הופך לדם.
אך הגלות לא הסתיימה באה תנין שני אדום - מצד עשו הוא פרס ומדי רומא. הם מחיים את הנחש שרוצה לבלוע את ישראל הפעם רצונם לנתקם מהתורה שבלי התורה אין לישראל קיום. אך מגיע שוב עורב הפעם הוא ישמעאל שיודע שאין לו קיום בלי ישראל ונלחם בעמים ונותן לישראל ללמוד תורה והם נשענים על חסותו. הם (ישמעאל) השועלים שמבינים שיום אחד יקום לנו גואל ובעורמתם חושבים שאז יוכלו לקום עלינו ולכלותינו. אך מגיע הגואל ומקים את משה משיח ומחבר לו את העם סגולה.

בליקוטי מוהר"ן תורה ד' חלק שני מביא רבי נחמן את הסיפור ומתחיל את תורתו דרך חג הביכורים. "וביום הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" ומסביר הכל בדרך הצדקה. ועל כן יבואו העורבים בהמשך שהעורב היא ציפור אכזרית שלא חסה על בניה. והיא זאת שנשלחה לכלכל את אליהו הנביא. השם רומז על שבירת האכזריות דרך הצדקה. והמובן מכאן שמעשה הצדקה הוא פלא עליון. שלא רק שהנותן נהפך לרחמן אלא המקבל שהוא המזכה את הנותן, חיותו מן הצדקה בחינת הקליפה שניזונת מן הפרי. ואילו לא ייתן לה הפרי מזונה תבלע אותו הקליפה. אך כשישלה כדי חיותו תהיה לו לעזר ולסמך.
ודבר ראשון שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ לתת צדקה מפרי הארץ. דהיינוראשית לזון את הקליפות על מנת שירפו אחיזתם בארץ, עד כי יבוא שילה. ואז ושבתה הארץוכל מלאכת עבודה לא תעשה, שהרי המלאכות נועדו להקמת המשכן, ובמעשה הצדקה והחסדיעשה רושם למעלה עד כי מלמעלה ירד השפע ויוקם המשכן רק בידי שמים. ומכח הצדקה תהיהרפואה לכל.

כל זה אפשר למצוא בחנוכת הבית:
המסגרת לבד אינה מספיקה הח' לבדה קשה. צריך תוכן פנימיות. על כן בא הנון וכבר יש חן הבית מתמלא חן אך בלי חיות. והחיות בא מן הו' השפע מגיע משש קצוות העולם. ואז חנו. יש חניה בבית. וכאן מתחיל העבודת הצדקה שמעלה את הכתר הכ' ואז הגענו לחנוך. ואז שלב האחרון יורדת לה מעצמה השכינה לשרות על הבית היא הה' ונשלמה החנוכה ועליה נאמר "חנוכה" כה היא השכינה ויש לה חניה בבית הזה. יהי רצון שיהיה בית זה משכן ללמוד תורה, שתשכון התורה בבית הזה, בבני הבית הזה, עד כי יוכלו להפיץ מעיינות חוצה, על הבאים בבית הזה, ועל הסובבים את הבית הזה, ושפע ירד על כלל ישראל. אמן.

יום רביעי, 9 במאי 2012

תלי גלגל לב


נשאלתי פעם על שלשה מושגים המוזכרים בספר יצירה "תלי גלגל לב" מה עניינם וכך עניתי:
"בעניין ששאלת מה זה תלי, גלגל, ולב?
כבר נאמר בספר יצירה "תלי בעולם כמלך על כסאו, גלגל בשנה כמלך במדינה, לב בנפש כמלך במלחמה".


התלי הוא קו המשיק לאופק יוצר זווית קטנה אשר נעה ונדה בהתמדה. תנועה זו היא המספקת את החיות לכל העולמות.
כבר כינו הקדמונים את התלי נחש עקלתון או נחש בריח וציירוהו כנחש המשתרע על כדור היקום ראשו לצד חציו האחד וזנבו לצד חציו השני.
על פי הסוד התלי אוחז בשתי נקודות בקצוות היקום והוא מחזיקו.
התלי מחזיק את המקום, הוא ממד המקום.

הגלגל הוא התנועה ובכללו תנועת כל הגלגלים,
הוא ממד הזמן.

הלב הוא הנקודה, או נרצה לומר היא הנקודה הפנימית אשר בלב האדם. בנקודה זו נקדים להסביר מבנה העולמות:
תחילת השתלשלות העולמות מן האין הסוף עובר דרך חמישה עולמות רוחניים. הראשון שאין לנו בו תפיסה ואחיזה נקרא אדם קדמון בו נאצלים המידות מן האין סוף והם עדין רק בכוח. ממנו נאצלים ארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. הכול משתלשל בדרך אורות. הכול רוחני טהור גם עולם העשייה רוחני. האורות המשתלשלים על העולמות נקראים ספירות, אשר בכללותם הם תמונת אדם. לאחר ארבעת העולמות נבראו גלגלי שבעת הרקיעים, גלגל המזלות, גלגלי הכוכבים, ולבסוף משתלשל העולם השפל הזה שאנו חיים בו.
עוד נבאר, כי נוסף על האור המיוחד הוא עולם עשר הספירות בתמונת אדם, יש עוד אור הנקרא מחצב הנשמות של בני אדם, וממנו נחצב עוד אור הנקרא מחצב המלאכים, ואחריו יש עוד אור אחד מועט הנקרא אור חשוך שממנו נאצלו הקליפות.
אותה הנשמה שמקבל כל איש מקורה במחצב הנשמות, רובה היא חופה על האדם וניצוץ ממנה יורד אל תוך האדם וחלק ממנו משכנו הרוחני הוא בלב.
מסביר ספר יצירה את השתלשלות העולמות מן האין סוף ובעשר ירידות זו מן זו. הראשונה היא רוח אלקים חיים, שתיים רוח מרוח, שלוש מים מרוח, ארבע אש ממים וכן הלאה. התמוה מכולם הוא השלב השני בו יוצאת רוח מרוח. ומה השוני בין הראשונה לשנייה כי אם הם שוות אז יצאו עד אין סוף. אך התשובה כבר באה בראשונה שהיא הרוח אלקים חיים היא רוח הקודש.
אותו האור הראשון שהוא הרוח הקודש שאין בו תנועה כלל מקבל מן סוף הדרך שהוא הנקודה הפנימית את הנקודה בתוכו והופך מן אור לאוויר (נוסף בו "י" הרי נקודה) ואז יוצאת הרוח מן הרוח.
זה מתחיל מן התלי שהוא הנמשל אל רוח הקודש ובעזרת הגלגלים יוצאת הרוח עד שמגיעה אל לב לבו של האדם. וכשאדם נטהר ומתקדש מתקן מידותיו והופך לכלי ראוי שתשרה עליו הרוח גורם שאותו האור היורד ממחצב הנשמות מתחבר לניצוץ האור שדבוק בו ואז לפי הזדככותו שורה עליו הרוח.

והסוד הגדול!! שמאותה הנקודה הפנימית (בלב) עולה האור עד מעלה מעלה והוא הנכנס באותו האור והופכו לאויר. נמצא!!! כל העולמות נוצרו עבור האדם ובכוחו להחיות את כולם".

יום שבת, 24 במרץ 2012

ויקרא אל משה

(א) וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:

(ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה.....

(יז) וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:

אומר אמנון גרוס: "כתב כזה" מצטט מהתורה. "כתב כזה" מצטט מבעל הדגל.
"כתב כזה" דברי.

אומר בעל ה"דגל מחנה אפרים" רבי משה חיים אפרים מסדילקוב נכדו של הבעל שם טוב הקדוש – "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. יש בזה רמז לפי עניות דעתי בענין מדריגת הליכת האדם להתקרב עצמו להבורא ברוך הוא יש ג' מדריגות על דרך (תהלים ל"ו, ז') אדם ובהמה תושיע ה' ודרשו חז"ל (חולין ה':) אותן בני אדם שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה עד כאן עיין שם, והיינו שאינו נחשב כלום בעיניו כמו הבהמה שאינה יודעת כלום רק מרחיקה את עצמה מן מה שמזיק לה כן הוא גם כן מסתכל תמיד על זה לשמור עצמו מן דברים המזיקים לו מן השקר או מן שאר שטותים המזיקים לעבודת הבורא ברוך הוא, מן הבהמה היינו בתחלה צריך להרחיק עצמו מן תאוות הבהמיות שלא יהיה כבהמה שמתאוה גם כן לתאוות שלה ואחר כך מן הבקר היינו שיהיה לומד התורה ויהיה בחינת תלמידי חכם שמנגחים זה לזה כבקר, (עיין סנהדרין כד. ותיקוני זוהר ע"ו.) גם יש לפרש שהוא לשון ביקור ודרישה שיתחיל ללמוד ולדרוש ולחקור איך לקרב עצמו להבורא ברוך הוא, ואחר כך מן הצאן כי שמעתי צאן הוא יחוד צ"א עם נ' והיינו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה שזהו המדריגה הגדולה שזוכה אחר כך ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בתפלתו ותורתו זהו שכלל תחלה כל הג' מדריגות באלו ג' תיבות בהמה ובקר וצאן".

