סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה

במאמר הקודם העליתי קושיה מדברי רבי חיים ויטאל בשערי קדושה חלק ג' שער ה', האומר שעל מנת להשיג את רוח הקודש צריך להסיר כל מחשבותיו לגמרי. שאלתי הייתה, האם אפשר להסיר את כל המחשבות לגמרי? וכל זאת שאלתי על מנת לגרות ולחדד את השכל. כי בהמשך אומר רבי חיים ויטאל "כי שיסיר כל מחשבותיו לגמרי, הכח המדמה שהוא כח נמשך מהנפש היסודית שבו יפסיקהו מלדמות ולחשוב ולהרהר בשום עניין מענייני העולם הזה, וכאילו יצאה נפשו ממנו. ואז יהפוך כח המדמה מחשבותיו לדמות ולצייר כאילו עולה בעולמות העליונים בשרשי נפשו אשר לו שם". וכך ממשיך בדרך נפלאה להסביר רבי חיים ויטאל את העלייה והורדת השפע חזרה אל הנפש השכלית.

אך עדיין נשארה קושייה ורבי חיים ויטאל במכוון מתעלם ממנה וממשיך עוד כמה דפים בעניינים נפלאים.

והשאלה היא, איך עולה כח המדמה?

לאחר כמה עמודים חוזר רבי חיים ויטאל ומסביר כך: "והנה המשכת המחשבה ההיא ודאי שלא מאליה הייתה עולה, אלא על ידי כוונות ויחודיים בידו מאת הנביא המלמדו להתנבא, כעניין בני הנביאים עם שמואל ואליהו ואלישע ז"ל. כדי שבאותן היחודיים שהיה מייחד היה ממשיך האור והשפע כפי רצונו. זו היא תכלית עניין הנבואה.

חזרתי למאמר הזה הקודם, כיוון שהגיב ידידי תומר על המאמר הקודם וזו היא תגובתו:

אמנון שלום,

מעניין שכתבת את זה עכשיו, כי אני בדיוק מתחבט בסוגיות דומות בקשר לתורתו של רבי נחמן זי"ע.

ובכן, לע"ד מה שאומר כן ר' נחמן אינו בדיוק מה שמורים המקורות הקודמים שהבאת. הרי (אם אני מבין נכון) אותם מקורות מדברים על השתקת השכל, על דימום המחשבות, או לכל הפחות על החלפת מחשבות טמאות במחשבות טהורות.

ואולם ר' נחמן מדבר על משהו שונה: הוא קורא לשלהוב המחשבה, לתנועה, ולא לדממה, של מחשבות, שיעוררו את הלב והשכל להתלהבות ולאהבה של הקב"ה. זה הרי לגמרי שונה, למשל, ממה שמורה הקיצור ש"ע, שמדבר על שתיקה עד שהמחשבות תחלופנה. אם אני לא טועה - ואנא תקן אותי כמובן אם אני טועה - מדובר כאן על גישה שונה לחלוטין (שכמובן, אני בטוח, מעוגנת במקורות גם היא).

מה אתה אומר?

לפני שאשיב לידידי תומר, אקדים ואצטט מתוך האיגרת ששלח הבעש"ט לגיסו רבי גרשון מקיטוב ששם מפרט איך עלה מעלה להיכלו של משיח ושואל הבעש"ט את המשיח: "ושאלתי פי משיח: אימת אתי מר? (=אימתי יבוא אדוני) והשיב לי:בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם, ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם הם לעשות ייחודים ועליות כמוך, ואז יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה. ותמהתי על זה, והיה לי צער גדול באריכות הזמן כל כך: מתי אפשר זה להיות. אך מה שלמדתי בהיותי שם, שלושה דברים סגולות, ושלשה שמות הקדושים. והם בנקל ללמוד ולפרש. ונתקררה דעתי, וחשבתי: אפשר על ידי זה יוכלו גם כן אנשי גילי לבוא למדרגה ובחינה כמותי".

(כל האיגרת מפורסמת בהקדמה לספרי "יפוצו מעיינותיך ישראל" סיפורי הבעש"ט לפי פרשות השבוע).

תומר ידידי! כותב הבעש"ט באיגרתו שצריכים אנו לעסוק ביחודיים ועליות, ועוד מביא שלשה שמות קדושים "בנקל ללמוד ולפרש". אכן התמיהה והמבוכה ניצחונו.

