רוח הקודש צווחת ואומרת

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן: עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ: כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן: אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהֹוָה עַל אַדְמַת נֵכָר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי: זְכֹר יְהֹוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ: בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתָּ לָנוּ: אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע:

(תהילים פרק קלז)

דוד נמשח למלך בגיל 29 היא שנת 2883 לבריאת העולם (לפני 2892 שנים) דוד כותב את ספרו תהילים כולו ברוח הקודש. חורבן בית ראשון היה בשנת 3338 כ-415 אחרי מות דוד וחורבן בית שני היה בשנת 3828 כ-905 שנים אחרי מות דוד.

במזמור הזה מתנבא דוד על חורבן בית ראשון וחורבן בית שני וזה הוא פלא גדול. ועוד, ידוע שספר תהילים הוא ביאור על התורה, כך שדוד מוצא רמזים בתורה על שני החורבנים.

דוד כותב את המזמור הזה שנתיים לפני מותו. 413 שנים לפני חורבן בית ראשון ו903 שנים לפני חורבן בית שני והנה הרמז. בבל נזכרת פעמיים בתורה. פעם ראשונה בהקשר למגדל בבל, ופעם שנייה בהקשר ממלכת בבל "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֶה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר". הגימטריא של המילים אחרי "ראשית ממלכתו" דהיינו "בבל וארך ואכד בארץ שנער" שווה 1316 דוד מוציא מכאן את שני החורבנים 413+903=1316 בדיוק! והסוד, שדוד מחובר בנפשו לשכינה וכבר אז צועקת השכינה על החורבנים צווחת השכינה שיקים לה בית בתחתונים אחרת לא יישאר זכר מעם ישראל.

 "לא אלמן ישראל" גדולי הדורות דאגו לנו ולקיומנו הניצחי וזאת על ידי לימוד התורה בדרך הפרדס ואביא כאן קטעים, קטעים, מתוך דברי קודש בעל "ספר הברית"
תוספת-בעקבות הערה של קורא אני חייב לתקן את המעות בחשבוני, החשבון צריך להיות 417+905=1322 ולא כפי שכתבתי למעלה. השם יצילנו משגיאות "שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי".

ספר הברית חלק ב' מאמר דרך הקודש – "ומצות עשה הגדולה של למוד התורה צריך להיות בארבעה דרכים שבה הנקראים פרד"ס ר"ל פשט, רמז, דרוש, סוד, וזה לשון הקדוש האר"י לוריא ז"ל ועל למוד הפרד"ס אם היה יכול ללמוד ולא למד לא יוכל להתעלם בעיבור לתקן את אשר עיוות אלא צריך לבא בגלגול ממש עכ"ל, בפרט נזר התורה היא חכמת הקבלה אשר רוב העולם פורשים ממנה באמרם במה שהורשית התבונן ואין לך עסק בנסתרות, אתה שלח נא ידך ואחוז בזה אם אתה מסוגל לתורה הזאת ומנה לא תזוע, כי מי שלא טעם טעם חכמה זו לא ראה מאורות מימיו והולך בחושך ואוי להם לבריות מעלבונה של התורה הזאת, והאומר די לנו בנגלות איני רוצה בנסתרות טב ליה דלא אברי בעלמא (טוב לו שלא היה נברא)... ואם עסק בחכמה זו לאחר יציאת נשמתו מגופו פוטרין אותו מכל דינים... ומי שלא עסק בחכמת האמת ולא רצה ללמוד אותה בשעה שנשמתו רוצה לעלות בגן עדן דוחין אותה משם בבזיון... ודע כי כמו שיש בתורה שבכתב שכליות וחוקים כן בתורה שבע"פ יש שכליות וחוקים כמו גוד ולבוד שהם הלכה למשה מסיני ולימוד זה היא מן החוקים אין להבין סוף טעמה עד תכליתה ואין לך רשות להרהר אחריה, אבל עם כל זה יש בה שכליות גדולות ויסודה ועקרה הוא סוד צמצום כלומר שנתצמצם הא"ס באופן שיוכל להנהיג העולמות בפרט עוה"ז כאב המצמצם שכלו וכחו ומקטין עצמו עד הארץ להשתעשע עם בנו הקטן ולדבר עמו ולהנהיג אותו לפי שכל התינוק וקטנו... ונאמנה תדעו כי לא כדורות הקדמונים והימים הראשונים שהיו באלף החמישי דורות הללו והימים האלה, כי באותן אלף שנים היו שערי חכמה זו סגורים ומסוגרים לכן לא היו אז מקובלים אלא מעטים מי שזכה לגלוי אליהו הנביא והיה כל היום דווה בגזרות ושמדות וצרות ולא נתנה רשות מן השמים לעסוק בה כי אם לאדם אחד מאלף ושאר שרצו לכנס בחכמה זו היו מסתכנים בנפשם, לא כן באלף הששי הזה שנפתחו שערי אורה שערי רחמים כי הוא קרוב לעת קץ הימין ושמחה של מצוה ונחת רוח גדול כעת בעיני ה' להתפרסם שם כבוד מלכותו לעולם ועד...