במילים פשוטות מסביר רבי אפרים ישנם ג' מדרגות המקרבות את האדם אל השם. המדרגה הפשוטה והיא הראשונה נרמזת במילה "בהמה" שתחילת דרך ההתקרבות אל השם, היא להתרחק מן כל מה שמזיק לעבודת הבורא כדרך הבהמה שלא מביטה בעומק הדבר רק מרחיקה עצמה מכל מה שמזיק לה. ולאחר באותה המדרגה ירחיק האדם עצמו מהתאוות הבהמתיות.

וכל זה יביאו אל המדרגה השנייה שהיא נרמזת במילה בקר שעליה אמרו חז"ל שתלמידי חכמים מנגחים זה לזה כבקר. לאחר שהרחיק עצמו מהמזיקים ירצה האדם להבין ולחקור, ודרכו זו תביאיהו אל התורה, ויתחיל לבקר את מעשיו ולחקור את דרכו, וכל זה יקרבו אל הבורא.

ואז יגיע למדרגה השלישית שירגיש שעדיין בקרבתו אל השם רחוק הוא מהבורא וירצה להידבק בו. כאן רומזת התורה על דרך זו במילת "צאן". שמורכבת מאותיות צ"א שחשבונם 91 שזה החשבון של צרוף המילה אדנ"י+יהו"ה=91 והנשאר מן הצאן הוא נ' שווה 50 נ' שערי בינה. שעל ידי חקירתו ולימודו ורצונו העז בתפילות יקרב אותו לבורא בעזרת נ' שערי בינה הבינה היא התשובה. וככל שהשתוקק לדבקות יעלה מדרגה על מדרגה, ויעלה כיסופיו שהם השכינה אל הבינה וכך זוכה להתקרב אל הבורא באלו השלש מדרגות.

אך ירצה להידבק בבורא וכך מסביר שוב הדגל את הפסוק הבא "ואחר כך מפרש יותר, ואם מן העוף עולה קרבנו אין עוף אלא תורה והיינו כשירצה לקרב עצמו להיות עולה לה' תורתו, ושסע אותו בכנפיו היינו עשה יעשה לו כנפים לעוף מעולם לעולם והיינו על ידי שילמוד בדחילו ורחימו ובזה עושה כנפיים לתורתו להיות פורחת לעילא כנזכר בזוה"ק ולא יבדיל היינו שלא יפריש ויבדיל את עצמו כלל ממנה אפילו רגע אחת.

ובמילים פשוטות תשוקתו להידבק בבורא תעלה אותו כדרך העוף שעולה בשמים, שזהו הבעת הרצון להידבק בבורא. כדרך הקורבן שהוא מלשון "קרב" שבהישרפו עולה אל השם, וכן קרבן העוף נקרא עולָה. כאן בעל הדגל לא לקח אותנו להסברו של סבו הבעל שם טוב. ומה שהשמיט הדגל נביאו כאן ונשלים את החסר. כשהגיע אל הצאן שהוא יחודו עם השם הולך בדרך הנוספת הנקראת צא"ן – ראשי תיבות צ'ירופים א'ותיות נ'קודות. זה הלימוד בדחילו ורחימו שמזכיר בעל הדגל, דהיינו שיעסוק בצירופים והגהות ביראה ופחד. וזוהי דרך המתנבאים. וכמו שמביא בשם הזוהר שלא יעזוב דרך זו אפילו לרגע ואז ידבק בבורא והשפע האלוהי ישרה עליו בתמידות.

וכל זה מחזיר אותנו לתחילת הפרשה " וַיִּקְרָא" א' זעירא. משה כותב בתורה א' קטנה, אשר ממנה למדנו את ענוותו של משה שהקטין עצמו עד שהבורא מדבר בו, שגם הוא (הבורא) מקטין עצמו כנגד משה שא' היא אלופו של עולם. וכן רש"י בפירוש רומז לנו על נבואת משה - ויקרא אל משה, הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין.

ועוד מוסיף הדגל בדרך העבודה דבר פלאי ואומר: "גם יש לפרש על פי ששמעתי מן אדוני אבי זקני זללה"ה (הוא הבעל שם טוב) אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד (חגיגה ט':) היינו כשיש בו אחד דא קודשא בריך הוא והוא שאמר ולא יבדיל היינו שלא יפריש ויבדיל הקב"ה מן תורתו שלומד רק שיהיה בכוונה דלבא ורעותא לשם ה' ואחר כך מנחת קמח סולת שהוא רמז על רזא דיחודא".

העיז ואחצוף, כי נאמר - חוצפה אפילו כלפי שמיא מהני – שחוצפה למען השם מועילה. שבהסבר האחרון הזה יש דרך קצרה אל הדבקות בבורא, והיא - ישנן (מלשון שינון) אדם פרקו מאה פעמים. פרקו היא מנטרה. מנטרה היא מילה שנלקחה מן הארמית שם היא נקרא מִנְטָרָא פירושה משומר המנטרה היא שמירה. היא דרך במדצטיה להביאנו אל השקטת המחשבה ועל ידי שמשננים פסוק שישמור את האני שבי ללא מחשבה אפשר להגיע אל המטרה. והייתי מציע למי שרוצה לנסות שייקח את הפסוק "יהוה הוא האלהים" וישב במקום שקט שהוא לבד וישנן את הפסוק כך: אֲדֹנָי הוּא הָאֱלֹהִים. 100 פעמים בקול רם ואחר עוד פעם בלחש ואז ינסה להשקיט מחשבתו, ובאם יצליח תכף ינסה לראות לנגד עיני רוחו בעיניים עצומות את אלף קטנה כפי שהיא מצויה ב וַיִּקְרָא. ואם רואה אותה יתקרב אליה עד שיוכל להיכנס לתוכה. ראשו יניח כנגד ראש הקו האמצעי של האלף ורגליו כנגד קצהו וידיו יפשוט לצידי האלף, ליוד העליון והדלת התחתון (שניהם אותיות יד). ואז בדמימתו יעוף כעוף המעופף. ומי יצליח במשימה זו מיד, או לאחר כמה נסיונות, יראה שזו דרך מקצרת. אך היא ניתנת כמתנה ואין לה המשך. הדרך הקודמת והארוכה יותר שהבנו למעלה עולה עד השחקים והמתמיד בא הוא המנצח. ועליה אומר הדגל בסוף דבריו שהבנו כאן - שהיא מנחת קמח סולת, והיא סוד הייחוד. אשרי ההולך בדרך זו והשם יצליח דרכו, אמן.

יום חמישי, 15 במרץ 2012

שיעור ע"ב

עקב בקשות ולחצים העלתי את קובץ ההקלטה מהשיעור ע"ב שהיה לפני כמה חודשים אפשר לשמוע וגם להוריד אותו מקווה שתהנו.

כיוון שיש רבים שמנסים לשמע את ההקלטה יש בעיות. לכן אני ממליץ להוריד את הקובץ, זה הולך מהר ובקלות והנה ההסבר: לחצו בצד ימין על הקתדרלה, בחלון הבא לחצו שוב בצד שמאל על הקתדרלה, בדף הכחול שנפתח ללחוץ על 120.5MB שמסומן בכחול, אחר ללחוץ בעכבר ימני על המספרים הרצים, אחר ללחוץ בחלון על "שמור וידאו כ...", לבסוף לבחור היכן אתם רוצים לשמור את הקובץ. זהו, חכו כמה דקות ויש לכם את כל ההקלטה.

