סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה

במאמר הקודם העליתי קושיה מדברי רבי חיים ויטאל בשערי קדושה חלק ג' שער ה', האומר שעל מנת להשיג את רוח הקודש צריך להסיר כל מחשבותיו לגמרי. שאלתי הייתה, האם אפשר להסיר את כל המחשבות לגמרי? וכל זאת שאלתי על מנת לגרות ולחדד את השכל. כי בהמשך אומר רבי חיים ויטאל "כי שיסיר כל מחשבותיו לגמרי, הכח המדמה שהוא כח נמשך מהנפש היסודית שבו יפסיקהו מלדמות ולחשוב ולהרהר בשום עניין מענייני העולם הזה, וכאילו יצאה נפשו ממנו. ואז יהפוך כח המדמה מחשבותיו לדמות ולצייר כאילו עולה בעולמות העליונים בשרשי נפשו אשר לו שם". וכך ממשיך בדרך נפלאה להסביר רבי חיים ויטאל את העלייה והורדת השפע חזרה אל הנפש השכלית.

אך עדיין נשארה קושייה ורבי חיים ויטאל במכוון מתעלם ממנה וממשיך עוד כמה דפים בעניינים נפלאים.

והשאלה היא, איך עולה כח המדמה?

לאחר כמה עמודים חוזר רבי חיים ויטאל ומסביר כך: "והנה המשכת המחשבה ההיא ודאי שלא מאליה הייתה עולה, אלא על ידי כוונות ויחודיים בידו מאת הנביא המלמדו להתנבא, כעניין בני הנביאים עם שמואל ואליהו ואלישע ז"ל. כדי שבאותן היחודיים שהיה מייחד היה ממשיך האור והשפע כפי רצונו. זו היא תכלית עניין הנבואה.

חזרתי למאמר הזה הקודם, כיוון שהגיב ידידי תומר על המאמר הקודם וזו היא תגובתו:

אמנון שלום,

מעניין שכתבת את זה עכשיו, כי אני בדיוק מתחבט בסוגיות דומות בקשר לתורתו של רבי נחמן זי"ע.

ובכן, לע"ד מה שאומר כן ר' נחמן אינו בדיוק מה שמורים המקורות הקודמים שהבאת. הרי (אם אני מבין נכון) אותם מקורות מדברים על השתקת השכל, על דימום המחשבות, או לכל הפחות על החלפת מחשבות טמאות במחשבות טהורות.

ואולם ר' נחמן מדבר על משהו שונה: הוא קורא לשלהוב המחשבה, לתנועה, ולא לדממה, של מחשבות, שיעוררו את הלב והשכל להתלהבות ולאהבה של הקב"ה. זה הרי לגמרי שונה, למשל, ממה שמורה הקיצור ש"ע, שמדבר על שתיקה עד שהמחשבות תחלופנה. אם אני לא טועה - ואנא תקן אותי כמובן אם אני טועה - מדובר כאן על גישה שונה לחלוטין (שכמובן, אני בטוח, מעוגנת במקורות גם היא).

מה אתה אומר?

לפני שאשיב לידידי תומר, אקדים ואצטט מתוך האיגרת ששלח הבעש"ט לגיסו רבי גרשון מקיטוב ששם מפרט איך עלה מעלה להיכלו של משיח ושואל הבעש"ט את המשיח: "ושאלתי פי משיח: אימת אתי מר? (=אימתי יבוא אדוני) והשיב לי:בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם, ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם הם לעשות ייחודים ועליות כמוך, ואז יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה. ותמהתי על זה, והיה לי צער גדול באריכות הזמן כל כך: מתי אפשר זה להיות. אך מה שלמדתי בהיותי שם, שלושה דברים סגולות, ושלשה שמות הקדושים. והם בנקל ללמוד ולפרש. ונתקררה דעתי, וחשבתי: אפשר על ידי זה יוכלו גם כן אנשי גילי לבוא למדרגה ובחינה כמותי".

(כל האיגרת מפורסמת בהקדמה לספרי "יפוצו מעיינותיך ישראל" סיפורי הבעש"ט לפי פרשות השבוע).

תומר ידידי! כותב הבעש"ט באיגרתו שצריכים אנו לעסוק ביחודיים ועליות, ועוד מביא שלשה שמות קדושים "בנקל ללמוד ולפרש". אכן התמיהה והמבוכה ניצחונו.

בא רבי נחמן נינו של הבעש"ט (אמו של רבי נחמן – פייגא, אימא של פייגא-אדל, אביה של אדל-הבעש"ט)

ובכן, רבי נחמן מוביל אותנו בדרך חדשה, אך היא דרך שדרכו בה אבותיו, הבעש"ט מחולל החסידות הטעים לנו את הדרך אך נשכחה מעט ורבי נחמן מחדש אותה ומפריחה.

תיקן כבר האריז"ל יחודיים רבים ושלח את תלמידו הרב חיים ויטאל עם היחודיים שמסר לו על מנת לייחד על קברי הצדיקים כדי שתדבק נפשו בנפש התנא וכך ימשוך אליו השפע מפי התנא.

מלמד אותה הבעש"ט דרך היחודיים על קברי צדיקים - בספר "הבעל שם טוב על התורה - פרשת שלח:

א. ויעלו בנגב ויבא עד חברון, פירש רש"י שכלב הלך ונשתטח על קברי אבות ע"ש, ובדורות האחרונים, כשלומדים דברי שום תנא וחכם מדברי הקדמונים, שהדבר ההוא הוא חיות ומוחין שלו, והאדם הלומד ומדבר דבריו, מדבק ומכניס חיות ומוחין שלו לתוך הדיבורים, ונקרא אתדבקות רוחא ברוחא, ולכך מחיה אותו, שמכניס החיות בהדברים, שלכך אמרו (יבמות דצ"ז ע"א) שפתותיו דובבות בקבר, ואפשר לומר כי זהו בחינת השתטחות על קברי צדיקים, כי דיבורי הצדיק שם הוא קבור וטמון החיות שלו כאמור, וזה הלומד, בהכנסו עם החיות ומוחין שלו לתוך החיות ומוחין של הצדיק שטמן בדבריו, נקרא אתדבקות רוחא ברוחא, ושפתותיו דובבות בקבר, כנודע זה מדברי הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים, ונקרא בחינה זו השתטחות על קברי הצדיקים שהן דבריהם שלומד ומזכיר היום הלומד ולכך מחיה מוחין של אותו הצדיק והבן:

זוהי גדולתו של הבעש"ט שיכול להוריד את העבודות הרמות האלו לתוך תוכו של כל יהודי פשוט שיוכל גם הוא להשיג את רוממות התורה "בנקל", על ידי "למוד" פשוט, ש"יפרש" הדברים בפיו ואז ימשוך עליו שפע ממרומים.