בא רבי נחמן נינו של הבעש"ט (אמו של רבי נחמן – פייגא, אימא של פייגא-אדל, אביה של אדל-הבעש"ט)

ובכן, רבי נחמן מוביל אותנו בדרך חדשה, אך היא דרך שדרכו בה אבותיו, הבעש"ט מחולל החסידות הטעים לנו את הדרך אך נשכחה מעט ורבי נחמן מחדש אותה ומפריחה.

תיקן כבר האריז"ל יחודיים רבים ושלח את תלמידו הרב חיים ויטאל עם היחודיים שמסר לו על מנת לייחד על קברי הצדיקים כדי שתדבק נפשו בנפש התנא וכך ימשוך אליו השפע מפי התנא.

מלמד אותה הבעש"ט דרך היחודיים על קברי צדיקים - בספר "הבעל שם טוב על התורה - פרשת שלח:

א. ויעלו בנגב ויבא עד חברון, פירש רש"י שכלב הלך ונשתטח על קברי אבות ע"ש, ובדורות האחרונים, כשלומדים דברי שום תנא וחכם מדברי הקדמונים, שהדבר ההוא הוא חיות ומוחין שלו, והאדם הלומד ומדבר דבריו, מדבק ומכניס חיות ומוחין שלו לתוך הדיבורים, ונקרא אתדבקות רוחא ברוחא, ולכך מחיה אותו, שמכניס החיות בהדברים, שלכך אמרו (יבמות דצ"ז ע"א) שפתותיו דובבות בקבר, ואפשר לומר כי זהו בחינת השתטחות על קברי צדיקים, כי דיבורי הצדיק שם הוא קבור וטמון החיות שלו כאמור, וזה הלומד, בהכנסו עם החיות ומוחין שלו לתוך החיות ומוחין של הצדיק שטמן בדבריו, נקרא אתדבקות רוחא ברוחא, ושפתותיו דובבות בקבר, כנודע זה מדברי הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים, ונקרא בחינה זו השתטחות על קברי הצדיקים שהן דבריהם שלומד ומזכיר היום הלומד ולכך מחיה מוחין של אותו הצדיק והבן:

זוהי גדולתו של הבעש"ט שיכול להוריד את העבודות הרמות האלו לתוך תוכו של כל יהודי פשוט שיוכל גם הוא להשיג את רוממות התורה "בנקל", על ידי "למוד" פשוט, ש"יפרש" הדברים בפיו ואז ימשוך עליו שפע ממרומים.

אך דברים פשוטים אלו שנאמרו בפשטות נוראית לא נקלטו על אוזני השומעים ונסגרה הדרך. ואז בא רבי נחמן וממשיך בפשטות נוראית את אותה הדרך וחוזר הלוך ושוב ומודיע לכל בר מזל- שידבר אל הבורא בפשיטות כדברו אל חברו שיפשט המילים כפי שהוא משוחח עם חברו ויפרש דברים בנקל. וזוהי עבודת היחודיים ועליות שזוכה בהם לרוח הקודש כפי שמבטיח רבי נחמן.

ואנו שבים לתחילת דברנו שהבאנו דרך לעלות את המחשבה לשורשה על מנת להוריד את השפע לנפש השכלית. ואומר רבי חיים ויטאל, שלזה נצרך יחודיים ועליות.

ומביא רבי נחמן בתורה קנ"ו - "לב טהור ברא לי אלהים" בדרכו הפשוטה איך זוכים לאותם היחודיים ועליות על מנת שהמחשבה תעלה עד שורשה ותרד עם שפע אל הנפש השכלית.

והשם הטוב יסלח וימחל לי ותעמוד לי זכות מוריי, רבי נחמן וסבו הבעש"ט ורבי אברהם אבולעפיה ויהיו מליצים טוב בעבורי כי רצוני לעשות נחת ליוצרי.

עוד לא תם ולא הסתיים.