ספר מפתח הספירות - פרשת במדבר

הבאתי שני עמודים מתוך מפתח הספירות, כדאי לקרוא אותו כמה וכמה פעמים. ואם השם ישלח לי שכל וכח אולי אוכל קצת לבאר אותו.

"וכל מה שאמרתיו בעניין זה אין שום חכם שלם מקשה עליו, אבל הקושיא בין חוקרי ההשגה מן המקובלים בעניין הספירות היא מתחלפת באיכות התחדשות הבריות מאת השם באמצעות הספירות. והוא שהכת האחת מאמנת שהעולם מחודש מהאלוה ית' מעת היותו בכח הספירות, וזה הכת מאמנת שהעולם קרוי מחודש אבל הוא קדמון בעצם הווייתו הכללית. והכת השנית מאמנת שהעולם קרוי מחודש מהאלוה ית' לפי ציירו אותו מעת היותו ית' אך תמול שלשום על דרך משל וחדשו בפעל על ידי הספירות הנאצלות מאתו ית' ג"כ. וזו הכת מאמנת שהעולם קרוי קדמון בכח ומחודש בפעל. ושתי הכתות האלה הן הפכיות באמונה זאת ושתיהן טועות באמת ובאמונת איכות חידוש העולם.

ואמנם דעתי ואמונתי אני בדבר זה היא אמונת הכת השלישית, והיא דעת כל חכם מקובל שלם ודעת כל הנביאים והיא זאת. דע שהעולם קרוי מחודש וקרוי קדמון, קרוי מחודש מצד היותו נברא, וקרוי קדמון מצד שאינו נברא כשאר הנבראים. והבורא המחדש הזמנים המושכלים חדשו בזמן מושכל כללי לא בזמן פרטי. ומפני שהזמן אצלנו הווה נפסד כאישי המינים והיום והלילה חלקים מחלקי הזמן הווים ונפסדים והאור מורה על היום, וכבר חלקוהו לי"ב שעות, והחשך מורה על הלילה והיא ג"כ נחלקת לי"ב שעות אחרות ונקראו שניהם יום אחד. וכל שעה חלקוה לאלף פ' חלקים שהם אלף ושמנים חלקים. לפיכך אמרו החכמים כולם שהזמן נמצא והוא מושכל, אך קצתם אמרו שהוא מושכל נמצא בשכל ואין לו מציאות בעצמו חוץ לשכל במינים הנשואים על האישים ובסוגים הנשואים על המינים שיש להם מציאות בשכל ואין להם מציאות בעצמם חוץ לשכל כמו שאמרנו לפני זה העניין. וקצתם אמרו שהזמן נמצא ובאמת שהוא מושכל לנו בציירנו מהותו, אבל מפני היות הזמן מקרה נשוא על התנועה והתנועה מקרה נשוא על גוף הגלגל, והגלגל מתנועע תמיד בכללו, ותנועות קצת חלקיו מורגשות לנו, והשמש שהוא סבת האור בהראותו הוא המבדיל בין היום והלילה, לפיכך יקראו הזמנים החלקים מתנועותיו המורגשות ימים נמצאים, וזמני היעלמותו יקראו לילות. ולפיכך יתכן לומר שהזמן מושכל בכללו ודומה למינים ולסוגים אבל מפני שהזמן אינו גוף אך הוא כח בגוף ואינו מכלל המקרים שבעולם השפל כלו במציאות בהרכבה המשגת את כל הגוף בעצמם עם היותה מקרה, ובמציאות המשגת את כל נמצא מן הנמצאים המחודשים בעצם אמיתתם. אבל הוא דומה למקום מצד אחד ואינו דומה לו מצד אחר, ודומה למספר מצד אחד ואינו דומה לו מצד אחר, ודומה למאמרות מצד אחד ואינו דומה להם מצד אחר, ודומה בקצת ג"כ לשאר מיני הכמות. על כן שמוהו מכל שבעה מיני הכמות ואמרו שהוא אחד מהם והבדילוהו להיותו ממין הכמות המתדבק וקראוהו מחזיק בגופים ומקיף בם. ואמרו חכמי המחקר כי העַתָּה (הווה) הוא החלק הקטן שבכל חלקי הזמן והוא הנקרא הזמן העומד. והעיתות הן העוברות והן העתידות לבא, ובעַתָּה ידבקו חלקי הזמן העובר והעתיד. ודומה העַתָּה מן הזמן אל הנקודה מן הקו כי בנקודה ידבקו חלקי הקו, והקו והשטח והגוף הם שלשה עניינים שהזמן נמנה עימהם לרביעי רק המקום שהוא חמשי להם מדמה לזמן יותר מהם.

ושבעה סוגי הכמות שהזמן אחד מהם, החמשה מהם מתדבקים והם הקו והשטח והזמן והמקום והגוף, והשנים מהם מתפרקים והם המספר והדבור. ואמנם ארבעה מהם שהם הקו והשטח והגוף והמקום הם מקומיים מחלקים שיש להם הנחה קצתם אל קצתם, והמשל בהם שכל חלקי הקו מפני שהם נמצאים יחד יאמר עליהם שהם מונחים בהנחת אחת אלה עם אלה, וסידורם מוגבל בהם יחד ונדבקים יחד בגבול אחד. וכן העניין בחלקי השטח ובחלקי הגוף ובחלקי המקום, כי חלקי המקום נמצאים מצד היותם ממלאים חלקי הגשם יחד, בין שיהיה המקום הוא הדקות שהגשם ממלאו, בין שיהיה המקום הוא המקיף בגשם מחוץ. ואמנם המספר והדבור והזמן שהם שלשת מיני הכמות לא היו חלקיהם יחד ולא יהיה כל אחד מהם מוגבל בחלקיו ולא יהיה כל חלק וחלק מחלקיהם דבוק בכלל מכל אחד מהם בצד מוגבל. וזה שעשרה שהוא חלק מחלקי המספר הכללי לא ידבק חלקם שהוא חמשה, בחמשה השניים שהם החלק השני מן העשרה הנחלקים לשני חלקים שווים בגבול משותף. ולא הארבעה בששה ולא השלשה בשבעה ולא השנים בשמנה, והחלק הקטן השלם שבם הוא האחד והגדול מהם הוא התשעה ולא ידבקו אלה באלה. והאחד כמספר דומה לנקודה בקו ולעַתָּה מן הזמן, והאחד הנזכר והנקודה והקו והעַתָּה לא יקבלו חלוקה. ועל כן כל מספר הוא באחד בכח והוא ככח ר"ל שהוא נעדר בלעדיו. ובהימצא המספר ימצא בו האחד בפעל, על כן נאמר אנחנו שאחד אינו מספר אך הוא ראשית כל מספר והשנים הם ראשית כל מספר הזוגות והם זוג ראשון והשלשה הם ראשית מספר הנפרדים והם נפרד ראשון. ואם כן אין האחד זוגי ולא נפרד ועל כן אינו מספר, שכל מספר הוא זוג או נפרד. ויש מי שחשב שהאחד הוא נפרד ואינו אמת באחד שהוא ראשית כל מספר, אך הוא אמת באחד הנספר שהוא איש לעצמו נפרד משאר אישי מינו. ועל זה טעו רבים באחד ולא הבדילו בין המספר והנספר בו וכל שכן שטעו באחד שאינו לא מספר ולא נספר:

וכזה בעצמו קרה להם בזמן שהעַתָּה הנמצא לשעתו הוא ראשית הזמן ואינו זמן כל שכן זמן העַתָּה שהוא איננו מכלל שאר העתות אבל הוא ראשית לכולן והוא שהתורה קראתו ראשית והוא שנאמר עליו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" והוא קל וחמר כשזה הדבר הנקרא ראשית העתות הוא הנצחי הקיים והוא סבת מציאות ראשית הזמנים שהן העתות הדומות בזמן לאחד במספר וכן הדבור שנאמר עליו "בדבר יהוה שמים נעשו" הוא ראשית כל הדברים והוא סבת מציאות ראשית הדברים והתחלת התחלותיהם והחלק הקטן הנמצא בפה בדבור הוא הזכרת אות אחת מהזכרה משותפת ביציאת הפה עם הקול ועם הרוח ולפיכך הטועים באמיתת מציאות הזמן יטעו בו בחשבם שהזמן שהוא התחלת ההתחלות של הזמנים הוא בעַתָּה מהזמן והקצת מן החכמים המודים בזמן שהם שזכרנום באחרונה הם שקבלו מן הנביאים סוד הזמן ומהותו והנה בחשבך שהעולם נברא בזמן העַתָּה ושהעַתָּה ההוא הוא בעַתָּה הזה תנועה בו תמיד כי העַתָּה הזה כבר קדמו לו עתות רבות שהם ממינו אבל העַתָּה ההוא לא קדם לו שום עַתָּה ודומה זה לאדם הראשון כי כשתרצה לדמותו לאחד מאנשי מינו תתחייב להאמין שקדמו לו במציאותו אב ואם וכן לכמה דורות לפניו אבל כשתצייר אדם הראשון שלא נולד כתולדת מולד כל איש מן הבאים אחריו ותצייר לו אשה נבראה מצלעו ולא נולדה מאב ואם" .... (יש שני דפים חלקים חבל על דאבדין).