אך דברים פשוטים אלו שנאמרו בפשטות נוראית לא נקלטו על אוזני השומעים ונסגרה הדרך. ואז בא רבי נחמן וממשיך בפשטות נוראית את אותה הדרך וחוזר הלוך ושוב ומודיע לכל בר מזל- שידבר אל הבורא בפשיטות כדברו אל חברו שיפשט המילים כפי שהוא משוחח עם חברו ויפרש דברים בנקל. וזוהי עבודת היחודיים ועליות שזוכה בהם לרוח הקודש כפי שמבטיח רבי נחמן.

ואנו שבים לתחילת דברנו שהבאנו דרך לעלות את המחשבה לשורשה על מנת להוריד את השפע לנפש השכלית. ואומר רבי חיים ויטאל, שלזה נצרך יחודיים ועליות.

ומביא רבי נחמן בתורה קנ"ו - "לב טהור ברא לי אלהים" בדרכו הפשוטה איך זוכים לאותם היחודיים ועליות על מנת שהמחשבה תעלה עד שורשה ותרד עם שפע אל הנפש השכלית.

והשם הטוב יסלח וימחל לי ותעמוד לי זכות מוריי, רבי נחמן וסבו הבעש"ט ורבי אברהם אבולעפיה ויהיו מליצים טוב בעבורי כי רצוני לעשות נחת ליוצרי.

עוד לא תם ולא הסתיים.

אומר רבי חיים ויטאל בשערי קדושה: "הנה כאשר יכין עצמו להתדבק עד שרשו העליון יוכל להתדבק בו, ואמנם אף על פי שהוא ראוי לכך צריך להפשיט נשמתו מכל וכל ולהפרידה מכל עניני החומר ואז תוכל להדבק בשרשה הרוחני. והנה אין ענין ההתפשטות הזה, שתמצא כתוב בכל הספרים בעניני הנבואה ורוח הקודש התפשטות ממשיי שהנשמה יוצאת מגופו ממש כענין השינה, שאם כן אין זו נבואה אלא חלום ככל החלומות, אמנם השראת רוח הקודש על האדם הוא בהיות הנשמה בגופו בהקיץ ולא תצא ממנו. אבל ענין ההתפשטות הוא, כי יסיר כל מחשבותיו לגמרי",

אנסה לברר כאן את עניין ההתדבקות ואת עניין ההתפשטות. ואשאל איך אפשר להסיר לגמרי כל המחשבות? שהרי הדבר לכאורה לא בשליטתי המחשבות רצות ללא הרף. ועוד שמייעץ רבי נחמן שאם עובר על האדם מחשבה לא טובה יחליפה במחשבה טובה ונראה שאי אפשר להישאר ריק ממחשבות.

אקדים לומר שאין במאמרי הזה לבוא לחידוש שאינו מופיע בספרים וכן מפאת רגישות ועדינות העניין אשתמש בעיקר בציטוטים מקודמי ענקי הרוח.

אומר הטור אורח חיים בסימן צ'- "המתפלל צריך שיכין מקום לתפלתו ושיכין לה בגדיו ומחשבתו וגופו... מחשבתו כיצד דתניא המתפלל צריך שיכוין לבו שנאמר תכין לבם תקשיב אזניך פירוש שיכוין פירוש המילות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטרודות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ולמחר בקבר היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שצריך לכוין אף מחשבתו כי לפניו המחשבה כדיבור כי כל המחשבות הוא חוקר וכן היו עושין חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שתתבטל המחשבה".

בתחילה מסביר הטור שאפשר את המחשבה הטורדת להחליף במחשבה זכה ובסוף מסיים שעל ידי השתיקה יכול לבטל המחשבה.

אני קופץ כעת לעניין הדבקות. אומר בעל "פרי הארץ" (רבי מנחם מנדל מוויטבסק):

"אבל הדבקות הגמור כנ"ל נקרא סוד מפני היותו סוד כמוס ומופלא שאי אפשר לגלותו מפני שאינו גלוי אלא לעצמו, וזהו עין לא ראתה אלהים זולתך שהוא יין העולה (בגימטריה) ע' הנקרא (בגימטריה) סוד המשומר בענביו, מפני שקודם חטא אדם הראשון ברא אלהים את האדם ישר ויאמר אלהים יהי אור להשתמש בו לצדיקים, ואחר שחטא ונתגשם השכל נמצא שכל מה שהשכל יכול לתפוש הוא גשמיות ונגנז האור ויבדל אלהים, והנה עץ שאכל אדם הראשון רמזו רז"ל (ברכות מ ע"א) גפן היה והאור הגנוז הוא יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית שהוא למעלה מן השכל והמדות, והוא המקום שבעל תשובה צריך לשוב אליו כל מדות שהתורה נדרשת בהם שהם הלא תעשה שהם שורש המדות שהמצות נדרשות בהם, והוא הוציא אותם מגדרם אל מקום הקליפה ועולם הטומאה, לכן צריך להשיבם חוץ מגדרם והווייתם שהרי בגדר הווייתם כבר לא יכלו לעמוד ואיככה יוכל עתה גם עתה, אבל בהתקשרו למעלה מהם בדבקות גמור היא אהבה שאינה בטלה לעולם ושוב לא יחטא כנ"ל":

מכאן עדין נשאר מעורפל עניין הדבקות ועניין ההתפשטות שמצד אחד נראה שאי אפשר להפשיט המחשבה לגמרי אלא להחליפה באחרת. וכן אי אפשר להדבק לגמרי שהרי השכל תופס רק גשמיות בשני העניינים. נראה שהשכל הוא המונע לכל.

וכמו שכבר ביארתי במאמר אחר בעבר ("ונתן אדני לכם לב לדעת" 3 בספטמבר) השכל הוא הבא מן הלב.

ועל כן מוסיף השולחן ערוך המסכם את דברי הטור הנ"ל: "וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש: הגה - ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו".

ועל כן שתי העבודות הנ"ל מסורות ללב וכעת שעדיין יש בו מתענוגיה האדם אם רב ואם מעט לא יכול לתפוס האדם שתי עבודות אלו של התפשטות והתדבקות כי המסך של תענוגיו לא נותן לו אפשרות לקבל את האפשרות של התפשטות והתדבקות.