אומר רבי חיים ויטאל בשערי קדושה: "הנה כאשר יכין עצמו להתדבק עד שרשו העליון יוכל להתדבק בו, ואמנם אף על פי שהוא ראוי לכך צריך להפשיט נשמתו מכל וכל ולהפרידה מכל עניני החומר ואז תוכל להדבק בשרשה הרוחני. והנה אין ענין ההתפשטות הזה, שתמצא כתוב בכל הספרים בעניני הנבואה ורוח הקודש התפשטות ממשיי שהנשמה יוצאת מגופו ממש כענין השינה, שאם כן אין זו נבואה אלא חלום ככל החלומות, אמנם השראת רוח הקודש על האדם הוא בהיות הנשמה בגופו בהקיץ ולא תצא ממנו. אבל ענין ההתפשטות הוא, כי יסיר כל מחשבותיו לגמרי",

אנסה לברר כאן את עניין ההתדבקות ואת עניין ההתפשטות. ואשאל איך אפשר להסיר לגמרי כל המחשבות? שהרי הדבר לכאורה לא בשליטתי המחשבות רצות ללא הרף. ועוד שמייעץ רבי נחמן שאם עובר על האדם מחשבה לא טובה יחליפה במחשבה טובה ונראה שאי אפשר להישאר ריק ממחשבות.

אקדים לומר שאין במאמרי הזה לבוא לחידוש שאינו מופיע בספרים וכן מפאת רגישות ועדינות העניין אשתמש בעיקר בציטוטים מקודמי ענקי הרוח.

אומר הטור אורח חיים בסימן צ'- "המתפלל צריך שיכין מקום לתפלתו ושיכין לה בגדיו ומחשבתו וגופו... מחשבתו כיצד דתניא המתפלל צריך שיכוין לבו שנאמר תכין לבם תקשיב אזניך פירוש שיכוין פירוש המילות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטרודות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ולמחר בקבר היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שצריך לכוין אף מחשבתו כי לפניו המחשבה כדיבור כי כל המחשבות הוא חוקר וכן היו עושין חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שתתבטל המחשבה".

בתחילה מסביר הטור שאפשר את המחשבה הטורדת להחליף במחשבה זכה ובסוף מסיים שעל ידי השתיקה יכול לבטל המחשבה.

אני קופץ כעת לעניין הדבקות. אומר בעל "פרי הארץ" (רבי מנחם מנדל מוויטבסק):

"אבל הדבקות הגמור כנ"ל נקרא סוד מפני היותו סוד כמוס ומופלא שאי אפשר לגלותו מפני שאינו גלוי אלא לעצמו, וזהו עין לא ראתה אלהים זולתך שהוא יין העולה (בגימטריה) ע' הנקרא (בגימטריה) סוד המשומר בענביו, מפני שקודם חטא אדם הראשון ברא אלהים את האדם ישר ויאמר אלהים יהי אור להשתמש בו לצדיקים, ואחר שחטא ונתגשם השכל נמצא שכל מה שהשכל יכול לתפוש הוא גשמיות ונגנז האור ויבדל אלהים, והנה עץ שאכל אדם הראשון רמזו רז"ל (ברכות מ ע"א) גפן היה והאור הגנוז הוא יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית שהוא למעלה מן השכל והמדות, והוא המקום שבעל תשובה צריך לשוב אליו כל מדות שהתורה נדרשת בהם שהם הלא תעשה שהם שורש המדות שהמצות נדרשות בהם, והוא הוציא אותם מגדרם אל מקום הקליפה ועולם הטומאה, לכן צריך להשיבם חוץ מגדרם והווייתם שהרי בגדר הווייתם כבר לא יכלו לעמוד ואיככה יוכל עתה גם עתה, אבל בהתקשרו למעלה מהם בדבקות גמור היא אהבה שאינה בטלה לעולם ושוב לא יחטא כנ"ל":

מכאן עדין נשאר מעורפל עניין הדבקות ועניין ההתפשטות שמצד אחד נראה שאי אפשר להפשיט המחשבה לגמרי אלא להחליפה באחרת. וכן אי אפשר להדבק לגמרי שהרי השכל תופס רק גשמיות בשני העניינים. נראה שהשכל הוא המונע לכל.

וכמו שכבר ביארתי במאמר אחר בעבר ("ונתן אדני לכם לב לדעת" 3 בספטמבר) השכל הוא הבא מן הלב.

ועל כן מוסיף השולחן ערוך המסכם את דברי הטור הנ"ל: "וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש: הגה - ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו".

ועל כן שתי העבודות הנ"ל מסורות ללב וכעת שעדיין יש בו מתענוגיה האדם אם רב ואם מעט לא יכול לתפוס האדם שתי עבודות אלו של התפשטות והתדבקות כי המסך של תענוגיו לא נותן לו אפשרות לקבל את האפשרות של התפשטות והתדבקות.