יום שישי, 17 בפברואר 2012

ואלה המשפטים

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". (גמרא פסחים). כך הורונו חכמינו שחייב כל אחד לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

נשאלת השאלה האם ניסיתי פעם אחת לעמוד ולהתבונן באימרא הזו ולראות את עצמי כאילו יצאתי ממצרים? האם אתה ניסית? האם את ניסית?

לרוב התחושה הראשונה שלא ברור מה היה שם ואיך יוצאים. ומכאן השאלה, איך נרגיש את היציאה?

הדרך היותר מעשית היא להבין שמצרים היא משל על המייצרים אלה המעברים הסגורים בהם כלואה נפשנו. קל לנו להתבונן בשני ולנתח את אופיו את תכונותיו אפילו שהלבוש חוסם את פנימיותו. אך כיון שהוא לפנינו קל לנו. אך את עצמנו קשה לנו מאד לנתח כיון שאין כלום לפנינו ואפילו המראה מטעה אותנו. כאן הדרך היחידה היא להסתכל פנימה, מה שנגד ההרגל שלנו, שהתרגלנו להסתכל החוצה.

אך התורה הקדושה שהבינה את ערכנו מאירה לנו מכל פינה ומבקשת זכור שיצאת ממצרים!!!

כך מתחילה הפרשה:

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:

המשפט הראשון אשר לנגד עינינו בעניין עבד יהודי – להזכיר לנו "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך יהוה אלהיך".

דורשת מאיתנו התורה התבונן בנפשך הכלואה, למד והוצא אותה ממאסרה.

אם כן מהי אותה הנפש???

אותה הנפש היא חלק אלוהי זהו d.n.a של הבורא יתברך שמו!!!

ומה מעשיו של הקדוש ברוך הוא? בורא!!!

"וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה": (ישעיה נ"א ט"ז). אומר רבי נחמן "אַל תִּקְרֵי עַמִּי אֶלָּא עִמִּי בְּשֻׁתָּפִי וְכוּ', כִּי הוּא גַּם כֵּן כְּמוֹ בּוֹרֵא בְּמִלּוּלוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ כַּנַּ"ל" (ליקוטי מוהר"ן).

מה הוא (הקדוש ברוך הוא) בורא במילולו אף אתה (אתה!) ברא במילוליך!!

ומהו אותו מילול? זוהי הנבואה!!

ומכאן נביא מדברי רבי משה די ליאון מתוך ספרו "שקל הקודש".

"התבונן כי כל הנביאים כולם שלא השיגו מעלת משה רבינו עליו השלום ולא הייתה נבואתם נבואה מצוחצחת מפני שהם לא ניבאו אלא מתוך אספקלריא שאינה מאירה ומשה רבינו ע"ה עלה במעלה עליונה על כל הנביאים והייתה נבואתו מתוך אספקלריא המאירה.....

ואמנם כי אף על פי שהרבה בני אדם הנכנסים בסוד החכמה הזאת וחושבים לעלות במסילות וטובעים בטיט היון, ולא ישיגו לרוץ אורח ויהיו כקורח ורואים בסוד דרכי החכמה הזאת תיקון דרך האספקלריאות וסוד המידות העליונות עניינים יורדים עולים, זו היה ראש, וזו זרוע ימין, וזו זרוע שמאל, וזה גוף, וזה ירכיים חס ושלום. אל ישט אל הדרך הזה לבך ורעיוניך, אלא הוא תיקון כפי שתוכל להבין - איך משתלשלים זה בזה ומייחדים זה בזה כפי תיקון איברי האדם, שהם משתלשלים זה בזה ומתייחדים ונכללים זה בזה כפי תיקונם ועניינם להיותו אחד. כך בעניין זה בדמיון זה יש אספקלריא גדולה על אחרת ונכללת זה בזו ונתקנת אחת באחת, והיה המשכן אחד. ועל כן יש לעיין ולדקדק הנכנס בסוד הדרכים האלה לכונן רעיוניו ומחשבותיו לבלתי יעשה בדרכים האלה מחשבות זרות וללכת אורחות עקלקלות, ובדרך הזה יבטח בשֵם ה' וישען באלהיו "כי מי אל מבלעדי ה' ומי צור" וגו':

יש לך לדעת כי בכל הדרכים האלה יש לאדם להיזהר ולהישמר שַם ואל יטעה לבו אחרי הדברים אשר לא יועילו, כי תהו המה. כי האלהים אחד מיוחד בלי שום שנוי ובלי שום דבר מאותם הדברים המתהפכים. כי הוא באחת הוא ידבר כאמרו "כי באחת ידבר אל".

ואמנם אע"פ שהם ספירות אספקלריאות נכוחות ישרות, אחת היא, בלי שום פירוד. על כן אמרתי הישמר אל תפן אל און ואל תחשוב מחשבות ההבל, כי אין שנוי ואין פירוד ולא ימין ולא שמאל וגו'. כאמרם ז"ל, אלא דברה תורה בלשון בני אדם, כאשר התעוררנו ופירשנו בתחילה.

ואמנם כי הוא יתברך המציא סוד מציאותו, והמציא זוהר אספקלריא שתמשיך מאורו ואף על פי כן לא היו יכולין כל העולמות לסבלו עד שברא אור לאורו וברא עולמות. והאור ההוא נקרא לבוש. מלמד שהלביש אור באור ונכלל זה בזה, ומתוך האספקלריא העליונה נמשכו שאר כל המאורות האחרות.

ואמנם כי סוד העניינים האלה ניתן לחכמים יודעי דת ודין לעיין ולהסתכל בדברים העליונים, כי סוד מציאותו הוא יתברך שמו המציא לקיים העולמות ולמען ילכו לנוכח בני האדם וידעו כי יש אלהים מושל. וברא כל הדברים העליונים והתחתונים והכל מאתו. והנה "השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו" ואין מי שיוכל להשיג אמתתו יתברך שמו זולתי מקצת דרכי המציאות אשר המציא.

ועל כל פנים בהתעורר החכם המשכיל לחקור ולדעת עניין האמת יוכל אדם להשיג קצות אמיתת מציאותו.

והנני נכנס בסוד הדרכים האלה, והשם יעזרנו ללכת בדרכיו הישרים, ונלכה באורחותיו כי ממנו תצא תורה ודבר ה', וה' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם, כי הוא אלהי האלהים ואדני האדנים. אין שום חלק בעניין מציאותו כאשר יש הרבה שמחלקים העניינים אחת אחד לבד חס ושלום, כי אין לקצץ בנטיעות, ועל כן אעורר ואכנס בסוד הדברים האלה.

סדר המציאות כפי תוכן החכמה הנוראה אשר היא עיקר ויסוד לפי החכמות והיא הנקראת קבלה. על כי היא קבלה למשה עליו השלום מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים והזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה כפי קבלת התורה. והם הורישו זה לזה עניין החכמה הזאת.

ואמנם כי דרך החכמה הזאת הייתה נתונה לאדם הראשון בשעה שהכניסו לגן עדן ונתן לו סוד החכמה הזאת. והייתה עמו עד אשר חטא והוציאו מגן עדן. ולאחר כך כשמת אדם הראשון ירש החכמה הזאת שת בנו שנברא בצלמו בדמותו. כאמרו "ויולד בדמותו כצלמו".

ולאחר כך נתגלתה החכמה הזאת לנח הצדיק והוא הורישה לשם בנו עד אשר ירש אותה אברהם אבינו עליו השלום. ובחכמה הזאת עבד לבוראו וישמר משמרתו מצוותיו חוקותיו ותורותיו. והוא הוריש אותה ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב לבניו. עד אשר עמדו הדורות האחרונים על הר סיני, והורישה למשה עליו השלום וכו', כפי אשר אמרנו ומשם קבלו איש מפי איש כל הדורות הבאים אחריהם.