דע בני וחכם כי דברי חכמים באגדותיהם בתלמוד ובמדרש יתחלקו לדרכים רבים מהם בדרך (היראגליפען) (כתב סודי) ומהם בדרך מליצה ומהם בדרך שכל ומהם בדרך מסורה ומהם בדרך דרש ומהם בדרך גוזמא ומהם בדרך (אלעגאריע) (אלגוריה-המשמעות היא מעבר לתוכן הגלוי והמפורש) ומהם בדרך משל ומהם בדרך חידה ומהם בדרך הרחבה ומהם בדרך הפחדה ומהם בדרך הגדלות ומהם בדרך דוגמא ומהם בדרך הפלגה ומהם בדרך הסוד כאשר אבאר לך כל אלה כפי ישע אדון המושיע.

(היראגליפען) הוא שהיה נהוג אצל חכמי קדם בין אצל חכמי ישראל ובין אצל חכמי האומות... וככה אם רצו להגיד דבר סתר באופן זה לדורות עולם הבאים אחריהם ואז בוודאי אי אפשר להראות להם התמונות עצמן ולא ציורי ורושמי אותן התמונות, מה עשו כתבו בספר בכתב ומכתב שהיה כך וכך מעשה אשר מעולם לא נעשה, כי אין דרכם להקפיד הן במעשה אשר בכתב מן התמונות הן בציירם רושמי וציורי התמונות אם ישנם במציאות אם אינם במציאות כלל, ויציירו גם שור עם כנפים גם נשר עם ראשים שנים תרנגול עם קרניים ולא יביטו רק על הדבר המכוון בו אשר ירצו לרמז בהם, ומזה הדרך הוא כל מאמרי רבה בר בר חנה (בפרק המוכר) המספר מן הבריות אשר ראה בים וביבשה וכל כדומה לזה באגדותיהם, כי ככה היה מנהג שנים קדמוניות בסוד חכמים ונבונים להסתיר עצה ולגנוז חכמה, גם כעת כבר נשכח הדבר בכל זאת נשאר מעט בידינו מזה כי אם יצוייר משולש וחודו למעלה מורה אש ואם חודו למטה מורה מים, ואם יצוייר נשר עם ראשים שנים מורה על ממשלה כפול כפלים, ואם יצוייר נערה ובידה מאזנים מורה על מקום המשפט שמה הרשע ישולם כפי מפעלו בידים כידוע להיודע...

ויש אמרות אשר חכמים יגידו בדרך אלעגאריע והוא הפך ענין (היראגליפען)... והנה הדרך הנזכר להיות מעלים עצה ולכסות דבר בדברים הוא מדרכי המשל על כן יאמרו המושלים כל דבריהם מלובשים בדברים אחרים שפתימו יכסמו ענין תוך ענין, וזה מתחלק לשלשה פנים, א) אם כסה דעת מן ההמון והמשכילים יבינו אחר הדברים האלה את הנרצה והמכוון בו, ב) לפעמים הענין המכוון בו במשל אינו מלובש ומכוסה בו הרבה ולא ילבש גבר שמלה עליו למכסה עתיק והוא ימשל בדבר קל להבין אפילו לדלת עם הארץ אכן פעולתו אמת להכניס בלב השומע הדבר הנרצה בו בהרחבה למען הרחיב את גבולו עד קצהו האחרון...

