כלל הצורות נרמזות במילה חב"ש שהם ראשי התיבות לשלשת הצורות חלקה בולטת שוקעת השוקעת והבולטת הם הפכיות ומשלימות זו את זו כדמות החותם שיש לו צורה בולטת וכשמטביעים אותו בשעוה נהיה בשעוה צורה שוקעת כן השמש בעת הופעתה בשמים בזריחתה היא בולטת ובשקיעתה היא שוקעת והצורה החלקה היא כממוצע ביניהם.
ואמנם צורת האותיות עם היותה בדמות חלק נוטה אל הבולטת, וצורת העינים בולטת מן האותיות שבה צורה בולטת עבה וגסה מאד בעניין יחודה, יעלה בסוד האורים והתומים ומצטיירת בתוך עיני הראש. ומאירים האותיות את העינים בשקיעתן בהם ומשם עובר הכח אל הלב ומשתקע בו בולט. והלב מקבלו ומשלים בהם פעלו ויוצא מן הכח אל הפועל, בהשגתו זאת המופלאה הנעלמת. ומי שרואה את האותיות ואינו מגיע בראייתם אל זה הפעל הנעלם, דומה בהם לפי ערך זה המעשה האלוהי המופלא, למי שאינו מכיר את האותיות ורואה אותם כתובות בספר, שלא יעבור דבר מהם אל תוך לבו להבין מה שהם אומרים ולא ישיג כוונתם בשום פנים. כן הרואה גוף האדם ואינו משיג עניינו, שלא יתכן שידע למה נברא ומה עניין מציאותו ומה תכלית הכוונה בו. וכמו שיש לגוף עניינים מתחלפים, כך יש לכל אות ואות עניינים מתחלפים."עד כאן".
האות על הדף יש לה נטיה להראות בולטת אך היא משתייכת לצורה החלקה. כתיבת אותיות היא כעין פעולת ביניים שפועלת על העיניים הבולטות שמעבירות את ראייתן אל הלב ותהליך זה כולו הוא תהליך האמונה. והביא לכאן מתוך מאמר שכתבתי לפני שנה ואני מצטט-
ואולי אפתח בדברי ה"חזון איש" (הרב אברהם ישעיה קרליץ זיע"א) מספרו "אמונה ובטחון". ידוע שהחזון איש שלא ללמד רפואה אך היה נקרא לניתוחי מוח מסובכים כיועץ בכיר.
כך פותח הוא את ספרו: "א. מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו. האמנם העדין הזה פצעיו לא חובשו עדיין, והנה הוכה הכה ופצוע, כי לבו ראה הרבה מעיון הבחינה אשר תחת השמש, אותן הבחינות המראות בעליל, כי העולם שלפניו, נבנה בתכנית מעובדה ומחושבה מראש, וכאילו מהנדס חכם צייר לפניו את העולם בטרם נברא ופגע בעיכובים מכריעים על כל שעל ושעל, אבל מרצו הגדול עמד לו להסיר כל המכשולים אחת לאחת". וממשיך בתיאור נפלא מפלאי הבריאה. ואין בי היכולת לתמצת את דבריו יותר ממה שעשה אותו הצדיק. על כן מי שחפץ להתבשם מדברי צחותו יעיין בספרו הדק ורב האיכות.
אמונה היא מהמידות הגבוהות ביותר שבאות מן הספירה הגבוה ביותר דהיינו מן הכתר ועל כן הקושי בהסברתה ובהבנתה. ומאידך אנו קושרים את האמונה ללב ואת הכתר אנו קושרים במוח.
וכפי שכבר עמדתי על הדבר בענייני הלב אני מציין שוב שלהבנתי יוצאת האמונה מן המוח. שם שורש האמונה. אך גילוייה הוא בלב. שם אנו מגלים את האמונה כפי דרגתנו על פי מעשנו ובדרך רצוננו.
שורש האמונה - היא האמונה בבורא עולם. וכפי שמתאר אותה הרמב"ם ב13 עיקרי האמונה.
שורשים אלו נמצאים בכתר ובמוחנו ועבודתנו להוריד שורשים אלו ללבנו על מנת לאחוז באמונה אמיתית שתבנה בנו שכל ישר ורצון אמיתי. שגם אלו באים מן הכתר לאחר האמונה. ומתגלים הם בליבנו.
אמר רבי יצחק דמן עכו בפירושו על ספר היצירה משפט שאפשר עליו להקים עולמות, יסוד אדיר ועצום. וכך אמר: "ברית יחיד מכוון באמצע, כי ברית הלשון פירושה כריתת וחקיקת האותיות בלשון על השפתים, ועל כן אלקים עולה לחשבון פ"ה, וכן בלימה. ובא מן הכתר, כי הוא לחשבון הלב. ועל כן האיברים הפועלים הם זוגות זולתי אלו הפה והמילה, כיונו על מה שיצוה השכל כי הוא הרצון השוכן בלב". והגיד זאת במילים שלי הרצון השוכן בלב הוא השכל. עד כאן מהמאמר שלפני שנה.