ובגלות החל הזה (החלה כעת) ורוב הצרות נשתכחה החכמה הזאת זולתי מזער אחד מעיר ושנים ממשפחה והם התעוררו החכמה בכל דור ודור. ועל כן החכמה הזאת היא קבלה איש מפי איש, וכל התורה תורה שבכתב ותורה שבעל פה מיוסדת על החכמה הזאת. ואמנם יש להתעורר ולחקור כפי הדרך הנכון אשר הוא כפי השגת האמת.

זו ההקדמה והשם יהיה בעזרנו, שנוכל להמשיך.

יום שישי, 10 בפברואר 2012

זכה יתרו שנקרא פרשת מתן תורה על שמו

בכל שנה בחודש זה מגיע אלינו פרשת יתרו המעמד הגדול בתבל - מעמד הר סיני קבלת התורה. כשאני מתחיל לכתוב את המילים האלו "מעמד הר סיני" "קבלת התורה" רעד וחלחלה אוחזים אותי. כשאני מנסה בשכלי ובדמיוני לבאר לעצמי אין השכל והדמיון מאירים בי, אך בכותבי אותם רעד אוחזני. אז אנצל את מעמד החלחלה ואזרום מן התחושות שעוברות בי.

כבר פרסמתי בעבר דברים שאני עומד לכותבם אך מפאת חשיבותם לא אחסוך מילים ואכתוב שוב עם רעיונות חדשים שכבר עומדים בקצה לשוני.

"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". שואלים המפרשים מה שמע יתרו ובא. לכאורה השאלה תמוהה, שכבר אומר לנו הפסוק מה שמע, שמע יתרו – "את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא יהוה את ישראל ממצרים".

וכדי להבין את שאלת המפרשים נצטט את רש"י "וישמע יתרו - מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. יש כאן שאלה שמורכבת מב' עניינים א. מה שמע יתרו ב. ובא. דהיינו מה השמועה ששמע שגרמה לו לבוא. (ואז ברורה שאלת המפרשים) והתשובה הרווחת כפי שמביאה רש"י, שמע על גודל הנס של קריעת ים סוף, ושמע כי גבר עם ישראל על עמלק. מגודל הנס של קריעת ים סוף הבאנו בעבר וכל אחד שמע ויודע גודלו. אך מלחמת עמלק מסתתרת לה מעיני כל, ואין מובן גודל הנס. ואולי אם יסתייע בידינו עוד נדבר בזה במאמר זה.

ויתרו מעוצם פליאתו ובהבנתו את גדולת הקדוש ברוך הוא, בא להצטרף לעם הנבחר שהקדוש ברוך הוא בראשם.

אך הגמרא בבואה לדון בנושא הביאה בפנינו פן נוסף ומעניין. תוך כדי הדיון מנסה הגמרא להבין, האם יתרו הגיע לפני מתן תורה או לאחרי? "בְּנֵי רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַד אָמַר, יִתְרוֹ אַחַר מַתַּן תּוֹרָה הֲוָה, וְחַד אָמַר, יִתְרוֹ קֹדֵם מַתַּן תּוֹרָה הֲוָה". בניו של רבי חייא ורבי יהושע נחלקו צד אחד אמר שיתרו אחר מתן תורה בא וצד אחד אמר שיתרו קודם מתן תורה בא.

וכאן ממשיכה הגמרא בדיון מאלף "שם כְּתַנָּאֵי, (שמות יח) "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֶן מֹשֶׁה". מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע וּבָא וְנִתְגַּיֵּר? רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק שָׁמַע ובא, שֶׁהֲרֵי כְּתוּבָה בְצִדּוֹ (שמות יז) "וַיַּחֲלוֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב". רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר, מַתַּן תּוֹרָה שָׁמַע וּבָא. כְּשֶּׁנָּתָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, הָיָה קוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְכָל מַלְכֵי עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אֲחָזָתָם רְעָדָה בְהֵיכָלֵיהֶן, וְאָמְרוּ שִׁירָה". כאן יש עניין חדש לגמרי ואומרת הגמרא, שם יש מחלוקת תָנַאִים בעניין. (איפה זה שם?-)בפסוק "וישמע יתרו". רבי יהושע סובר ששמע מלחמת עמלק ובא ורבי אלעזר המודעי סובר ששמע מתן תורה.

ודעתו של רבי אלעזר המודעי נכנסת להסתר!! רוב המפרשים לא מביאים דעתו כדי שלא להיגרר למחלוקת האם יתרו הגיע לפני מתן תורה או לאחריה.

אך אם נחזיק בדעתו של רבי אלעזר המודעי שיתרו שמע מתן תורה. נהיה חייבים להגיד שיתרו הגיע לאחר מתן תורה. ואז נשאלת השאלה איך באים בניו יש רבי חייא ורבי יהושע שהם אמוראים ואין בכוחם ההלכתי לחלוק על תנא (רבי אלעזר המודעי) ושואלים, האם הגיע יתרו לאחר מתן תורה או לפניה?

והתמיהה, שאם אומר רבי אלעזר ששמע מתן תורה ובא הרי ברור שהגיע לאחר מתן תורה אז איפה תופסת שאלתם?

וכפי שהסברתי זאת בעבר אומר שוב (והשם ירחם עלי באם שגיתי).

הדיונים הבלתי מבוררים חופנים בתוכם סודות נוראים, וחז"ל השאירו לנו רמזים אך לא מפורשים. כפי שכאן אנו יוצאים מן הלוגיקה החוכמתית של הגמרא, ונכנסים להילוך קבלי אמונתי. וכאן טרחה הגמרא לכסות את העניין מפני חלשי הדעת וחלשי האמונה.

ואני אומר: יתרו שמע מתן תורה!! והגיע לפני מעמד הר סיני!! איך יתכן???

והתשובה!! - יתרו הגיע בכוחו לדרגת נביא. ומקבל בנבואה את מעמד הר סיני ובא לחתנו משה לספר לו על המאורע הרם שעומד להתרחש. הפלא ופלא!! הצמרמורת עוברת בכל גופי ברגע זה. מתעלה יתרו על משה ברגע זה ומקבל את אירוע מעמד הר סיני בנבואה, ורואה במראה הנבואה את מתן תורה.

עכשיו אפשר להבין את מהלך כל הדיונים, האם הגיע יתרו קודם מתן תורה או לאחריה? כי אם שמע מתן תורה וודאי הגיע לאחריה. ואם טרם שמע, אז מה שמועה שמע ובא? אך כפי שאמרתי שקיבל בנבואה אפשרי לו להגיע קודם מתן תורה.

והרמז לעניין הוא במילה הראשונה בדבר השם "אנכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

אנכי !!!

אומרים חז"ל במסכת שבת - "רַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר, אָנֹכִי", נוֹטְרִיקוּן, אֲנָא נַפְשִׁי כְּתִיבַת יְהָבִית. פשט המילים הוא – רבי יוחנן אמר, אני בעצמי כתבתי ונתתי. בדרך הפשט בא השם לומר את התורה הזאת אשר ימסור לכם משה אני בעצמי כתבתי ונתתי.

צריך לזכור ששתי הדיברות הראשונות שמעו כל העם מפי השם. ולא יכלו יותר לעמוד ופרחה נשמתם ובקשו ממשה – "ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות".

ונשאלת השאלה מה ההבדל בין קול השם לקולו של משה? שאפילו אם השם קולו הולך ומתגבר, שישימו אצבעותיהם באוזנם עד שיוכלו לסבול את הקול.

אך השומע את קול השם אחת דינו! שהוא מתנבא כרגע. רק בנבואה אפשר לקבל את קול השם. יוצא מכאן שכל העם הפכו נביאים בתחילת מעמד הר סיני, וקבלו את שתי הדיברות הראשונות בנבואה. כאן אי אפשר בסתימת האוזניים, כאן הקול הולך ומתעצם עד שרואים את הקולות. דהיינו במראה הנבואה, מתגלה השם לפניהם בברקים ורעמים, האש הפנימית בהם בוערת עד שנהיו כלפידים בוערים. ומתחלקים לשלש מדרגות במראות הנבואה, אחת - שחלקם רואים את הקולות. שתים - חלקם רואים את הלפידים. שלש - חלקם רואים את "אנכי" - השם בכבודו ובהידורו.