ודרך הפשטנים לרמוז לנו זאת בבואם ללמד אותנו דרך העבודה וכפי שאומר הקיצור שולחן ערוך:

הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע שֶׁהַשְּׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, שִׁפְכִי כַמַיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'. וְיָעִיר הַכַּוָּנָה וְיָסִיר כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת הַטּוֹרְדוֹת אוֹתוֹ, עַד שֶׁתִּשָּׁאֵר מַחֲשַׁבְתּוֹ וְכַוָּנָתוֹ זַכָּה בִּתְפִלָּתוֹ, וְיַחֲשֹׁב כִּי אִלּוּ הָיָה מְדַבֵּר לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָֹר וָדָם בְּוַדַּאי הָיָה מְסַדֵּר דְּבָרָיו וּמְכַוֵּן בָּהֶם יָפֶה לְבַל יִכָּשֵׁל, קַל וָחֹמֶר לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁצָּרִיךְ לְכַוֵּן לְפָנָיו אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ, כִּי לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הַמַּחֲשָׁבָה כְּמוֹ דִּבּוּר וְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת הוּא חוֹקֵר. וְקֹדֶם יַחֲשֹׁב מֵרוֹמְמוּת הָאֵל יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְשִׁפְלוּת הָאָדָם, וְיָסִיר כָּל תַּעֲנוּגֵי אָדָם מִלִּבּוֹ:

הַמִּתְפַּלֵּל, צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן בְּלִבּוֹ פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת שֶׁהוּא מוֹצִיא בִּשְֹפָתָיו, שֶׁנֶּאֶמַר, תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ. וּכְבָר נִדְפְּסוּ הַרְבֵּה סִדּוּרִים עִם פֵּרוּשׁ אַשְׁכְּנַז וְיָכוֹל כָּל אָדָם לִלְמֹד וּלְהָבִין מַה שֶּׁהוּא מִתְפַּלֵּל. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת, לְכָל הַפָּחוֹת צָרִיךְ שֶׁיַּחֲשֹׁב בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה בִּדְבָרִים הַמַּכְנִיעִים אֶת הַלֵּב וּמְכַוְּנִים אֶת לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמָיִם. וְאִם תָּבוֹא לוֹ מַחֲשָׁבָה זָרָה בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה יִשְׁתֹּק וְיַמְתִּין עַד שֶׁתִּתְבַּטֵּל הַמַּחֲשָׁבָה:

ושוב אנו רואים שדרך העבודה היא הכנעת הלב.

ובכאן אין באפשרותי לבוא אל קיצור הדברים ואני נצרך לאריכות אביא תורה של רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן (תורה קנ"ו)

"לב טָהוֹר בְּרָא לִי וְכוּ' (תְּהִלִּים נ"א). כִּי מַה שֶּׁמְּדַבְּרִים בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, הוּא בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ. וְדָוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה מַעֲלָתוֹ גְּדוֹלָה מְאֹד, יִסֵּד מִזֶּה סֵפֶר תְּהִלִּים. וְכֵן כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ הוּא בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים כ"ז): "לְךָ אָמַר לִבִּי", כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: 'לְךָ בִּשְׁבִילְךָ וּבִשְׁלִיחוּתְךָ', "אָמַר לִי לִבִּי". שֶׁכָּל הַדְּבָרִים שֶׁהַלֵּב אוֹמֵר, הֵם דִּבְרֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ, וְהוּא בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ. וְצָרִיךְ לְחַדֵּשׁ תָּמִיד, לְבַקֵּשׁ בְּכָל פַּעַם בְּתַחֲנוּנִים וְדִבְרֵי רִצּוּיִים חֲדָשִׁים. וְלִזְכּוֹת לָזֶה, צָרִיךְ טָהֳרַת הַלֵּב. וְטָהֳרַת הַלֵּב הוּא, עַל - יְדֵי שֶׁמִּתְלַהֵב וּבוֹעֵר לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַל - יְדֵי - זֶה נִטְהָר הַלֵּב. כִּי נֶגֶד שֶׁנִּתְלַהֵב וְנִבְעָר לַעֲבֵרָה אוֹ לְתַאֲוָה רָעָה, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁמִּזֶּה נִטְמָא לִבּוֹ, נֶגֶד זֶה צָרִיךְ שֶׁיִּתְלַהֵב וְיִבְעַר לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְעַל יְדֵי זֶה יִטְהַר לִבּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּמִדְבַּר ל"א): "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ". וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ טָהֳרַת הַלֵּב, אֲזַי זוֹכֶה לְדַבֵּר בְּכָל פַּעַם דִּבּוּרִים חֲדָשִׁים, שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ: וְזֶהוּ לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים, אֲזַי וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי, שֶׁיִּזְכֶּה לְחַדֵּשׁ דִּבּוּרִים חֲדָשִׁים, שֶׁהֵם בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ כַּנַּ"ל:

וְלָבוֹא לְהִתְלַהֲבוּת וַחֲמִימוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא עַל יְדֵי תְּנוּעָה. כִּי תְּנוּעָה מְעוֹרֵר חֲמִימוּת, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ, אִם יִזְרֹק חֵץ וְיִתְחַב בְּרֹאשׁוֹ שַׁעֲוָה, אֲזַי יִמַּס הַשַּׁעֲוָה מֵחֲמַת הַחֲמִימוּת הַבָּא עַל יְדֵי הַתְּנוּעָה. וְכֵן כְּשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ הֵנָּה וָהֵנָּה, עַל - יְדֵי תְּנוּעָתוֹ הוּא מַזִּיעַ. (וְעִקַּר הַתְּנוּעָה הוּא מֵהַמַּחֲשָׁבָה, כִּי מִתְּחִלָּה הַמַּחֲשָׁבָה נוֹחָה וּשְׁקֵטָה, וְאַחַר - כָּךְ מַתְחֶלֶת הַמַּחֲשָׁבָה לְהִתְנוֹעֵעַ מִמַּחֲשָׁבָה לְמַחֲשָׁבָה. הַיְנוּ מִתְּחִלָּה כְּשֶׁיָּשַׁב עַל מְקוֹמוֹ, הָיָה מַחֲשַׁבְתּוֹ לֵישֵׁב. וְאַחַר - כָּךְ כְּשֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ, מַתְחִיל מַחֲשַׁבְתּוֹ לְהִתְנוֹעֵעַ מִמַּחֲשָׁבָה הָרִאשׁוֹנָה לַחֲשֹׁב לֵילֵךְ, וְעַל - יְדֵי כֵּן מוֹרִיד חֲמִימוּת. וְעַל כֵּן כְּשֶׁאָדָם יָשֵׁן צָרִיךְ לְכַסּוֹת עַצְמוֹ, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה נוֹחָה וּשְׁקֵטָה, אֵין לוֹ חֲמִימוּת):

