זרעו לכם לצדקה-הושענא רבא

 בחג הסוכות נידונים על המים ואנו בארץ ישראל המיוחדת מכל הארצות תלויים בגשמים כל שנה ושנה. חושק הקדוש ברוך הוא בפילותינו על מנת להשפיע עלינו חסד וברכה. ואחת התפילות שתיקנו לנו חכמינו היא תפילת ההושענות שנאמרת בכל ימות חג הסוכות והיום האחרון הוא הושענא רבא ה"הושענא הגדולה". שבתחנונים על המים טיפות המים שמזילים הצדיקים בדמעותיהם בהושענות נאספות על ידי הקדוש ברוך ומהם יבוא שפע וברכה עלינו.

התעוררתי לסמיכות של הושענא לנביא הושע שחיי בתקופת בית ראשון וספרו מהתמוהים שבנביאים. אך ראיתי שחלק גדול מקדיש הנביא לעניין הצדקה ואולי כיון שדורו היו פרוצים בעברות שבין אדם למקום כפי שידוע שלא חרב בית המקדש הראשון אלא על שפיכות דמים וגילוי עריות ועבודה זרה שמרוב הטוב והשפע שנשפע עליהם משמים מאסו בשם וגילו חוסר אמונה וכפירה. ואומר להם הנביא שבזכות הצדקה יכולים הם להיגאל שכך מראים הם לשם את אמונם בו. אומר הנביא (הושע י' י"ב) "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד נִירוּ לָכֶם נִיר וְעֵת לִדְרוֹשׁ אֶת יְהֹוָה עַד יָבוֹא וְיוֹרֶה צֶדֶק לָכֶם".

אביא קיצור מדבריו של ה"אוהב ישראל" רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא (נולד בפולין בשנת 748 היה רב באפטא שבפולין ואחר ביסי שברומניה, ובערוב ימיו עבר למז'בוז' עירתו של הבעל שם טוב. ונפטר בשנת 1825 ונקבר ליד הבעש"ט).

ואלו תמצית דבריו: הנה הצדקה נמשל לזריעה ממש, כמו שאנו רואים דרך בני אדם כשרוצים לזרוע לוקחים תבואה ומטמינים אותה בארץ עד שנרקבת וחוזרת וצומחת למעלה מן הקרקע. וכשנגמר גידולה קוצרים אותה ומוצאים אז כמה וכמה פעמים כמו שהוציאו בזריעה. ומי הוא הפתי יסור הנה ויאמר בלבו מה לי לצרה הזאת להפסיד תבואתי שהיא כבר בעין, ולאבדה בידיים להצניעה בארץ שתהא נרקבת? ולהיות עיני מייחלות ומצפות שתצמח. ומי יודע אם תצלח ולא יגיע לה איזה הפסד ח"ו? ובודאי מי שהוא אומר זה הוא חסר תבונה ואינו מאמין בהשם יתברך, שהגם שלעיני בשר ודם נראה שהוא הפסד וכליון להתבואה. עם כל זה יבטח בהשם יתברך שישלח ברכה והצלחה במעשה ידיו ויעלה מכל גרעין וגרעין כמה וכמה גרעינים. כמו כן בעניין צדקה, יש איש אשר ירע לבבו באחיו האביון ומתיירא לפתוח את ידו וליתן צדקה. כי היאך יחסר ממונו? בחסרון לא יוכל להימנות ואינו מאמין שהשם יתברך ימלא חסרונו. ואדרבא יוסיף לו שפע וברכה. אך מי שיש לו איזה שכל ומדע אז הוא מאמין בהשם יתברך בכל לבבו באמת כמו בזריעה. בוא וראה שבזריעה נותנת הארץ פריה בשפע רב ומעשרת את בעליה. ובאמת הארץ אין לה מעצמה כלום אך היא מקבלת משמים. שמים הם בגימטריא זכר ונקבה, כך האדם משפיע ממונו לעניים ואביונים שזה השפע הוא מתת אלהים אשר נתן לו עושר ונכסים גם כן בתורת צדקה ולא על פי מעשיו.

וכן כשהאדם מתבונן במצות פרו ורבו. אל יאמר האדם למה אתן בחינם חילי וכוחי ואוני הטיפה הבאה מהמוח וספק אם יעשה פרי, וגם כי יצליחו ויעשו פרי מי יודע אם יהיה לו במה לפרנסם. לא יעלה דברים כאלו במחשבתו רק יבטח בהשם יתברך ויעשה מה שמוטל עליו ויאמין שיגמור מחשבתו לטוב ויצליח ויעשה פרי הטוב לו, ויזמין לו די מחסורו כל צרכו. ולכן מכנה הכתוב מצות פרו ורבו ג"כ בלשון זריעה כמו שאמר (קהלת י"א י) "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשַׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים." דהוא דומה ממש לזריעה.

וכמו כן במצות שבת שנתן לנו השם יתברך. שהאדם מייגע את עצמו כל ימות החול להרוויח ולמצוא טרף לביתו ודי מחסורו אשר יחסר לו, וביום שבת שובת ונח מיגיעו. ואם כן לכאורה השכל מחייב שבכל ימי החול יוציא ממונו כראוי לו לאכול כנפשו וליהנות מעמלו ומיגיע כפיו, אבל בשבת לא יוציא כי אם דבר מועט היותר הכרחי להחיות את נפשו. כי בשבת לא הרוויח כלום, ובאמת נהפוך הוא שציוה השם יתברך עלינו לענג ולכבד את השבת בכל היותר האפשרי. ועוד יותר כמו שנאמר בגמרא - לוו עלי ואני פורע (ביצה טו:). ומי שמאמין בהשם יתברך באמת יבטח ויענג את השבת יותר מכדי יכולתו וידע בבירור שהשם יתברך ישלם לו במיטב ויזמין לו די צרכו ויותר, כמו שהוציא לענג את השבת יותר מכפי יכולתו והשגתו. ובמידה שאדם מודד מודדים לו. ובשאר ימי החול רשאי לצמצם הוצאתו כי באמת משבת באה שפע וברכה לששת ימי החול.

ובוא וראה שבכולם ציוה השם יתברך להקדיש לו את הראשית כמו בזריעה ציוה להפריש ביכורים ותרומה ומעשרות שהם הבכורה. וכן הצדקה נקרא גם כן ראשית. וכמו כן במצות פריה ורביה ראשית אונו לו משפט הבכורה. וציוה השם יתברך עלינו לקדש לו כל בכור. וכמו כן בצדקה צריך מקודם לעשר הקרן מממונו ואחר כך הריווח שייתן לו השם יתברך וגם בנתינת המעשר והצדקה עצמה יש ראשית, היינו שצריך להקדים הקרוב קרוב יותר ועניי העיר מעניי עיר אחרת ותלמיד חכם מעם הארץ וכו' כמבואר בפוסקים הלכה למעשה. וגם השבת הוא הראשית מששת ימי המעשה שהוא נקודה הפנימית המחיה את כל ימי החול וצריך לקדשו. ולא אלו המינים בלבד אלא אפילו מן החכמה צריך להפריש ממנה הראשית להשם שהוא היראה. דכתיב (תהלים קיא, י) "ראשית חכמה יראת יהוה". והמשכיל יבין מדעתו.