וכאן אנו שבים למילת "אנכי" ומבארים אותה יותר לעומקה.

כבר במהלך הגמרא הנוכחית מגלים לנו חז"ל סוד במילת אנכי "רַבָּנָן אָמְרִי, אֲמִירָה נְעִימָה כְּתִיבָה יְהִיבָה. אִיכָּא דְּאָמְרִי, "אָנֹכִי", לְמַפְרֵעַ - יְהִיבָה כְּתִיבָה נֶאֱמָנִין אָמַרֶיהָ". שסותרים במעט את דברי רבי יוחנן, ודורשים את אנכי פעם אחת מההתחלה לסוף ופעם נוספת מהסוף להתחלה. ומסביר המהרש"א שכאן אומרים חז"ל סוד בעניין אנכי. כשדורשים אותו כסדר – אז, דבר השם (אמירה נעימה) נכתב – בתורה (כתיבה) וניתן לנו (יהיבה). וכשדורשים אותו מהסוף להתחלה – כתובה ונתונה התורה כולה (יהיבה כתובה) ונתנה לנו בעל פה (נאמנין אמריה) עד כאן מתוך המהרש"א.

המשנה האחרונה בספר היצירה אומרת: "וכיון שצפה אברהם אבינו עליו השלום והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף ויצר ועלתה בידו, נגלה אליו אדון הכל, הושיבו בחיקו ונשקו בראשו, קראו אוהבו ושמו בשמו וכרת לו ברית לו ולזרעו עד עולם שנאמר "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". כרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו והוא ברית מילה, כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית לשון. קשר עשרים ושתים אותיות בלשונו, והמקום גילה לו סודו. משכם במים דלקם באש רעשם ברוח בערם בשבעה נהגם בי"ב מזלות". עד כאן מספר היצירה.

המילים, חקק וחצב וצרף ויצר, מקבילות לנוטירקון שיוצא מן "א'נ'כ'י' - אֲנָא נַפְשִׁי כְּתִיבַת יְהָבִית. וכפי שמגלה לנו רבי יוחנן למעלה שאומר "רַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר, אָנֹכִי", נוֹטְרִיקוּן, אֲנָא נַפְשִׁי כְּתִיבַת יְהָבִית. (כאן ראוי לבארם לעומקם) "רבי יוחנן דידיה אמר" - רבי יוחנן על עצמו אמר! אני את עצמי (את נפשי) חקקתי וחצבתי וצרפתי ויצרתי. דהיינו הגעתי אל שורש נפשי דהיינו אל "אנכי יהוה אלהיך" הגעתי אל הדבקות בשם שזוהי הנבואה.

לסיום, נחזור אל יתרו. שמע יתרו "אנכי", הגיע אל הדבקות בשם, זכה לנבואה שנתגלה לו מתן תורה ובא אל משה.

(ומעניין מלחמת עמלק לא נביא הפעם כיון שהמאמר יתארך כאורך הגלות ובעזרת השם עוד נביאו בעתיד .. והוא יגאלנו).

יום שני, 6 בפברואר 2012

אני ראשון ואני אחרון

במאמר מאתמול הבאתי את דברי הרמב"ם הפותחים במילים, יסוד היסודות ועמוד החכמות.

וכהרגלי אני בא מהלימוד הנעלה והמתקדם ביותר ואט אט בהמשך המאמרים אסוג ואסוג עד לתחילת הלימוד.

ומכאן (מה שהבאתי למעלה) רצוני לומר שכן הרמב"ם וכן הנביא ישעיה מלמדים אותנו דרכי הנבואה. ובראש המעלה הוא הלימוד המבאר את התהוות הדיבור ואיך לקושרו לשורשו דהיינו השכל ומכאן הדרך קצרה אל רוח הקודש.

וכיוון שטיפסתי מעלה מעלה לכל האוחזים עדיין בתעופה הביא מאמר נפלא מהרב אבולעפיה שבלשונו הצחה (אך המפרכת את מוחנו) מסביר את העניין באורך. (ואולי מידי פעם הביא הערה בסוגרים)

מספר חיי הנפש - מחשבת הלב היא עניין אחד בפני עצמו (ה)נמצא בציור השכל או בציור הדמיון (נקדיש לעניין בעתיד מאמר בפני עצמו). ודבור הפה הוא עניין אחד בפני עצמו (ה)נמצא בלשון. והמעשה הוא עניין שלישי בפני עצמו (ה)נמצא בידיים ושאר האברים עוזרים לו בעת הפועל. רוצה לומר העיניים לראות, והרגלים להתנועע ממקום למקום, והזרועות להניע הידיים.

ומבואר הוא שהציור אינו מחויב תנועה, ולא מעשה ולא דבור. אבל הלב מצייר איך ישלח הדבור לפה, והפה מדבר בכוח. אז בעת הציור הוא כח קרוב, ובלא עת הציור הוא כח רחוק, ובעת התחברות קול ורוח ודבור (גם כאן צריך ביאור נרחב) בפה יחד ברצון הלב, הפה מתנועע ופותח וסוגר שעריו, שהם השפתיים, ומעלה ומוריד החומות שהם השיניים, ומוליך ומביא ומניע בכל צד את הדבור בלשון עד השיניים ועד החייך. ושולח כח מן הריאה המנפחת את הרוח על הגרון בשיתוף קול, והגרון שהוא הצינור מוציא את רוח חוץ לשערים, ומשתפו עם האוויר שהוא יסוד שני ליסוד הרוח.

ולפעמים יצאו עמו טפי מים מתוך הפתיחה והסגירה על השפתיים, שהם מלחלחות תמיד מן הרוק הלח החם שהוא בטבע האוויר וחומו מקריי (מקריי – הכוונה שהוא אחד מן המקרים המתרחשים בטבע כגון הזמן הוא מן המקרה, הצבע הוא מן המקרה, כן מצב הצבירה שהוא חום הוא מן המקרה. ומה שלא מקרה הוא עצם). אך אמיתת טבעו הוא טבע המים, שהוא קר ולח כמים.

(לא למהר הפסקות קטנות יכולות לעזור J)

וזה הכח הרוחני משתף עמו קול הברה (הברה היא הצליל הראשוני של האות הנשמע לאוזן וזאת הכוונה כאן. המושג הברה התפשט ומה שהורגלנו בו כי הברה היא חלק מן המילה ויכולה להכיל כמה אותיות אך כאן הברה משמשת לצליל עבור אות אחת בלבד), וכשזה כולו נמצא בחמשה מקומות הפה במציאות מעשי, אז נאמר שהפה מדבר בפעל.

ולפעמים יהיה הדבור ההוא נמשך אחר הציור השכלי, ולפעמים אחר הדמיוני (כבר אמרנו שצריך הסבר בין הציור השכלי לדמיוני), ולפעמים לא ימשך אחר שום ציור כלל, אלא אחר ההרגל. כי באלה השלשה דרכים הפה מדבר.

והמעשה (קצת בעניין המעשה נגענו במאמר שהבאתי במוצאי שבת ה4 לפברואר) הנה ימשך ג"כ אחר אחד משני הציורים, רוצה לומר השכלי או הדמיוני. וגם ימצא ממנו מה שלא ימשך כי אם אחר ההרגל גם כן. כי שלשת הדרכים הללו נמצאים במעשה כמציאותם בדבור. ואם ימשך הדבור או המעשה אחר ציור השכלי, הנה ענייניהם אלוהיים. ואם ימשכו אחר הציור הדמיוני לבד, הנה ענייניהם שדיים. ואם לא ימשכו אחר זה ולא אחר זה הנה ענייניהם לפי היותם הרגליים אנושיים לבד. וכשנמשכים אחר ציורם, לא יתכן בלתי התחדש תשוקה וחשק וחפץ ואהבה ורצון ובחירה או אחד ממה שימצא פועל בידיים או דבור בפה.

אם כן הבחירה והתשוקה הנמצאים בציור במחשבת הלב, הם מניעים הקרובים לידיים ולפה להוציא המעשה והדבור מן הכח אל הפועל. וגם לא יתכן המצא אחד מן הציורים בלתי מציאות דבר, חוץ מהם, לפי מחשבתם או באמת.