וּכְמוֹ כֵן בְּרוּחָנִיּוּת, כְּשֶׁהַמַּחֲשָׁבָה חוֹשֶׁבֶת בִּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וּבְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, וּמִתְנוֹעֵעַ מִמַּחֲשָׁבָה לְמַחֲשָׁבָה, עַל - יְדֵי הַתְּנוּעָה מוֹרִיד חֲמִימוּת, וּבוֹעֵר לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְכֵן עִקַּר חֲמִימוּת יְסוֹד הָאֵשׁ, הוּא מַה שֶּׁמְּקַבֵּל מִתְּנוּעַת הַכּוֹכָבִים. כִּי יְסוֹד הָאֵשׁ הוּא לְמַעְלָה מִיסוֹד הָאֲוִיר וְסָמוּךְ לַגַּלְגַּלִּים, וְכֵן כָּל גַּלְגַּל מְקַבֵּל מִגַּלְגַּל שֶׁלְּמַעְלָה הֵימֶנּוּ. עַל - כֵּן עַל - יְדֵי שֶׁמַּצְדִּיק הָרַבִּים, הַיְנוּ עַל - יְדֵי שֶׁמְּקָרֵב בְּנֵי אָדָם לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אוֹ עַל - יְדֵי שֶׁדָּן כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, שֶׁגַּם זֶה נִקְרָא מַצְדִּיק הָרַבִּים, עַל - יְדֵי - זֶה מוֹרִיד גַּם - כֵּן חֲמִימוּת וְהִתְלַהֲבוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דָּנִיֵּאל י"ב):

וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים. וְהוּא מְקַבֵּל הַחֲמִימוּת מִמַּה שֶּׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ, וְיוּכַל לְהוֹרִיד חֲמִימוּת לְאַחֵר גַּם - כֵּן, כְּמוֹ הַכּוֹכָבִים שֶׁמְּקַבְּלִים מִלְּמַעְלָה, וּמוֹרִידִים לְמַטָּה. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל הַחֲמִימוּת מִמִּי שֶׁלְּמַעְלָה, אַף שֶׁמֵּבִיא חֲמִימוּת לְאַחֵר, הוּא רַק לְפִי שָׁעָה, וְהוּא עַצְמוֹ מִתְקָרֵר. כְּמוֹ הַבַּרְזֶל הַמְלֻבָּן שֶׁמַּשְׁלִיכִין לַמַּיִם, שֶׁהַבַּרְזֶל עַצְמוֹ מִתְקָרֵר וְגַם הַמַּיִם שֶׁנִּתְחַמֵּם הוּא רַק לְפִי שָׁעָה:

הגהה - כִּי עַל יְדֵי חֲמִימוּת הַלֵּב, עַל - יְדֵי - זֶה מְגָרֵשׁ רוּחַ הַטֻּמְאָה. כִּי טֶבַע הָאֵשׁ שֶׁמְּגָרֵשׁ הָאֲוִיר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרֵר לְחַכְמֵי הַיְסוֹדוֹת, כִּי זֶהוּ סִבַּת מַה שֶּׁיּוֹרֶה הַקְּנֵי שְֹרֵפָה עַל יְדֵי שֶׁמַּדְלִיקִין מַה שֶּׁזּוֹרִין לְמַעְלָה (דְּהַיְנוּ הַפִּילְוֶור). כִּי עַל - יְדֵי כֹּחַ הָאֵשׁ, בּוֹרֵחַ הָאֲוִיר, וְהָאֲוִיר הוּא דּוֹחֶה אֶת הַדְּבָרִים שֶׁמִּלְאוּ בָּהֶם אֶת הַקְּנֵי שְֹרֵפָה, וְעוֹד נִתְבָּרֵר בְּחוּשׁ מִכַּמָּה דְּבָרִים. וְהַכְּלָל, שֶׁהָאֵשׁ מְגָרֵשׁ הָאֲוִיר, עַל - כֵּן הַחֲמִימוּת שֶׁבַּלֵּב שֶׁבּוֹעֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מְגָרֵשׁ הָרוּחוֹת שֶׁהֵם אֲוִיר, הַיְנוּ שֶׁמְּגָרֵשׁ אֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה, וְעַל יְדֵי זֶה נִטְהָר לִבּוֹ:

וְעִקַּר הָעִנְיָן עַיֵּין לְעֵיל בְּהַתּוֹרָה עַתִּיקָא טְמִיר וּסְתִים בְּסִימָן כ"א, שָׁם מְבֹאָרִים הַקְדָּמוֹת אֵלּוּ בַּאֲרִיכוּת. וְהַכְּלָל, שֶׁתְּנוּעַת הַשֵֹּכֶל מוֹלִיד חֹם בַּלֵּב, דְּהַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁזּוֹכֶה לְהַשָֹּגַת הַדַּעַת הַקָּדוֹשׁ, עַל - יְדֵי קְדֻשַּׁת שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת וְכוּ' כַּמְבֹאָר שָׁם, עַל - יְדֵי - זֶה זוֹכֶה לְהִתְלַהֲבוּת הַלֵּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם עַיֵּן שָׁם. וְעַל - יְדֵי הִתְלַהֲבוּת הַלֵּב זוֹכֶה לְגָרֵשׁ הָרוּחַ הַטֻּמְאָה רוּחַ שְׁטוּת כַּנַּ"ל, וְעַל - יְדֵי - זֶה מְטַהֵר לִבּוֹ כַּנַּ"ל. וְאָז זוֹכֶה לְדַבֵּר דִּבּוּרִים חֲדָשִׁים בְּכָל פַּעַם שֶׁמִּתְבּוֹדֵד, שֶׁהֵם בְּחִינַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַמָּשׁ כַּנַּ"ל."

עולה מכאן שהדרך היא להסיר טיפה טיפה מן העורלה שדבקה בלב ובד בבד לנסות בשעת מעשה להסיר מחשבה רעה על ידי שידום וישתוק עד יעבור זעם

וכשיתמיד בכך ויצליח יעבור אל הדבקות באמצעות התפלה וההתבודדות.

ולקחת אשה לבני ליצחק

הגיע עלינו בעזרת השם פרשת "חיי שרה". ובכל שנה בהגיעה נזכר אני בחידושי איך קונה שרה את מערת המכפלה, ואיני מביא כאן את הסיפור ומי שרוצה לעיין בו ייגש למאמרי מלפני שנה וימצא פנינים.

אך מה שהעיר אותי כרגע הוא דווקא יצחק בנה של שרה שנעלם בין הפרשיות. למרות שהפרשה הבאה "אלה תולדות" מתחילה בו ביצחק, אך גם שם לא זוכה לככב זמן רב.

אחת הסיבות שממעטים להזכירו הוא, כי יצחק הוא מדת הדין, פחד יצחק. הזוהר עוד מחמיר בדינו ומוסיף לא את התיאור "מסטרא דדינא קשיא עילאה" מצד הדין הקשה העליון. תוספות נוקשות על מדת הדין. ולכל זה זכה יצחק מצד ירידתו אל המקומות האלו ולהעלות משם את הניצוצות. וכל זמן ששורים עדיין הקליפות הקשות אין מזכירים כמעט את יצחק, אך לעתיד לבוא כשיתבטלו הקליפות ממילא יעלה יצחק על כולם.