גם אמנם יש לפעמים גם כן בענין זה מה שהכתוב התכוון דווקא לאותו המעשה אשר זכרו, וסימן אמסור לך אחי וראש על זאת שהוא בכל המקום אשר אמרו תיבת "מלמד" כמו מה שאמרו (בפרק הניזקין) מאי דכתיב על נהרות בבל שם ישבנו (תהלים קל"ז) מלמד שהראהו הקב"ה לדוד חורבן בית ראשון כו', כלומר התנבא והתכוון על המעשה אשר אצל נהרות בבל, אך בכל מקום שאמרו "מאי דכתיב" וילכו אחורנית והביאו מעשה שהיה אחר שנים רבות ולא אמרו תיבת "מלמד" לא התכוון הכתוב אלא דרך כלל על כל אדם, והם ז"ל הביאו מעשה באדם אחד דרך פרט לדוגמא בעלמא, כי ע"י זה יתבררו ויתלבנו ויצרפו דברי נביאים וכתובים כי כאשר פתרו כן היה, למען דעת כי לא נפל דבר מכל דבריהם ארצה...

גם יש אמרי קדוש אשר הם דרך הסוד בסוד אלוה, כלומר מאמרים שנראה בהם בהשקפה הראשונה עם האחרונה שלא התכוונו בהם כי אם לאיזה סוד מסודות התורה וכל דבריהם על עלמות, כמו אמרם ז"ל שעור קומה של יוצר בראשית כך וכך פרסה, וכאמרם (פרק קמא דברכות) על פסוק וראית את אחורי (שמות ל"ג) שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין, וכן הרבה כדומה לזה, כלם מדרך הסוד המה לא זולת, ונעלם דבר מעיני הקהל ולא נודע כי אם ליראי ה' ולחושבי שמו כנאמר סוד ה' ליראיו...

דע כי באמת באותן התמונות אשר הראה חכם מחכמי ישראל לחבירו מן דברים הנמצאים או בציורים מן אותן הדברים, אין בהם כל סוד מסודות התורה, אפס בשעה אשר נמנו וגמרו חכמי ישראל הקדמונים לכתבם לדורות בני ישראל באגדותיהם בתלמוד או במדרש להיות למשמרת הענין ההוא בלבות חכמי דור ודור והמשכילים בספר עד הדור האחרון...

הנה כאשר ספר המן לזרש אשתו וכל אוהביו בלשון (פרסי) או (טורסי) את עשרו ורוב בניו ואת כל אשר גדלו המלך, ואמר להם כי כל אלה אינו מספיק לשמח את לבבו כל שעה אשר רואה מרדכי היהודי יושב בשער המלך ולא קם ולא זע, הנה יעידון ויגידון כל חכמי לב כי לא היה אז בדבריו בלשון ההוא כל סוד מסודות התורה, אכן בעת אשר העתיקו אנשי קודש את דבריו ללשון הקודש המה מרדכי עם הזקנים אשר היו בדור ההוא אשר כלם בעלי רוח הקודש היו, אז כל התיבות והאותיות אשר בחרו למו זקני העדה הקדושה לכתוב המגילה ההיא לעם סגולה לדורות עולם לקיים עליהם להיות הימים ההם נזכרים ונעשים בכל דור ודור, כלם ברוח הקודש נאמרו ונזדמנו להם במספר ובמפקד אל עליון, באופן אשר יוכל להתלבש בהם רוח הקודש, וימצא להם דוקא תיבות וכל זה איננו שוה לי (אסתר ה'), ובזה כבר יש שם סוד גדול מסודות התורה פקח עיניך וראה כי חתם עליה שם הוי"ה ב"ה בסופי התיבות ודוקא מהופך לרמוז על מדת הדין אשר חשב המן להשליט על עם ישראל שעל ידי כן יוכל לשלוט בהם, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם, על פי מאמר אסתר יבא המלך והמן היום (שם) אשר דברה עם אחשורוש כמו כן בלשון (פרסי) או (טורסי), ויבא מלך הכבוד בראשי התיבות בלשון הקודש אשר העתיקו אנשי מרדכי וראשי אבות הזקנים, ויצא העתק מפיהם בהזדמנות האותיות והתיבות דוקא כסדר לרמוז על מדת רחמים אשר המשיכה אסתר על ישראל, וככה שאר שמות הקודש היוצאים מפסוקי המגילה, אשר אותם קדושי ישראל יביעו ידברו העתק המגילה, אשר על כן יש במגילת אסתר כמו בשאר הכתובים דברי רזין והסתר...

אמנם אשר אני אחזה לי מה שראוי להודיעך ונכון להשמיעך בדבר הזה הוא, כי אף גם אם יש סוד בכל דברי חז"ל כאשר אמרתי, בכל זאת אנו חייבים להשתדל להעמיד דבריהם לפי פשוטם גם כן בכל האפשרי, ולא למראה עיניו ישפוט האדם להחליט בהשקפה ראשונה שאין בהם פשוט ופירוש אין להם מלבד הסוד ויפן לפאת צפונה תיכף...