ודע שהציור השכלי לא ישיג דבר כי אם אמת. כאומרך, מציאות השם (את מציאות השם אפשר לתפוס-)בהשגת שלילות והרחקות חסרונות ופחיתויות ממנו יתברך. ובמציאות המלאכים, ובמציאות הגלגלים, והרבה מתנועותיהם שאינם מורגשות. כי המורגשות מהם מושגות לראות בעין, ואין צריך להשיגם בשכל (בשכל אנו משיגים מה שלא ניתן להשיג בחושים). ובמציאות הוויות היסודות ארבעה, לא פחות ולא יותר והוויות ארבעה מיני המורכבים ממוזגים ומעורבים ומורכבים מהם.

הצעת הגשהJ - כדאי לנוח קצת ולחזור שוב על הקטע מההפסקה הקודמת.

והיות התחלתם (של המורכבים מ-)החמר והצורה הטבעיים, והיות התחלת הטבעיים נפשות השמים וכוחותיהם, והיות התחלת הנפשות השכל הפועל והשכלים הנפרדים, והיות התחלת כל נמצא שעבר והיה, וכל נמצא שעומד והווה, וכל נמצא שעתיד להיות, ויהיה הוא השם יתברך שמו, אליו התחלה, שהוא סבה הראשונה לכל (עד כאן בנשימה אחת). וכשישוער המציאות לכל נמצא ממנו יתברך עד השפע האחרון המושפע ממציאותו יקרא ראשון. אך כשישוער המציאות ויערוך מן הנמצא האחרון ונחשוב האחרון ראשון, יגיע המציאות בחקירת סבותיו עד השם יתברך מסבה לסבה, עד שנאמר עליו יתברך כי הוא הסבה האחרונה לכל.

ועל כן נקרא ראשון ואחרון כלומר ראשית ואחרית, ראשית כל מצוי ואחריתו ותכליתו וסופו. ורבים באלה העניינים אשר יושגו בשכל כאשר הם. אך הדמיון יצייר מציאות עניינים רבים נמצאים באמת, אלא שיקרה לו מקרה בציורו וימנעהו דם הלב מהציור האמיתי, ויצייר דברים רבים שאין להם מציאות כלל, לא בשכל ולא חוץ לשכל כלל, כי אם במחשבת הלב.

והנה גם הרב אבולעפיה סיכם את דבריו בנבואת הנביא ישעיה " אני ראשון ואני אחרון".

אני מציע לקרוא שוב ולקפוץ על הערות שלי בסוגרים כי לפעמים הם קוטעות את רצף המחשבה.

יום שבת, 4 בפברואר 2012

מתחיל בלימוד קבלה

מאחר שכבר הכנתי עצמי ללימוד הקבלה התחיל בלימוד:

אפתח במאמר מתורת האריז"ל (ספר עץ חיים - שער א ענף ב)

"דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות, ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא הכל היה ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא. ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף אלא הכל היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת והוא הנקרא אור אין סוף. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינוייו, אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות כמבואר אצלנו בענף הא' בחקירה הראשונה. והנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית. ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל ריקני מנקודה אמצעית ממש. והנה הצמצום הזה היה בהשוואה אחת בסביבות הנקודה האמצעית ריקנית ההיא באופן שמקום החלל ההוא היה עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה". עד כאן לשונו.

אומרים מפרשים רבים שעניין הצמצום אי אפשר להבינו כפשוטו, ואנסה לבארו כפי השגתי והשם יסלח לי אם שגיתי.

מקדים האריז"ל הקדמה קצרה לדבריו ומסביר את תמונת המצב לפני הצמצום, והצמצום מתחיל במשפט, "וכאשר עלה ברצונו". ואומר אני כי הרצון הוא צמצום המחשבה, שהמחשבה רָצָה לכל כיוון והרצון תופס אותה בנקודה מסוימת. וזה הצמצום הראשוני המדובר כאן. צמצום זה הביא את האור אין סוף לנקודה אחת.

שאלה ראשונה. מזה נקודה אחת?

נניח את העיפרון על הנייר באופן שתיווצר נקודה. למעשה מה שאנו רואים בעין זהו הסבר תאורתי על "נקודה". כי אם ניקח את אותה הנקודה ונגדיל אותה נגלה שהיא מורכבת מנקודות רבות. אם כן מהי נקודה? נקודה היא החלק הקטן ביותר שאין ממנו חילוק. כמובן שזה פילוסופי ולא ניכר במציאות.

שאלה שנייה. כמה מקום תופס האין סוף? נוכל לומר שנקודה יכולה לכלול בה את האין סוף (דהיינו האין סוף יכול להימצא בנקודה הקטנה ביותר). כפי שראינו למעלה בדברי האריז"ל שבאותה נקודה מצומצמת מחשבת האין סוף כולה ורצונו. (ועוד נבאר בהמשך).

הצמצום השני הוא הצמצום לצדדים סביבות הנקודה, כמו שמסביר האריז"ל.

שאלה שלישית. איך, כדי לסבר את האוזן נוכל להבין את הצמצום השני?

אקח משל - כפי שפועל רצוננו. תפסנו מחשבה ממחשבות רבות שרצות בנו והעלנו לתודעה רצון - והוא לבנות בית. זהו הצמצום הראשון. ותכף מכאן התחלנו להרחיב את הפרטים, כאן מתחיל הצמצום השני (היכן נבנה איך יראה מי יבנה וכו' וכו'). עד שבסופו של דבר הגענו עומדים ומברכים שהחיינו על המעשה המוגמר.

שאלה רביעית. מהו החלל הפנוי?

בין הרגע של הנקודה הראשונה והצמצום השני שהוא הפרטים נוצר חלל, או בלשוננו פתח הזדמנות לסוף המעשה (הבית). זהו החלל הפנוי המוזכר למעלה. וכפי שמביא האריז"ל בהמשך דבריו (מה שלא הבאנו למעלה). והנה דבריו: "והנה אחר הצמצום הנ"ל אשר אז נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקני באמצע אור האין סוף ממש כנ"ל הנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים ויצורים והנעשים."

מכאן נוכל לבאר משפט פשוט, ידוע ומפורסם בפי כל: "סוף מעשה במחשבה תחילה" אך אם נתבונן בו נראה שאיננו כל כך פשוט. שהרי יכל המשפט להיות קצר יותר – "המעשה במחשבה תחילה" – מדוע נוספה המילה "סוף"? וממנה השאלה היכן התחלת המעשה?

אך לפי הסברנו העניין קל הבנה מרגע שעלה ברצונו כאן התחלת המעשה – המעשה הוא הצמצום. (הצמצום הראשון והשני הם תחילת המעשה) ומסוף המעשה אפשר לתפוס את המחשבה תחילה. ולשם המחשה אם היינו תופסים את המעשה של בניית הבית בפעולתו הגשמית (של מישהו אחר) לא היינו יכולים להצביע בוודאות על המחשבה. כי כשקנה מישהו אדמה לא בהכרח שהוא הולך לבנות בית. שמכרנו למישהו עצים לא בהכרח שהוא הולך לבנות בית, וכך הלאה.

לסיכום רק רצוני להגיד שיש הבדל בין מעשה האלהים למעשה האדם. ואשתדל לבאר זאת במאמרים הבאים.

יום חמישי, 2 בפברואר 2012

הכנה ללימוד הקבלה

אני מזכיר! אני מביא כאן מדברי הרמ"ק הפזורים בספריו. כפי שליקט אותם לפני כ100 שנים שמואל אבא הורודצקי מצאצאי רבי נחמן מברסלב.

אין ראוי לבוא בכל עת אל הקודש, עד שיטהר מחשבותיו מהבלי הזמן ותחבולותיו, וינקה ראשו מהגאוה כי היא קליפה מונעת לבעלה מלהיכנס לחזות בנועם השם ומלבקר בהיכל חכמה הזאת. וצריך להשפיל עצמו כעפר לפני כל אדם ויהיה שומע חרפתו ושמח ביסורין, ולא יהיה עסקו בחכמת התורה להתגאות. ומה גם לימוד החכמה הזאת, כי אש היא עד אבדון תאכל. לכן צריך להתנהג בשפלות זמן עד אשר יראה בעצמו, ואז יכנס אל מקדש השם. וראוי לכל הבא בשערי הגן, גן החכמה, להיות תפילתו לאל יישר צעדיו וייטב לכחו, לבל יכשל ולבל ימוט מו האמת ימין ושמאל.