אומר האריז"ל הבל מתגלגל ביצחק. שהבל חטא בראיה בהעלתו קורבן להשם ומציץ בשכינה ועולה הוא לקורבן עולה, ששוחטו קין. כן יצחק עולה לעולה ומציץ בשכינה. יצחק נעקד על גבי המזבח בגיל 37 שזה הבל בגימטריא. אומר לו אביו אברהם בדרך, "אלהים יראה לו השה לעולה" על שם הראיה שחטא הבל בעוון הראיה, והוא יצחק השה (הצאן) העולה על המזבח. כי הבל הקריב מבכורות צאנו. ועל זה אומר לו אביו "השה לעולה בני" ראשי תיבות הבל. ואומרת התורה "וילכו שניהם יחדיו" שגם אברהם שבא לתקן את אדם הראשון ואת הבל בעבור פגם הראות, ולכן הולכים שניהם יצחק ואברהם יחדיו לגמור את התיקון.

חשב אברהם שהגיע הזמן לשחוט את הגבורות דהיינו את הדינים, אך צעק אליו השם "אל תשלח ידך אל הנער". ידך היא יד החסד על תשלח אל הנער, שיצר לב האדם רע מנעוריו טרם הגיע עת שחיטת היצר אפילו שקנית את מדת היראה "כי ידעתי כי ירא אלהים אתה". אך במעשיו הצליח אברהם להמתיק במידת החסד את הגבורות, שירדו החסדים אל מדת היסוד (ביצחק).

כל זה ביצחק שבא מסטרא דנוקבא מצד הנקבות. וכל מי שבא מצד הנוקבא מותא אתקשר ביה, דהיינו צד המות קשור בו. והסימן, שאינו יכול להוליד. ועל כן יצטרך יצחק שתפרח נשמתו הנקבית, וחזרה נשמתו בעיבור, נשמת זכר. וכן מרמזת התורה לאחר העקידה, "ויהי אחרי הדברים האלה ויוגד לאברהם לאמור הנה ילדה מלכה גם הוא בנים לנחור אחיך...ובתואל ילד את רבקה". שכבר הוכנה ליצחק בת זוגתו מאחר שזכה לסטרא דזכר.

כן המעשה בחבקוק שנולד לאמו השונמית, שנולד מסטרא דנוקבא ומת, ואלישע הנביא שהוא מדת החסד מחייהו ואז מתעברת בו נשמת זכר.

הנה אנו רואים שהצד הנשמתי של הילוד משפיע אחרי כן על הילודה כולה. דהיינו הזכר שנשמתו ניקבית אינו יכול להוליד או הנקבה שנשמתה זיכרית אינה יכולה להתעבר.

כשהדבר תלוי בגבר הצליח המדע ברוך השם לסייע בידי הזוג להוליד ילדים. אך מצד האשה אין לרפואה פתרון.

אך להקדוש ברוך הוא הפתרונים לכל. כן על הצד הזכרי וכן על הצד הנקבי. ושלח לנו השם סיוע להבין ולדעת באם נשמת הגבר היא נקבית או נשמת האשה היא זכרית. ותפילות ומעשים טובים מסייעים כפי שנאמר באברהם "את הנפש אשר עשו בחרן".

הנה אנו עומדים כבר לעזוב את הסוכה, ועוד זכור לי מהסיפורים מעשה הצדיקים שהיו מנשקים את קרשי הסוכה כיוון שעומדים הם להיפרד מהם לשנה שלימה.

דרשות רבות נבנו על בסיס הלכות הסוכה.

נהנתי השנה מאושפזין חשוב שישב אצלי בסוכה בכל ימי הסוכות הלוא הוא הרב שמשון רפאל הירש שחי בגרמניה בין השנים 1808 - 1888 ושתיתי בשקיקה את דבריו.

ואני מעלה קטע מתוך ספרו "במעגל השנה". למרות

שהחג יוצא אך דבריו טובים לכל השנה והנה הם:

הימים הללו (שבעת ימי החג) יש להם משום-כך אופי כפול: של חולשה ושל כוח, של ארעיות ושל יציבות, של רגעיות ושל נצחיות. הסכך

והדפנות מסמלים את השלום הנצחי, שעליו למדים אנו ממצות סוכה. צא וראה סוכה זו! יכול אתה לבנותה מאבני-גזית, או מקרשים קלים. אין בזה הבדל לגבי כשרות הסוכה. גם בזו וגם בזו יכול השלום לשרור, ומשתיהן עלול השלום לברוח. שלום-הבית ושמחת-הבית תלויים בתנאים אחרים לחלוטין. העיקר הוא אופיו של הבית, אשר הדפנות אינן אלא מקיפות אותו, ואופיו של החוג המשפחתי, ועיקרהעיקרים הוא, מי מגן על החוג הזה ותחת חסותו של מי עומד הבית. התשובה על שאלה זו עונה גם על שאלת שלום-הבית.

רצון הבורא הוא, שתקבע לעצמך גבול עלי אדמות ותשים לך סייג. לא תוכל למלא את התפקיד שהטיל עליך בוראך, אלא אם כן יש לך תחום ברור ומדויק בו ניתן לך להשתרע ולפתח באין מפריע את הכוחות אשר העניק לך ה' להשגת המטרה אשר הציב לפניך. רק דור אשר איבד את האמונה בה' ובעצמו, שאינו מאמין עוד בזכויות האדם בן-החורין ובמעשי ה' המולך בעולם. - רק דור כזה יגיע ביאושו לכלל דעה נפסדת כזאת, שאפשר להקים בית ישע לבני-אדם על הריסות זכויותיו של הפרט, ולבנות בית ישע לעם על חורבות בתי המשפחות.

לא כן אלוקיך, ישראל! כשם שבפסח התחיל ייסודה של האומה על-ידי ייסוד הבתים; כשם שהקדים ה' לארגן אותנו במסגרת של אבות, אמהות, אחים ואחיות, ורק לאחר כן ארגן את כולנו במסגרת של עם ואומה; כשם שבקרבן הראשון שימשו המשקופים ומזוזות הבתים במקום המזבח; כך גם קיומנו כעם, שאותו אנו חוגגים בחג-הסוכות, מבוסס על קיום בתינו המוקדשים לה'. ובדומה לפסח כך גם בסוכות חוגגים אנו את החג בעיקר בחוג המשפחה.

עלינו להקים את הדפנות החוצצות בין חוג אחר למשנהו, עלינו להתאמץ ולבנות לנו את התחום הזה של הפעילות הביתית בצורה חזקה ויציבה ככל שנוכל. לצורך בנין זה משתמשים אנו גם במוצרי הטבע וגם במוצרי מלאכת-ידנו. גם אם כוחותינו לא יספיקו אלא להקמת "שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח" (סוכה ו:) - יהא די גם בדפנות אלו כדי לסמן את הגבול לעצמאות הביתית, ויספיק המקום להחזיק "ראשו ורובו ושלחנו" (סוכה ג,), ושלא תהא "דירה סרוחה" (שם ד.), ושלא יהא "מצטער" (שם כו.) - דהיינו שיגור שם רק מפני הדחק.