וכי תאמר בלבבך מה הועילו חכמים בתקנתם זה בתעלומות חכמה בדברים אחרים, או שהיה להם לכתוב אותם החכמות בפירוש למען דעת כל איש ישראל או שלא לכתוב כלל ואם העלם יעלימו מי ידענו ויסתרו פנים ומי ישורנו, על זה תען לשוני אמרתך כי באמת לא בכל פעם יעלימו ויערימו סוד חכמתם רק יפרשו ויגלו מוסדות חכמתם בכמה מקומות, אך יש כמה ענינים ודברים הרבה אשר אין ראוי לגלותם אל ההמון, מהם סכנה מפני חמת המציק ומהם אשר איננו ראוי לכסיל מכמה טעמים כנאמר באזני כסיל אל תדבר (משלי כ"ג), ודברים כאלה הסתירו דבר בתוך דבר ואז יחד כסיל ובער יאבדו ולא ידעו והמשכילים יבינו...

עד כאן דברי קודשי של מחבר "ספר הברית" דברים "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים".

כפי שמביא המחבר בהקדמתו שכל ספרו נשען על הספר הקדוש "שערי קדושה" למהרח"ו. והמעיין בשני ספרים אלו יומתקו שפתיים ויוסיף לקח.

פרה אדומה

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל"

המצוות מתחלקות לשלשה חלקים נאמר בספר דברים: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם". שלשת החלקים כלשון התורה הם: 1. עדות 2. חוקים 2. משפטים. "העדות" הם המצוות המקובלות, דהיינו שאין האדם מוצאם בשכלו אשר הם באות בקבלה, כדוגמת תפילין ציצית סוכה שופר ועוד. "חוקים" הם המצוות שאין טעמן נגלה, כגון פרה אדומה בשר בחלב כלאיים שעיר המשתלח. "משפטים" הם המצוות המושכלות דהיינו שהאדם ימצאם בשכלו גם לולי שנכתבו בתורה, כגון גניבה רציחה גזילה ועוד.

לעניינינו נעסוק במצות פרה אדומה הנזכרת בפרשת השבוע. כבר אמרו חכמינו שאפילו שלמה המלך עליו השלום אמר, בכל אלה עמדתי ובפרה אדומה לא עמדתי, (קהלת ז כג) כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי". והנה חיזוק נפלא לפלאי הגימטריאות, המקרא משתמש לפעמים בכתיב חסר ולפעמים בכתיב מלא, והנה המילה "רחוקה" היא אחת הדוגמאות. צמד המילים כאן "והיא רחוקה" בגימטריא "פרה אדומה". אסמכתא שכאן כיוון שלמה בדבריו למצוות פרה אדומה.

כעת כשסימנו את ההקדמה ננסה להאיר את אותה המצווה בדברים שנאמרו כבר על ידי חכמינו אך לא מוקדו והאירו בשכלנו להתקרב ולו במעט בסודות המצווה.

נבוא לבחון את כל מצוות "החוקים" דהיינו המצוות שטעמן אינו נגלה. וננסה למצוא בהם מכנה משותף אשר יקרבו אותנו לסודם.

ממצוות החוקים שמנינו ישנן תמיד שני ניגודים באותה המצווה, בשר וחלב. כלאים-בצומח, שני מינים שאסור להרכיבם יחד, וּּבּחָי, שתי חיות שאסור לזווגן יחד. שעיר המשתלח וניגודו הוא השעיר שעולה קורבן בבית המקדש. שעטנז-צמר ופשתים יחדיו. פרה אדומה-שמצוותה אך ורק בכהן (שהוא הניגוד לה והוא חלק אינטגרלי מהמצווה).

המכנה המשותף הבולט הוא חסד ודין.

החלב הוא חסד והבשר הוא דין (על כן לא הותר הבשר עד נח) (הגמרא מוסיפה לזה-עם הארץ לא יאכל בשר).

כלאים כאן הסתום רב על הגלוי, ניתן להאיר את השכל מכלאי הכרם. חיטה שנזרעה בכרם בשלב מסויים של גידולה הופכת את הכרם לכלאיים, ויאסר הכרם בהנאה ואכילה. החיטה הופכת ללחם שהוא חסדים. והכרם ממנו יהיה היין שהוא דין.