ידיעת סודות תורתנו הקדושה היא ע"י הצרופים והגימטריאות והתמורות וראשי תיבות וסופי תיבות ותוכי תיבות וראשי פסוקים וסופי פסוקים ודלוג אותיות וצרוף אותיות. ועניינים אלו נשגבים ונעלמים וסודם נשגבה ואין בנו כח להשיגם לרוב העלמם. כי יתחלפו על פי דרכים אלו לאין סוף ולאין תכלית. ועל זה נאמר "ארכה מארץ מדה ורחבה מני ים". ועניינים אלו אנו מקוים שיתגלו אחר התחיה אחר העיכול החומר העכור ואחר שיצרף הגוף הנגוף ויישאר הצורה בחפץ יוצרה.

ואחר שאתה מורגל להפשיט המלות והעניינים מקליפות משלים, תרגיל עצמך להפשיט המאמרים מחומרם ולהמשיך דעתך בהיכנסם בפנימיות, אם יורו על השפעת המידות או קשרן או המשכתן ואצילותן אלו מאלו או שורשן או הנהגתן. ועניין זה אי אפשר לך לעמוד עליו כראוי, אם לא ע״י הנהגתך בפשטי הזוהר בפסוקים היאך הוא מפשיטם מחומרם ומגלה נסתרים, ומשם תתחכם אל כיוצא בו, ואז יגיע שכלך אל שיעור מדרגה שתוסיף בהשכלת החכמה ובהקדמותיה בפלא, מה שהוא חלקך בסיוע נשמתך בתפיסתה בצורות העליונות הדקות. ואם אתה הרחקת אותה ברוע מפעליך דע שלא תועיל לך כל עצתי זאת באחד מאלף מהתועלת שהייתה מועילה לך אם נטהרת. ועוד אני מפחד שלא יזיקך. וכח הקליפות המחוברות אליה לא יביאך אל מקום שתיפול במהמורות האמונות המזיקות כמו שנפלו רבים שקדמוך בעבור היותם רוצים להיכנס אל חכמת הפרד״ס קודם הזמן הנאות לכל הסיבות הצריכות אל העניין הזה.

ורבים נכנסו לים חכמת הפרד״ס הזאת ונוקשו ונלכדו ברשת שוחה עמוקה. ולכך אתה אחי, הכנס בפרד״ס מדרגם אחר מדרגה ע״י אומן בקי, והתלמד בספרי רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום ובהם תמצא נועם לשכלך הזך אם אתה מן הזוכים, ואל תמהר להציץ מן חרכי מעוט ידיעותיך פן יחשכו עיניך בסברות כוזבות ונמצאת נפגע. אלא עמוד והתבונן עד שיפתחו לך שערי מדע, ותהיה מאחד מעיר ושנים ממשפחה הנאספים אליה בשלום ונכנסים בשלום.

ואל יעלה בדעת שום יודע המעיין בספרי חכמת הקבלה, שאפשר למקובל חכם לכתוב כל חקיקת הדברים בספר כמו שהם בלב המשכיל, מפני שמתמעטים הדברים מהלב אל הכתב, לכך לא ידמה שום יודע שירד לעומק ספרי החכמה הזאת, ומה גם דברי רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום. הגם שהיו דבריו כשאר חלקי תורתנו הקדושה, היו קצרים מפני שהם דברי התנא. והעריך דברי המשנה עם דברי התלמוד ודברי התלמוד עם דברי הגאונים ואחר כך המפרשים. והעריך שכלנו הקצר אל ערכי דבריהם. ועוד העריך היותם סתרי תורה כמה יתרחקו. אמנם נשיג מהם מה שיעזר השכל מאת הבורא שהעיקר תלוי בו.

באופן וזמן לימוד הקבלה,

ראיתי ענין זה מתחלק אל שלשה חלקים: האחד בהכנת עצמו להיותו ראוי להיכנס אל ההיכל הזה. והן אמת אין ראוי לכל הבא למלא את ידו, ללבוש את בגדי השרד לשרת בקודש יבא וילבש חס ושלום, אלא ראוי ראשונה להפשיט מעליו קליפת הגאווה הגסה המונעת אותו מלהשיג האמת, ויכוון לבו לשמים כדי שלא יכשל. שנית, צריך שיהיה מורגל בפלפול בעומק, כדי שיהיה מורגל ויוכל להפשיט המאמרים מהמשלים ובזה יגיע אל המכוון בחכמה זו. שלישית ידבק עצמו למלא כרסו בדיני הגמרא ופירוש המצות על דרך הפשט בפירוש הרמב"ם ביד החזקה. ידריך עצמו גם במקרא הן רב הן מעט, כדי שיהיה שלם במקרא ומשנה ובידיעה נכונה ואל יכשל.

בהגעת הזמן. אין ספק שאין ראוי לאדם להיכנס בחכמה זו אם לא נשא אשה ויטהר מחשבתו. עוד צריך להגיעו לפחות לשנת העשרים כדי שיגיע לפחות לחצי ימי הבינה, ואף אם יש שפירשו עד שיגיע האדם לשנת הארבעים אין דעתנו מסכמת בזה עמהם, והרבה עשו כדעתנו והצליחו. ועם כל זה הכל לפי טהר הלב וכפי טוב העצה הנכונה.

בזמן הראוי ללמוד. ודאי כי בכל יום נקל אל האדם ללמוד, אמנם הזמנים היותר מוכנים להשכיל בעומק הן בלילות ארוכות מחצות ואילך, או ביומא דשבתא דיומא גרים, וכן בערב שבת מחצות ואילך, ובימים טובים, ומה גם בעצרת כי זה ניסיתי פעמים רבות ומצאתיו יום הצלחה דרך פלא, וביומי סוכות בסוכה כי שם יש הצלחה גדולה. ושעות אלה הנזכרות הן מנוסות אצלי ודרך ניסיון אני מדבר.

בדרך הלימוד. צריך שתשתתפנה אל הלומד היראה והשמחה יחד כדכתיב וגילו ברעדה, ותשתתף אל שתי מדות אלה הענווה. וקרוב בעיני שצריך גם להצטרף אל שלש אלה הדאגה מזמן הנעורים, וגם החרטה מהפעולות החולפות שהם מסך קצת מבדיל. עוד יתמיד האדם בלב נשבר להתוודות על העוון ובוודאי מועיל נגד הקליפה.

ממי ילמד. ממי שנהג בדרכי יושר כפי האפשר, כי בידו מסורים גנזי רבו. ואל ירדוף אחר המתגאים בידיעתם, כי קולם יהמה כגלי הים ואין להם כדי רביעית, וזה ניסיתי אני פעמים הרבה. וקרה גם ענין זה לקצת מחברים יחברו ספריהם בחידות ומליצות וחרוזים, עד יבאו דבריהם ברב ענין, ולא נכניס ראשנו בזה חס ושלום, שאין ראוי להטיל מום בקדשים. אמנם הספרים שידבק בהם האדם להשגיח בהם, הם, חיבורי הרשב"י ע"ה כמו הזהר והתיקונים ורעיא מהימנא ושה"ש וסבא וינוקא. ומהקודמים אליו, ספר יצירה, וספר הבהיר, ומדרש רות, ומדרש איכה מהזוהר. ומהמאוחרים, מדרש מגלת אסתר מהזוהר. וגם ספר מעין החכמה, ופרקי מרכבה, ופרקי מעשה בראשית, וכיוצא, וקצת פקודין הנמצאים להרשב"י ע"ה. בהם ידבק האדם לאהבה ויצליח בחכמה זו, ובתנאי שיעמיק בהם בעיון נמרץ ואז ימצא מבואר רוב מה שנמצא בספרי המפרשים האחרונים ולא יצטרך אליהם, ולא חס ושלום כוונתנו לפסול, אלא לבחור אל המעיין הדרך הקצרה עם היותה ארוכה.

הכת הרצויה, הם אותם האוחזים להם דרך הישר, שיש להם חלק במקרא וחלק בגמרא והוראותיה שהם אצלנו כמשנה, וחלק בחכמה זו (קבלה), ולומדים אותה לשמה להיכנס בסודותיה לדעת את קונם, להשיג המעלה הנפלאה בהשגה האמתית בידיעת התורה, ולהתפלל לפני קונם לייחד במצותיו קודשא בריך הוא ושכינתיה, והיא העבודה הרצויה לפני בורא כל.