המסגרת העצמאית של המשפחה, והנוחיות, הינן תנאי מוקדם לשלום-הבית. להן עלינו לשאוף בכל כוחנו ומרצנו. אנו טורחים בעמל ויגיעה כדי להשיגן. אולם, אבוי להם לאנשים הרואים בשני גורמים אלו את מגיני ביתם! אבוי להם, אם יראו בחוקי הטבע הקבועים, שאינם ניתנים לשינוי, את המגינים עלינו ועל בתינו! אבוי להם, אם ישלו את עצמם כי הפירות אשר הבשילו תחת ידם, או המוצרים המפוארים של מלאכת-ידם וחכמתם, די בהם כדי לשמור את בתיהם מכל רע! הם הקימו את הדפנות, אבל הסיחו דעתם מן הסכך, או שהיו סבורים כי יוכלו להתקין להם סכך מלאכותי מעשה-ידיהם. אבוי להם, אם יקימו את מזבח הבית לפולחן כוחות-הטבע העיוורים, או אם יאמרו: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח-יו). הללו אינם מבינים, כי מוצרי הטבע ומלאכת ידיו של אדם אינם מביאים את אושר הבית, אלא מהווים רק את התנאי המוקדם. הם נותנים רק את השורשים, את הגזע, את הענפים, את העלים, את השבילים ואת הכלים והאמצעים לאושר, אבל כדי להגיע אל שלום הבית והמשפחה עלינו לצפות לחסדי שמים, ותפילתנו תצמיח לנו את הפרי הנשגב הזה, את ברכת השלום.

הנה חג-הסוכות, למשל: לא הדפנות, בין אם הן רופפות ובין אם הן מוצקות, מהוות תנאי לכשרות הסוכה, כי אם דווקא הסכך הוא הקובע את כשרות הסוכה והוא הנותן את השם למצות הסוכה. בצילו אנו מסתופפים ושמחים לפני ה' שבעת ימים. סכך זה אינו חומר גולמי מן הטבע שיד אדם טרם נגעה בו: "אין מסככין במחובר" (סוכה יא. רש"י), גם אינו עשוי מפירות בשלים שהם יפים לאכילת אדם ומקבלים טומאה: "כל שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ, אין מסככין בו" (שם משנה). כל שאין גידלו מן הארץ אלא נוצר בידי האדם השולט על כוחות הטבע, עשוי להטעות בתור סכך כאילו כוחות האדם מספיקים כדי להגן על שלום הבית ושמחתו. רשאים אנו רק ליצור, את הדפנות, את הגבולות שתחם לנו ה'. באמצעים השונים שהעניק ה' לבני-האדם. ואילו הסכך צריך שיהיה גידולו מן הארץ, פרי ההתפתחות הטבעית של הארץ, אבל לא כשהוא מחווה חלק ביתי-נפרד מן הארץ, דהיינו שהוא מחובר לה. צריך אדם לעבד את הסכך, אבל לא להפכו לכלי, וגם לא יהא ראוי לו לאכילה. כל אוצרות הטבע וכל מעשי ידיו וחכמתו של האדם כשרים לתרום חלקם לסוכת השלום, אבל הם יהיו רק "פסולת גורן ויקב" (שם יב). הגרעין והפרי, שלום הבית ושמחתו, הם מתנת ישע שנתן השם-יתברך לברואיו.

גם העשיר שבעשירים לא יוכל לוותר על חסות זו של ה', וגם העני שבעניים מובטח לו שיזכה בה גם הוא. כל השוני הוא רק בדפנות, שבהן נבדלים הארמונות המוצקים מן הצריפים הרעועים, ובהן באים לידי ביטוי העושר או העוני - אבל המחסה הגדול. המקנה לנו את שלום-הבית, הוא הסכך. על-כן עלינו להיות צנועים אבל מרוצים ושמחים.

הדעה המסולפת, שיכול אדם להגיע לידי בטחון ושלום רק על ידי הפגנת כוחו שלו, על-ידי חישובים מדויקים וחכמת אדם, אינה אלא מרחיקה את השלום. היא גוזלת את השלוה ביום ואת המנוחה בלילה, היא שולחת לנו את הפחד והדאגה ללוותנו בדרך החיים. אבל אנו יודעים: "הן לא בידם טובם" (איוב כא-טז). לא בידינו היא להגיע אל שלימות האושר. בהקמת הבית ובכל מאמצינו והשתדלותנו למען האשה והילדים, נוכל רק לעשות את שלנו, לצאת ידי חובתנו, כדי להשיג רמת-חיים מסויימת. אבל את אשר השגנו, אם הרבה ואם מעט, עלינו להעמיד תחת חסותו של השם-יתברך. שכן עם כל כוחותינו ויכולתנו לא נצליח ליצור יותר מאשר "פסולת גורן ויקב". רק ה' יעניק לנו את הצלחת הזרע והגרעין ואת השמחה בהישגנו. כל היודע שעשה את המוטל עליו, יודע מי "מחסי ומצודתי" (תהילים צא-ג).

אם נבנה את סוכתנו בביטחון זה ונקפיד להשתמש רק בחומרים שאינם מסמלים את כוחות האדם וניצול אוצרות הטבע על-ידי חכמת-האדם; אם נפגין את ביטחוננו בה' על-ידי הרחקת כל אל זר מסוכות חיינו - אזי מובטח לנו שכבוד ה' יופיע עלינו ויברך אותנו, והוא יגן עלינו ויאיר את דרכנו וישלח אושר ושמחה במשפחתנו.

בטחון זה יש לו יסוד איתן בתולדות ישראל, בתקופת נדודי ישראל במדבר. ה' גאל אותנו אז מעבדות מצרים, הגן עלינו בעמוד אש וענן, האכיל אותנו מן והשקה אותנו מים מן הצור. הוא היה קרוב אלינו בארץ ציה וצלמות ולימדנו: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כי מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח-ג) - חיינו, שהאדם אינו מתקיים על מעשי-ידיו הוא, אלא על ביטויי החמלה והרחמים של השם-יתברך.

בטחון זה שלמדו אבותינו, והתקווה לעתיד הנובעת הימנו, הם גם נחלת הבנים. חגו את חג-הסוכות, עשו סוכות ושבו בהן שבעת ימים - "למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג-מג) - והביטחון לעתיד משתמע מהמלים: "אני ה' אלקיכם" (שם) - אני עודני אתכם, עוד תבנו לי סוכות ועוד אשכון בתוככם. ואם ייגזר עליכם לנדוד דרך מדבריות שממה, מובטח לכם : "ומצוּר דבש אשביעך" (תהילים פא-יז).

מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה

היום אני רוצה לדבר על אהבה אנסה לברר לעצמי מהי אהבה.