ודרך הפשטנים לרמוז לנו זאת בבואם ללמד אותנו דרך העבודה וכפי שאומר הקיצור שולחן ערוך:

הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע שֶׁהַשְּׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, שִׁפְכִי כַמַיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'. וְיָעִיר הַכַּוָּנָה וְיָסִיר כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת הַטּוֹרְדוֹת אוֹתוֹ, עַד שֶׁתִּשָּׁאֵר מַחֲשַׁבְתּוֹ וְכַוָּנָתוֹ זַכָּה בִּתְפִלָּתוֹ, וְיַחֲשֹׁב כִּי אִלּוּ הָיָה מְדַבֵּר לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָֹר וָדָם בְּוַדַּאי הָיָה מְסַדֵּר דְּבָרָיו וּמְכַוֵּן בָּהֶם יָפֶה לְבַל יִכָּשֵׁל, קַל וָחֹמֶר לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁצָּרִיךְ לְכַוֵּן לְפָנָיו אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ, כִּי לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הַמַּחֲשָׁבָה כְּמוֹ דִּבּוּר וְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת הוּא חוֹקֵר. וְקֹדֶם יַחֲשֹׁב מֵרוֹמְמוּת הָאֵל יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְשִׁפְלוּת הָאָדָם, וְיָסִיר כָּל תַּעֲנוּגֵי אָדָם מִלִּבּוֹ:

הַמִּתְפַּלֵּל, צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן בְּלִבּוֹ פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת שֶׁהוּא מוֹצִיא בִּשְֹפָתָיו, שֶׁנֶּאֶמַר, תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ. וּכְבָר נִדְפְּסוּ הַרְבֵּה סִדּוּרִים עִם פֵּרוּשׁ אַשְׁכְּנַז וְיָכוֹל כָּל אָדָם לִלְמֹד וּלְהָבִין מַה שֶּׁהוּא מִתְפַּלֵּל. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת, לְכָל הַפָּחוֹת צָרִיךְ שֶׁיַּחֲשֹׁב בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה בִּדְבָרִים הַמַּכְנִיעִים אֶת הַלֵּב וּמְכַוְּנִים אֶת לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמָיִם. וְאִם תָּבוֹא לוֹ מַחֲשָׁבָה זָרָה בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה יִשְׁתֹּק וְיַמְתִּין עַד שֶׁתִּתְבַּטֵּל הַמַּחֲשָׁבָה:

ושוב אנו רואים שדרך העבודה היא הכנעת הלב.

ובכאן אין באפשרותי לבוא אל קיצור הדברים ואני נצרך לאריכות אביא תורה של רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן (תורה קנ"ו)

"לב טָהוֹר בְּרָא לִי וְכוּ' (תְּהִלִּים נ"א). כִּי מַה שֶּׁמְּדַבְּרִים בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, הוּא בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ. וְדָוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה מַעֲלָתוֹ גְּדוֹלָה מְאֹד, יִסֵּד מִזֶּה סֵפֶר תְּהִלִּים. וְכֵן כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ הוּא בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים כ"ז): "לְךָ אָמַר לִבִּי", כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: 'לְךָ בִּשְׁבִילְךָ וּבִשְׁלִיחוּתְךָ', "אָמַר לִי לִבִּי". שֶׁכָּל הַדְּבָרִים שֶׁהַלֵּב אוֹמֵר, הֵם דִּבְרֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ, וְהוּא בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ. וְצָרִיךְ לְחַדֵּשׁ תָּמִיד, לְבַקֵּשׁ בְּכָל פַּעַם בְּתַחֲנוּנִים וְדִבְרֵי רִצּוּיִים חֲדָשִׁים. וְלִזְכּוֹת לָזֶה, צָרִיךְ טָהֳרַת הַלֵּב. וְטָהֳרַת הַלֵּב הוּא, עַל - יְדֵי שֶׁמִּתְלַהֵב וּבוֹעֵר לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַל - יְדֵי - זֶה נִטְהָר הַלֵּב. כִּי נֶגֶד שֶׁנִּתְלַהֵב וְנִבְעָר לַעֲבֵרָה אוֹ לְתַאֲוָה רָעָה, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁמִּזֶּה נִטְמָא לִבּוֹ, נֶגֶד זֶה צָרִיךְ שֶׁיִּתְלַהֵב וְיִבְעַר לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְעַל יְדֵי זֶה יִטְהַר לִבּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּמִדְבַּר ל"א): "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ". וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ טָהֳרַת הַלֵּב, אֲזַי זוֹכֶה לְדַבֵּר בְּכָל פַּעַם דִּבּוּרִים חֲדָשִׁים, שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ: וְזֶהוּ לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים, אֲזַי וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי, שֶׁיִּזְכֶּה לְחַדֵּשׁ דִּבּוּרִים חֲדָשִׁים, שֶׁהֵם בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ כַּנַּ"ל:

וְלָבוֹא לְהִתְלַהֲבוּת וַחֲמִימוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא עַל יְדֵי תְּנוּעָה. כִּי תְּנוּעָה מְעוֹרֵר חֲמִימוּת, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ, אִם יִזְרֹק חֵץ וְיִתְחַב בְּרֹאשׁוֹ שַׁעֲוָה, אֲזַי יִמַּס הַשַּׁעֲוָה מֵחֲמַת הַחֲמִימוּת הַבָּא עַל יְדֵי הַתְּנוּעָה. וְכֵן כְּשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ הֵנָּה וָהֵנָּה, עַל - יְדֵי תְּנוּעָתוֹ הוּא מַזִּיעַ. (וְעִקַּר הַתְּנוּעָה הוּא מֵהַמַּחֲשָׁבָה, כִּי מִתְּחִלָּה הַמַּחֲשָׁבָה נוֹחָה וּשְׁקֵטָה, וְאַחַר - כָּךְ מַתְחֶלֶת הַמַּחֲשָׁבָה לְהִתְנוֹעֵעַ מִמַּחֲשָׁבָה לְמַחֲשָׁבָה. הַיְנוּ מִתְּחִלָּה כְּשֶׁיָּשַׁב עַל מְקוֹמוֹ, הָיָה מַחֲשַׁבְתּוֹ לֵישֵׁב. וְאַחַר - כָּךְ כְּשֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ, מַתְחִיל מַחֲשַׁבְתּוֹ לְהִתְנוֹעֵעַ מִמַּחֲשָׁבָה הָרִאשׁוֹנָה לַחֲשֹׁב לֵילֵךְ, וְעַל - יְדֵי כֵּן מוֹרִיד חֲמִימוּת. וְעַל כֵּן כְּשֶׁאָדָם יָשֵׁן צָרִיךְ לְכַסּוֹת עַצְמוֹ, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה נוֹחָה וּשְׁקֵטָה, אֵין לוֹ חֲמִימוּת):

וּכְמוֹ כֵן בְּרוּחָנִיּוּת, כְּשֶׁהַמַּחֲשָׁבָה חוֹשֶׁבֶת בִּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וּבְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, וּמִתְנוֹעֵעַ מִמַּחֲשָׁבָה לְמַחֲשָׁבָה, עַל - יְדֵי הַתְּנוּעָה מוֹרִיד חֲמִימוּת, וּבוֹעֵר לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְכֵן עִקַּר חֲמִימוּת יְסוֹד הָאֵשׁ, הוּא מַה שֶּׁמְּקַבֵּל מִתְּנוּעַת הַכּוֹכָבִים. כִּי יְסוֹד הָאֵשׁ הוּא לְמַעְלָה מִיסוֹד הָאֲוִיר וְסָמוּךְ לַגַּלְגַּלִּים, וְכֵן כָּל גַּלְגַּל מְקַבֵּל מִגַּלְגַּל שֶׁלְּמַעְלָה הֵימֶנּוּ. עַל - כֵּן עַל - יְדֵי שֶׁמַּצְדִּיק הָרַבִּים, הַיְנוּ עַל - יְדֵי שֶׁמְּקָרֵב בְּנֵי אָדָם לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אוֹ עַל - יְדֵי שֶׁדָּן כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, שֶׁגַּם זֶה נִקְרָא מַצְדִּיק הָרַבִּים, עַל - יְדֵי - זֶה מוֹרִיד גַּם - כֵּן חֲמִימוּת וְהִתְלַהֲבוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דָּנִיֵּאל י"ב):

וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים. וְהוּא מְקַבֵּל הַחֲמִימוּת מִמַּה שֶּׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ, וְיוּכַל לְהוֹרִיד חֲמִימוּת לְאַחֵר גַּם - כֵּן, כְּמוֹ הַכּוֹכָבִים שֶׁמְּקַבְּלִים מִלְּמַעְלָה, וּמוֹרִידִים לְמַטָּה. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל הַחֲמִימוּת מִמִּי שֶׁלְּמַעְלָה, אַף שֶׁמֵּבִיא חֲמִימוּת לְאַחֵר, הוּא רַק לְפִי שָׁעָה, וְהוּא עַצְמוֹ מִתְקָרֵר. כְּמוֹ הַבַּרְזֶל הַמְלֻבָּן שֶׁמַּשְׁלִיכִין לַמַּיִם, שֶׁהַבַּרְזֶל עַצְמוֹ מִתְקָרֵר וְגַם הַמַּיִם שֶׁנִּתְחַמֵּם הוּא רַק לְפִי שָׁעָה:

הגהה - כִּי עַל יְדֵי חֲמִימוּת הַלֵּב, עַל - יְדֵי - זֶה מְגָרֵשׁ רוּחַ הַטֻּמְאָה. כִּי טֶבַע הָאֵשׁ שֶׁמְּגָרֵשׁ הָאֲוִיר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרֵר לְחַכְמֵי הַיְסוֹדוֹת, כִּי זֶהוּ סִבַּת מַה שֶּׁיּוֹרֶה הַקְּנֵי שְֹרֵפָה עַל יְדֵי שֶׁמַּדְלִיקִין מַה שֶּׁזּוֹרִין לְמַעְלָה (דְּהַיְנוּ הַפִּילְוֶור). כִּי עַל - יְדֵי כֹּחַ הָאֵשׁ, בּוֹרֵחַ הָאֲוִיר, וְהָאֲוִיר הוּא דּוֹחֶה אֶת הַדְּבָרִים שֶׁמִּלְאוּ בָּהֶם אֶת הַקְּנֵי שְֹרֵפָה, וְעוֹד נִתְבָּרֵר בְּחוּשׁ מִכַּמָּה דְּבָרִים. וְהַכְּלָל, שֶׁהָאֵשׁ מְגָרֵשׁ הָאֲוִיר, עַל - כֵּן הַחֲמִימוּת שֶׁבַּלֵּב שֶׁבּוֹעֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מְגָרֵשׁ הָרוּחוֹת שֶׁהֵם אֲוִיר, הַיְנוּ שֶׁמְּגָרֵשׁ אֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה, וְעַל יְדֵי זֶה נִטְהָר לִבּוֹ:

וְעִקַּר הָעִנְיָן עַיֵּין לְעֵיל בְּהַתּוֹרָה עַתִּיקָא טְמִיר וּסְתִים בְּסִימָן כ"א, שָׁם מְבֹאָרִים הַקְדָּמוֹת אֵלּוּ בַּאֲרִיכוּת. וְהַכְּלָל, שֶׁתְּנוּעַת הַשֵֹּכֶל מוֹלִיד חֹם בַּלֵּב, דְּהַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁזּוֹכֶה לְהַשָֹּגַת הַדַּעַת הַקָּדוֹשׁ, עַל - יְדֵי קְדֻשַּׁת שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת וְכוּ' כַּמְבֹאָר שָׁם, עַל - יְדֵי - זֶה זוֹכֶה לְהִתְלַהֲבוּת הַלֵּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם עַיֵּן שָׁם. וְעַל - יְדֵי הִתְלַהֲבוּת הַלֵּב זוֹכֶה לְגָרֵשׁ הָרוּחַ הַטֻּמְאָה רוּחַ שְׁטוּת כַּנַּ"ל, וְעַל - יְדֵי - זֶה מְטַהֵר לִבּוֹ כַּנַּ"ל. וְאָז זוֹכֶה לְדַבֵּר דִּבּוּרִים חֲדָשִׁים בְּכָל פַּעַם שֶׁמִּתְבּוֹדֵד, שֶׁהֵם בְּחִינַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַמָּשׁ כַּנַּ"ל."

עולה מכאן שהדרך היא להסיר טיפה טיפה מן העורלה שדבקה בלב ובד בבד לנסות בשעת מעשה להסיר מחשבה רעה על ידי שידום וישתוק עד יעבור זעם

וכשיתמיד בכך ויצליח יעבור אל הדבקות באמצעות התפלה וההתבודדות.