ושלשת המלאכות נרמזות במילה שב"ח שהשבח הוא ביטוי לגודל האמונה.
וכך אומר רבי נחמן מברסלב:
(ליקוטי מוהר"ן - סימן כט) כִּי לֹא כָּל דִּבּוּר נִקְרָא דִּבּוּר, כִּי דִּבּוּר שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע וְנִתְקַבֵּל אֵינוֹ נִקְרָא דִּבּוּר, בְּחִינַת (תְּהִלִּים י"ט): "אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם". וְעִקַּר מַה שֶּׁנִּתְקַבֵּל הַדִּבּוּר, הוּא מֵחֲמַת הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, כִּי טוֹב הַכֹּל חֲפֵצִים. וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ טוֹב בְּהַדִּבּוּר, אֲזַי הַדִּבּוּר נִשְׁמָע וְנִתְקַבֵּל, אֲבָל כְּשֶׁאֵין טוֹב בְּהַדִּבּוּר אֵינוֹ נִתְקַבֵּל.
וְאֵיךְ עוֹשִׂין הַטּוֹב בְּהַדִּבּוּר? הוּא עַל - יְדֵי שֶׁלּוֹקְחִין הַדִּבּוּר מֵהַדַּעַת, אֲזַי יֵשׁ בּוֹ טוֹב. אֲבָל כְּשֶׁהַדִּבּוּר בְּלֹא דַּעַת, אֲזַי אֵין בּוֹ טוֹב. בִּבְחִינַת (מִשְׁלֵי י"ט): "גַּם בְּלֹא דַּעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב", 'נֶפֶשׁ' הוּא הַדִּבּוּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית ב'): "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", וְתַרְגּוּמוֹ: 'לְרוּחַ מְמַלְּלָא'.
וּלְהָקִים וּלְרוֹמֵם אֶת הַדַּעַת, הוּא עַל - יְדֵי שֶׁבַח הַצַּדִּיקִים. כְּשֶׁמְּשַׁבְּחִין וּמְפָאֲרִין אֶת הַצַּדִּיקִים, עַל - יְדֵי - זֶה נִתְרוֹמֵם הַדַּעַת. בִּבְחִינַת (דְּבָרִים ל"ב): "כַּנֶּשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ", 'נִשְׁרָא' דָּא רוּחָא (כַּמּוּבָא בְּתִקּוּן ג' מֵהַי"א תִּקּוּנִים), דָּא בְּחִינַת צַדִּיק, בִּבְחִינַת (בְּמִדְבַּר כ"ז): "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ". יָעִיר קִנּוֹ שֶׁהוּא מְעוֹרֵר הַמֹּחִין מִתַּרְדֵּמוּתָן, מִבְּחִינַת מֹחִין דְּקַטְנוּת, מִבְּחִינַת שֵׁנָה. קִנּוֹ דָּא "קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִּינָה" (מִשְׁלֵי ד'), שֶׁהֵם הַמֹּחִין:
וַאֲפִלּוּ מַלְאָכִים כְּשֶׁרוֹצִים לַעֲשׂוֹת דִּבּוּר שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁמָע וְנִתְקַבֵּל אֶצְלָם, בִּבְחִינַת: 'עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְבָרוֹ', אֲזַי הֵם מְשַׁבְּחִין וּמְפָאֲרִין אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תְּחִלָּה, שֶׁהוּא צַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם, בְּחִינַת (תְּהִלִּים קמ"ה): "צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו", וְעַל - יְדֵי - זֶה נַעֲשֶׂה הַדִּבּוּר, בִּבְחִינַת: 'לִשְׁמֹעַ' וְכוּ'. וְזֶה (תְּהִלִּים ק"ג): "בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו", הַיְנוּ הַשֶּׁבַח שֶׁמְּשַׁבְּחִין תְּחִלָּה אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא צַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם. וְאַחַר - כָּךְ עַל - יְדֵי - זֶה: 'עוֹשֶׂה דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ', שֶׁעוֹשִׂין הַדִּבּוּר שֶׁהוּא נִשְׁמָע וְנִתְקַבֵּל.
ולסיכום האמונה היא מידה חבויה בכתר ואנו קונים אותה מיום היווצרנו ועד יום מותנו. הפעולה הראשונה של גילוי אמונה היא הבכי הראשון של התינוק. (המדע קושר את הבכי לנשימה והנשימה משחררת מי שפיר מן הריאה). וזוהי פעולה ראשונית שפותחת ערוצי אמונה. ומעבירה חמצן למוח ומתחיל הקשר בין המוח ללב. ואם נעביר חפץ מול עיני התינוק לא יראה אותם התינוק למרות שעיניו פקוחות. ורק לאחר שיקנה ידיעות ויפעיל מחשבות ויקבל זיכרונות, כל אלו יוצרים בו אמונה ואז יש בכוחו לראות. ואדם הראשון בגודל אמונתו ראה מסוף העולם ועד סופו. ובכך מתחיל רבינו לקשור את דרך הנבואה בדרך האמונה.