כשאני שואל את עצמי האם אהבה היא כח אני בא לשאלה נוספת מהו כח.

על הקדוש ברוך הוא אנו אומרים שהוא אינו גוף ואינו כח בגוף. כאן כבר יש פתח. כי כח בגוף הוא נותן את היכולת להניע את הגוף. ואם נקרא לתנועת הגוף עבודה, נוכל להגיד שכח הוא היכולת לעשות עבודה. כן ניתן למדוד כח בפרמטרים שונים לפי מיקומו של הכח.

כעת כשהבנתי מהו כח אני שב ושואל האם אהבה היא כח בגוף? ברור שאהבה היא רגש היא הרגשה כפי שהראיה היא הרגשה, שמיעה היא הרגשה, אך גם צער ושמחה הם הרגשות, למרות שאותם קשה לנו לסווג בחושים. איזהו החוש המפעיל את האהבה? כי אנו יודעים להגיד שאהבה באה מהלב, וכל ילד יודע שהלב הוא גוש בשר ועל מנת שתצא אהבה מהלב דרוש כח. וכך הגעתי למסקנה שאהבה היא כח.

וכאן אני שואל איזה כח היא האהבה? והייתי מגדיר את האהבה ככח של הגשמה עצמית. כל דבר שאדם רוצה להגשים, דהיינו להוציאו מן הכח אל הפועל, כל זה תלוי באהבה. שככל שיהיה לאדם יותר מאותה המידה של האהבה, כך יקל עליו להגשים את שאיפותיו, את כישרונותיו ויתר מידותיו שכולם יפעלו בקלות ככל שמידת האהבה גדולה.

עדיין לא באנו לבירור המושלם כי יצרנו דרך על פי השערה. נוסיף להתבונן באהבה ונראה שפשיטות האהבה היא המשיכה אל דבר מסוים. האהבה מבטאת את רצון הנתינה.

יוצא שוב שהאהבה היא כח נפשי, הנמשך ומושך, ומניע מן הכח אל הפועל.

אנסה לברר במושגי קבלה היכן נמצאת האהבה?

אנו מוצאים את האהבה בספירת החסד. שספירת החסד היא המבטאת את הנתינה. וכשם שספירת החסד היא אור פנימי ועמוק. היא גם נשמה למידה העוטפת אותה. אך גם לספירת החסד יש נשמה פנימית לה, והיא האהבה. שהיא המפעילה את החסד, את הנתינה. מתוך אהבה באה נתינה. זוהי גמילות חסדים. והיא עולה על יתר האורות הפנימיים. כיוון שכח האהבה הוא האור הפנימי והחיות לכל הספירות. כל הכוחות הנפשיים מופעלים על ידי אהבה כיון שהיא כח הנתינה והיא הפועלת בכל באדם בחי בצומח ובדומם. כל העולם מושתת עליה שנאמר "עולם חסד יבנה".

ועוד נמשיך במעלות הסולם שהצבנו וננסה לחפש את שורשה של האהבה. וכבר קלה הדרך כעת להבין שכל השפע שבא מהשם שורשו באהבה. שבפועל ההתבטאות הכי גשמית של אהבת השם שהוא כח מדבק מאין כמוהו, הוא כח המשיכה של כדור הארץ. שכולו בא מאהבת השם, שהארץ מושכת אליה מכח אהבת השם את כל הגשמיות לתוכה.

כיון שעלית כל כך גבוה, חל עלי כח המשיכה החזק של הארץ המחזיר אותי לקרקע. ורק נותן לי מעט כח לסיים בדברי התעוררות מתוך פרשת השבוע. כמה פעמים מזכיר לנו השם את כח האהבה והנה דבריו

(דברים ל') 1. "וֶהֱבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. וּמָל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ".

וכמה פסוקים קדימה שוב. 2. "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".

ועוד כמה פסוקים קדימה שוב. 3. "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם".

וכפי האהבה ששם בנו השם, כך נוציא אותה באמצעות כח הנתינה. ונקבל מנות נוספות גדושות של אהבה שהיא מזור ומרפא לכל התחלואים.

תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה.

שערי קדושה

shaarei kedusha

קן ציפור

אמרו עליו על אלישע בן אבויה, שלא הייתה העזרה ננעלת על איש חכם וגיבור בתורה בישראל כמותו, וכיון שהיה מדבר ודורש בלשכת הגזית או בבית המדרש של טבריה, היו כל החברים עומדים ומאזינים לדבריו, ואחר כך באים כולם ונושקין אותו על ראשו, אם בטבריה כך, קל וחומר בשאר מדינות ובשאר עיירות.

בערוב ימיו הפך אלישע בן אבויה לכופר ומנסה הגמרא להבין מה גרם לקלקלתו אחת הטענות היא שראה אב אומר לבנו לטפס על עץ לצורך מצוות שילוח הקן. הבן קיים את דברי אביו, נפל מן העץ ומת. מכיוון שעל שתי מצוות אלו (מצוות שילוח הקן ומצוות כיבוד אב) נאמר בפרוש בתורה ששכרן אריכות ימים הגיב אלישע למראה עיניו בכפירה.

נאמר בפרשת השבוע: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּור לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ או עַל הָאָרֶץ אֶפְרחִים או בֵיצִים וְהָאֵם רבֶצֶת עַל הָאֶפְרחִים או עַל הַבֵּיצִים לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".

הכן מצות שילוח הקן מעוררת אותנו לתמיהה, מה טעם במצוות שילוח הקן?

אומרים חז״ל [ברכות ל"ג:] האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, משתקים אותו. לכאורה נראה שיש כאן אכזריות מצד שמים לקחת את הגוזלים הרכים ולשלח את האם. אף על פי כן אומרים לנו חז״ל אל תתריס כלפי שמיא מכיוון שאינך מבין טעם העניין.
לכאורה מדוע מתעורר המתריס כאן היה לו כבר להתעורר בכמה מקומות: מצורע שנטהר מביא שתי ציפורים את האחת שוחטים ואת דמה מורחים על הציפור השנייה ושולחים אותה לחופשי. וכן בפרה אדומה שעל מנת לטהר את העם מטומאת מתים, שוחטים ושורפים את הפרה ואת אפרה לוקחים לטיהור. וכן פטר חמור שלא נפדה חייבים להמיתו עורפים את ראשו.
בכל אלו לא התעורר בנו הרחמנות על מדת האכזריות מכיוון שנראה לעין התועלת במעשה. ואילו במצות שילוח הקן לכאורה אין שום תועלת מלקיחת הגוזלים ועוד יותר גירוש האם.

