הרהורים הפרשת השבוע – ""
בעת הזאת רואים יותר מכל, כולם חשים מסרים וכולם מרגישים נבוכים כיון שהמסרים מטושטשים והרצון שוקק לדעת ולהבין – אך מדוע??
כל זה בא מפני תכלית מציאות האדם – להשיג את ההשגה השכלית הנבואית. מכאן ההשתוקקות.
שאז הכל יהיה ברור וחלק נוצץ כיהלום ברור, כשמים לאחר הגשם.
אבל גם כשמבינים שזו התכלית, הדרך מכאן ועד התכלית נראת ארוכה יותר מהדרך מכאן ועד קצה השמים.
אז הנה אני בא להביא קיצור דרך. מי לא רוצה לקפוץ את הדרך?
אז תחילת הקיצור –ההשתדלות-.
והנה נרחיב טיפה לצורך הבנת התהליך.
מכיון שהתכלית הוא ההשגה השכלית הנבואית, אנו מבינים שהבורא מצפה מאיתנו להגיעה אל התכלית (להתנבאות) וזה נכון ושריר. אך מאידך לא יאשים אותנו הבורא באם נשתדל ולא נגיע להתנבאות. כיון שהיא התכלית האחרונה. ואם נתקשה בהשתדלות להגיע עד שם נשתדל קצת למטה מזו, והיא לעיין בחכמה. ואם נתקשה כאן נעיין בתורה ונתמיד בא בהתחזקות. כיון שאם לא נלמד נתחייב מיתה. כמו שאמר הלל הזקן בחכמתו: "נְגַד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ. וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵיף. וּדְלָא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב (פרקי אבות א' י"ג). פירוש: נְגַד שְׁמָא - המושך לו שם, דהיינו הרוצה לגדל שמו לזכות בכבוד, אֲבַד שְׁמֵהּ - מאבד את שמו שכבר קנה (הרודף אחר הכבוד הכבוד בורך ממנו). וּדְלָא מוֹסִיף – מי שאינו מוסיף בלימוד תורה, יָסֵיף - יסוף מפיו (יאבד) מה שכבר למד. וּדְלָא יָלֵיף – ומי שאינו לומד כלל, קְטָלָא חַיָּב – חייב מיתה, שאם לא לומד כלל אין לא זכות חיים.
ואם לומד בתורה ואינו מבין ישמע מפי חכמים כדי שיוכל לקיים המצוות. כמו שנאמר "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (דברים ז' י"ב). ואז יקיים לו השם כפי שמבטיח בהמשך הפסוק, "וְשָׁמַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד". ואחרי כל ההבטחות וכל האזהרות בהמשך הפסוקים נאמר, "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת (דברים ח' א').
ואם לומד בתורה ואינו מבין ישמע מפי חכמים כדי שיוכל לקיים המצוות. כמו שנאמר "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (דברים ז' י"ב). ואז יקיים לו השם כפי שמבטיח בהמשך הפסוק, "וְשָׁמַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד". ואחרי כל ההבטחות וכל האזהרות בהמשך הפסוקים נאמר, "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת (דברים ח' א').
ומכאן נבוא אל הקיצור!
כולל השם הכל במצוה אחת. נבין אותה מהפסוק הבא, "לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא". (כתוב מִצְוֹתָו-אך התורה לא מנוקדת וכתוב מצותו) השם בא לנסותנו "לדעת את אשר בלבבך" אם נשמור מצותו. הנסיון הוא "לדעת" החוזר אל בעל הלב, לדעת בניסיון העצמי שלי, האם בלבבי מקויימת המצווה המיוחדת שבה פתחנו, שהיא תכלית האדם. האם היא תשמר גם כשיבואו לי הרעות, במעשה ולא רק בעת המחשבה. כפי שמלמד בעל ספר היצירה "לב בנפש כמלך במלחמה. דהיינו שלא יכיר בעל הלב כחו עד שיכנס למלחמה בפועל, וינצח את אויביו העומדים עליו להשטינו. וזהו הניסיון הגדול מכולם! והשם הבוחן ורואה מחשבות כל לב, והכל גלוי וידוע לפניו, ואפילו כשיחסר כל מה שמנינו בתחילה מההשתדלות, ויעמוד בניסיון, וליבו ישאר גם במלחמתו נאמן ורוצה להגיע אל תכליתו, השם ישלים חסרונו. אמן.