השעיר המשתלח הוא דין והשעיר השני שעולה קרבן הוא חסד. עוד רמז שנשתמש בו בהמשך שעיר הקרבן שמוקרב בבית המקדש עולה מעלה מעלה ואילו שעיר המשתלח נזרק לתהום עמוק מטה מטה.

שעטנז- הבל שהביא צמר משובח מבכורות צאנו הוא החסד וקין שהביא פסולת מאכלו זרעי פשתן הוא דין

פרה אדומה- היא דין (אדום) הכהן הוא החסד.

נתמקד כעת בקין והבל. לתורה רבדים רבים. ואנו לרוב רואים את הרובד הפשוט הנראה לעין ולשכל- קין והבל ברובד הפשוט הם בני אדם כמונו, וכן מעשיהם. וכמובן שרובד זה מצוי והכרחי. אך ישנם רבדים יותר עמוקים אשר מהם נלמד ההשתלשלות של העולמות הרוחניים.

קין והבל משולים לחומר וצורה. הם תאומים שנולדו מהניסיון של אדם אביהם שנולד זכר ונקבה, וביקש מהבורא שיפריד אותו על מנת שהוא בעצמו יעשה את החיבור. ואכן הקדוש ברוך הוא "מוציא אחת מצלעותיו" ומגיש לו. וכאן בא החיבור שמופיע בשני פנים: 1. האכילה מעץ הדעת "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (נלווה אחריהם הפסוקים השייכים לאותו מעשה) 2. החיבור ביניהם "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהֹוָה". שניהם מעשה אחד שלמעשה אחרי שהפריד הבורא את חומר מן הצורה מתחברים הם בעצמם והתוצאה היא התאומים קין והבל, שלמעשה הם חומר וצורה. קין והבל (יותר נכון קין) בגלל שבמעשה הראשון יש ריח של "חטא" מנסים שוב להיפרד. וכאן הכישלון גדול מהראשון. ולאחריו בא התיקון של אדם וחוה שמולידים את שת.

נוסיף לעניין מדרש חז"ל "רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאינו מתקיים חזר ושתפה למידת הרחמים".

כשדברנו על הרבדים והבאנו את קין והבל כחומר וצורה. ברובד יותר עליון אלו מידת הדין ומידת הרחמים. בניסיון הראשון שהבאתי אדם הוא החסד והאשה היא הדין וכאן יש כשל אך נוצר חיבור. בניסיון השני קין הוא הדין והבל הוא החסד. כאן ברגע שהדין נפרד אין יותר קיום החסד בטל (מה שנקרא-קין הרג את הבל). וכל המשל בא להסביר לנו "האיך ראה הבורא" שהעולם לא יוכל להתקיים בדין ושיתף עמו את הרחמים.

כעת נתקדם לשיתוף בין החסד לדין. ובכל מבואות הקבלה והחסידות מסבירים שהחיבור בין החסד לדין מוליד את הרחמים. בעץ הספירות נקראות מידות אלו חסד דין תפארת, אחר יבואו האבות אברהם יצחק ויעקב, ויקנו את המידות האלו אברהם הוא החסד, יצחק הוא הדין, ויעקב הוא התפארת, הנקרא בחיר האבות.

במסגרת הספירות אנו רואים כמה סוגים של התחברות. כפי שהזכרנו החסד והדין מולידים את התפארת וכן החכמה והבינה מולידים את הדעת (זה הרובד של הנסיון הראשון של האדם). אך ישנו חילוק בחיבור. המיצוי ביניהם דהינו מידת האמצע שביניהם היא הדעת. ואילו התפארת היא ההכרעה בין החסד לדין. למרות ההבדלים הדקים שביניהם בשכלנו הקט, ישנו הבדל מהותי הוא מה שקרה במעשה אדם וחוה. הנסיון הראשון הביא לחיבור אך הוא היה הממוצא השווה שביניהם והתוצאה שהתקבלה היא תוצאה סטטית ולא מה שצריך להיות תוצאה של ב"צלם אלהים" (דהינו התעלות תמידית). אך בניסיון השני של אדם וחוה יש הכרעה שממנה נולד שת בצלמו ודמותו של הבורא. כמידת הרחמים. (הדוגמא להכרעה – המשפט - השופט צריך להכריע בין שני הצדדים ולא ללכת לממוצא. כבר דנתי בזאת במשפט שלמה. שאמר שלמה נחצה את הילד! והשקרנית הסכימה ואילו אֵם הילד לא. מכאן משפט תמיד יכריע לאחד מן הצדדים ועל כן מדת התפארת הנקראת רחמים נקראת גם משפט)

מכאן ואילך נאסר עלינו חיבורים מסוימים של דין וחסד היכולים במקום לבנות להביא להרס. וכמו שהזכרתי נאסר הבשר באכילה עד נח. ולפעמים אנו רואים שאותו איסור הופך למצוה שכן צמר ופשטים אסורים יחדיו אך בציצית מותר. אשה שנישאה, אחי בעלה שהיה אסור עליה. באם נפטר בעלה בלא ילדים, מצוה על האח לישא את האשה.

