"גן נעול" עמוד 13- השביעית שהיא הרביעית שמה גדולה והיא מדת החסד והיא מדת אברהם אשר דבק בה לאהבה. שנאמר "וחסד לאברהם" (מיכה ז' כ'), ובה נברא העולם ונתחדש ונבנה, "כי אמרתי עולם חסד יבנה" (תהלים פט' ג'), "כי חסדך גדול עלי" (תהלים פו' יג'), "וחסד יי מעולם ועד עולם על יראיו" (תהלים קג' יז'). ואלה השלש ספירות עוד הן נפשיות ועוד הן זרועות עולם, (ולב האדם) מכריע בין פעולת זרועותיו כשהוא נימול "ומל יי אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך" (דברים ל' ו'), אלה זרועיך. וסוד כח הלב בסוד זאת הספירה המתהפכת עם הנצח בסוד ארבע אם שבע הנודעים מדרך סוד באר שבע א' רע"ב שב"ע, שכך דרכו של הלב במלחמתו, פעם הוא רעב ופעם הוא שבע. וכן השמ"ש. "עד כאן".
שמה "גדולה" כפי שמובא ב-דברי הימים א' כ"ט- "לך יהוה הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך יהוה הממלכה והמתנשא לכל לראש". דוד המלך מברך את השם יתברך במידותיו "לך הגדולה". דוד לא לוקח לעצמו את הגדולה הוא תולה אותה לשם. ועל זה נאמר איזהו חסיד? המתחסד עם קונו. כמאמר הזוהר זוהר משפטים קי"ד/ב, "ובגין דאת הוית גומל חסד עם שכינתא, דכל פקודין דילך לקיימא איזהו חסיד המתחסד עם קונו, יהב לך מדת חסד" (פירוש-ולפי שאתה היית גומל חסד עם השכינה שכל המצוות שעשית היו לקיים, איזהו חסיד המתחסד עם קונו. היינו ע"י קיום המצוות-עשה, לשם שמים שלא על מנת לקבל פרס, אלא לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא, נתן לך הקדוש ברוך הוא מדת חסד. דהיינו להתקשר במידת חסד. ומי לנו גדול מאברהם במידה זו. שכל כולו היה חסיד לשם יתברך. והדבקות הזאת התקיימה על ידי אהבתו לשם, עד שנדבקה בו מידה זו כליל. כפי שאומר הנביא מיכה "וחסד לאברהם". ובמידת אהבה זו בורא השם את העולם כפי שנאמר "עולם חסד יבנה". כן מחבר דוד את החסד לגדולה "כי חסדך גדול עלי" ואיך קיימה דוד? על ידי אהבה ללא מצרים לשם. ואמר הרב אלו השלש ספירות דהיינו חסד גבורה תפארת הן נפשיות שקשורות בלב. שחסד והגבורה נקראים זרועות עולם כפי שהזרועות הם מימין ומשמאל ללב והם עושות רצונו, כך ספירות החסד והגבורה מדת חסד ומידת הגבורה פועלות לפי הכרעת התפארת היא מידת הרחמים.
התפארת היא המכרעת בין החסד לדין. כפי שהשופט מכריע במשפט בין שני הצדדים. כפי שלימדנו שלמה המלך במשפט שתי הנשים שילדו שני תינוקות. ואחת שתינוקה מת באה לפני המלך לטעון שהתינוק החי שלה. זו אומרת שלי הוא וזו אומרת שלי הוא. אמר המלך בחכמתו הווה ונחצה את החי לשנים ותתחלקו בו. זו אומרת כן וזו אומרת תנו לה ובלבד שלו תמיתוהו. נתן המלך לזו האחרונה את תינוקה. בא ללמדנו שלמה על דרך משלו שמשפט הוא בהכרעה! אין המשפט ממוצע אלא הוא מוכרע משני הצדדים, וחייב לנטות לאחד מהם. הוא ההכרעה לאיזה צד לנטות.
ומסביר הרב שכבר בלידתו של התינוק נוטע בו השם את כח ההכרעה. שנאמר "ומל יי אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך" (דברים ל' ו'), מהו זרעך? אלא זרועותיך.
את ענין התהפכות הספירות שמזכיר רבינו לאורך כל הדרך נראה בהמשך. כאן מזכיר שזו הספירה השביעית מלמטה והרביעית מלמעלה. ואם ניקח את ההפוכה לה שהיא הרביעית מלמטה והשביעית מלמעלה, היא הנצח. ומצרף הרב את השבע וארבע ומקבל "א' רעב שבע" ולומד מכאן, פעם (א') רעב, פעם (א') שבע. שכן פעולתו הגשמית של הלב שמתמלא בדם ופולטו. כשהוא פולטו הוא רעב וכשמקבלו הוא שבע. כן מהלכיו הרוחניים שהרי הפלא הגדול שבזמן שבירת הכלים במהלך בריאת העולמות לא יכלו הכלים להכיל את האור ונשברו. שהאור היה גדול מן הכלים. ואם נבוא לחקירת העניין, נתבונן באור שמגיע לספירות מראשן לסופן ולהיכן שמגיע נשבר הכלי הוא הספירה ונופלים הניצוצות למטה לספירה הבאה. והרי יש לנו כדור שלג שהולך וגדל. ונשאלת השאלה איך נעצר כדור זה? שהרי אם לא היה נעצר לא היה עולם. וכאן לימדונו המקובלים שבספירת הנצח יש בא מנגנון פעולה המקביל לאמונה. שהרי הספירה המקבלת את הניצוצות הנופלים, בדרך שכלית מבינה שאין לה שום סיכון והיא נשברת עמהם. אך ספירת הנצח בקבלה הניצוצות פנתה כלפי שמיא בתפילה ותחנונים. ועל כן חלק ממנה נשאר. וכך חוזר התהליך שהניצוצות הנופלים חוזרים להתחלה ונופלים שוב. וכך הנצח אט אט מעמידה עצמה וכל התחזקות שלה משפיעה כלפי מעלה, עד שהעולם נבנה. ומנגנון זה עובר דרך הדם אל הלב ושם הוא מקומו. היא נקודת האמונה פעם רעבה ופעם שביעה. ברוך יי לעולם אמן ואמן.