פרה אדומה- באם יש לה שתי שערות שאינן אדומות פסולה. (חייבת להיות דין גמור ללא רבב)

ניגש כעת לטומאת מת- נאמר במסכת כלים "אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת, הַשֶּׁרֶץ, וְשִׁכְבַת זֶרַע, וּטְמֵא מֵת, וְהַמְּצוֹרָע בִּימֵי סְפָרוֹ, וּמֵי חַטָּאת שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה, הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְאִין אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע, וּכְלֵי חֶרֶשׂ בָּאֲוִיר, וְאֵינָם מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא". מכאן שהמת אינו טמא רק הנוגע בו הופך להיות אב לטומאה. הראשונים (התקופה שלפני 600-800 שנים) הרגישו בבעיה שקשה עלינו ההבנה איך הלא טמא מטמא, וכינו את המת "אבי אבות הטומאה" (ביטוי שלא מופיע בתורה) ובכך הרוויחו שני טעמים. האחד שלא נתמה איך, מה שלא טמא, מטמא. והשני שהנוגע במת הופך לאב טומאה ואילו יתר אבות הטומאה הם עצמם המקור.

ומכאן צריכים אנו להבין מדוע ולמה הנוגע במת הופך לאב טומאה?

מהו אם כן המת? אומר המהר"ל הוא "נבדל" מהמציאות, מגע האדם בנבדל דהיינו בהעדר מציאותו הוא המטמא. ההעדר יוצר טומאה באדם הוא נדבק בו (בנפשו) עד שצריך הזייה פעמיים שלישי ושביעי להיטהר (שבעה ימים טמא-מסמל עולם שלם). יום השלישי בבריאה הוא     התחלת החיים (הצומח) זו התחלת ההיטהרות, וכן ביום השלישי חטאה האדמה שנצטוותה להוציא עץ פרי אשר טעם העץ כטעם הפרי והיא הוציאה עץ פרי שטעמו לא כטעם הפרי. (אדמה-פרה אדומה) ובשביעי היא השלמת העולם שלמות החיים.

תהליך ההיטהרות, שוחטים את הפרה ואחר שורפים אותה לעפר. עפר הפרה הוא תמצית המוות. פעולת שריפת הפרה היא שיחזור של המוות.

אחר, לוקחים את הצמח החי ביותר הוא עץ הארז. ואת הצומח ממועט החיים ביותר הוא האזוב. והקורבן חייב להיות כשר וחי ביותר - היא הפרה. וממועט החיים ביותר היא התולעת.

"וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה"

ואחר "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי"

בכלי אשר בו המים החיים נותן בו את עפר הפרה.

האדם מורכב מכלי וזרימה אין סופית (מים חיים). השאלה איך כלי מוגבל יכול להכיל דבר אין סופי? תשובה זו מעל לבינתנו. כיון ששכלנו מוגבל.

וכעת שאנו לוקחים את עפר הפרה שהוא תמצית המוות, והמושאל למוות הוא החלק שבנו הנקרא כלי, כי ללא זרם החיים הוא מת, ואת העפר מוסיפים למים החיים אשר בכלי, למעשה זה תהליך של תחיית המתים. וזה משיב לחיים את חלק הנבדל שנדבק בטמא.

והנה כך נטהר האדם מטומאת מתים.

נעזרתי ברעיונותיו של "רבנו בחיי" בפירושו על התורה וכן מהרב אורי שריקי שליט"א. וחלק מהרעיונות ינקתי מרבי, אברהם אבולעפיה. והנה קשור לספרו ובעמוד ע"ה חלק ראשון תוכלו להחכים:

http://www.amnongross.com/wp/wp-content/uploads/2014/05/%D7%9E%D7%A4%D7%AA%D7%97-%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%A4%D7%AA%D7%97-%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%97%D7%95%D7%AA.pdf