להקצין את רגש האכזריות הביא סיפור (לא אמיתי) הימים ימי מלחמת העולם השנייה, לכפר קטן בצפון יון מגיע מחלקה מן הצבא הנאצי לחפש יהודים. עוברים החיליים מבית לבית ממחסן למחסן לפתע יוצא חייל בקריאת ניצחון בזרועו האחת שני תינוקיים אחד כבן חודשים השני כבן שנתיים. ובידו השני גורר את האם. לפתע צועק המפקד עצור!! הוא ניגש לאם מכניס אותה למכונית ומצווה על הנהג להוציא אותה מן הכפר ותיכף איך שמתרחק האוטו מוציא אקדח מכיסו ויורה לשני התינוקיים בראשם והורגם במקום. כל החיליים מביטים במפקד בהערצה "איזה רחמן הוא״!!!

כדי להקטין את רגש הצער אבוא לציין שלקיחת הביצים או הגוזלים לא שונה כמעט מלקיחת ביצים מן הלול אם כן מדוע התעוררו רחמנו כאן ב״שלח תשלח את האם".
קשר האם לילדיה הוא קשר טבעי המושרש בכל העולמות באדם בחיות בבהמות ובעופות ובכל השכלים גם בספירות.
לכן כשבא לפנינו ציווי של ניתוק בין האם לבניה הרגשות שבנו סוערים ומתמרדים עד שלא נקבל הסבר משכנע למעשה. ניקח דוגמא קיצונית לאחר הפגזה על כפר מצאנו ילד כבן 4 בוכה ומחבק את אמו שנהרגה בהפגזה ומסרב להיפרד מעליה ואנו נבוא ונפריד אותם בכוח הילד ירגיש רק את האכזריות במעשה כשלמעשה כוונתנו היא רחמנות.

אז נשאר לנו לחפש ולהבין איפה? הרחמנות בזה שאנו מצווים לשלח את האם.

הנה כפי שאנו רואים מדברי האריז״ל ישנם שני מיני בחינות זיווגים באבא ואימא דאצילות. האחד נקרא זיווג שלם והוא בהיות אמא ואבא שווים למעלה במקומם פנים בפנים ונקרא זיווג אבא ואימא עילאין. השני נקרא זיווג לא שלם אמא רובצת על הבנים אמא מתלבשת במלכות בחינת נוקבא דז״א ומזדווגת בז״א. הזיווג הראשון השלם לתת מוחין גמורים דגדלות אל הבנים (זו״ן דאצילות) להוליד נשמות חדשות ומשם נמשך הארה לעולמות בי״ע (פיסקה זו תוסבר בסוף).

הזיווג השני הבלתי שלם הוא בחינת יניקה דהיינו לשמור את הקיים זה מורה על חולשת הבנים שצריכים לאמם. ננסה להבין תהליך מקביל במשפחה: האב והאם הקשר ביניהם שלם או חס ושלום הקשר לא טוב. כל זה ישפיע ישירות על הבן/בת. הילד סופג את ההארה מהחיבור שיש בין ההורים. במידה וההארה שלילית יהיו מעשיו של הילד נוטים לקלקול. ואז האם שמצד אחד סופגת לחץ מצד האב, ומצד שני שואפת להשיג את יעדה להגן על ילדיה, נוטה אל הילד ומרעיפה עליו אהבת הגנה. אך לרוב אהבה זו מתפרשת אצל הילד לא נכון. מתקבל הרושם אצלו מההארה שמקבל מהחיבור בין ההורים שאינם אוהבים אותו, ובמעשה האם הוא מבין שאם באה להגיד לו אני אוהבת אותך ואביך לא. כך שזה רק יכול להגביר את התסכול שלו. (הקצנתי את המקרה בכוונה כדי להבין את שורש הבעיה).

נעבור לעולמות העליונים: עקב קלקול הבנים (זה אנחנו) יורדת האם (הבינה) למלכות זוהי השכינה. כדי להגן על הבנים החלשים (להניק אותם) רובצת עליהם ומגינה עליהם וכך שומרת על הקיים.
יש בזה בחינה של חסרון מכיוון שהזיווג העליון של אבא ואמא נחלש ומכיוון שאמא צריכה לרדת להגן על הבנים. אין מתחדשים נשמות חדשות ורק נשמר הקיים.
זה מה שקורה בשילוח האם, המעשה מקבל תוקף בכל העולמות גם השכינה שמזדעזעת לכאורה מן המקרה מבינה שהיא צריכה לשלוח את הבינה למקומה על מנת להמשיך זיווג עליון תמידי של אבא ואימא מה שיוליד נשמות חדשות וימשיך עלינו שפע חדש מוחין חדשים יקרב את גאולתנו.

הסבר: אבא ואימא דאצילות הם אורות רוחניים בעולם האצילות אורות אלו הם גם מתלבשים על שתי אותיות ראשונות של שם הוי"ה אבר כנגד י' ואימא כנגד ה' וכן מתלבשים פרצופי אבא ואימא בספירות חכמה ובינה שאבר כנגד חכמה ואימא כנגד בינה וכמתמזגים אורות אלו זהו זיווג השופע נשמות חדשות המאירות בעולמות בי"ע (בריאה יצירה עשיה) וזוהו זיווג שלם.
הזיווג השני הוא בין ז"א (זעיר אנפין) המתלבש בספירת התפארת וכן באות ו' של השם הוי"ה לבין הנוקבא היא המלכות וכן אות ה' אחרונה של הוי"ה שמזיווג זה יורד שפע לקיום העולמות כמו האם המניקה את בנה על מנת לקימו וגדלו (וכן דוגמת האם הרובצת על האפרוחים)

עולמות ופרצופים על רגל אחת.

נשאלתי ע"י אנונימי (אני חוזר ואומר הרבה יותר משמח לקבל שאלה מבעל שם J ולא מאנונימי).

והנה השאלה:

מה פירוש מפרצוף אריך אנפין?

ומה פירוש בעולם א"ק?

אתחיל דווקא מן השאלה השנייה שהיא יותר כללית.

אנסה לבאר ככל האפשר בפשטות המתקבלת על כל אוזן:

העולמות השתלשלו עד אלינו בדרך חמשה עולמות רוחניים. בדרך כלל מזכירים ארבעה עולמות הנקראים בק

יצור אבי"ע שהם ראשי תיבות של הארבעה עולמות: אצילות בריאה יצירה עשיה. גם עולם העשיה הוא עולם רוחני וקצהו התחתון הוא עולמ

נו הגשמי.

ישנו עולם נוסף שנקרא אדם קדמון ובקיצור א"ק. עולם זה כמעט ולא מקבל התייחסות בכתובים מפני רוב העלמו והוא, עולם שלם כפי יתר הארבעה, וכן הוא מכיל את כל הספירות ואת כל הפרצופים.

לעניין הפרצופים נשאיר זאת לחלק השני של התשובה.

עולם קדמון הוא האמצעי בין העולמות שתחתיו ולהאין סוף. הוא המייצג את המחשבה הראשונה שעלתה באין סוף.

אמשיל את הדבר לאדם שעלה במחשבתו לבנות בית במחשבתו הראשונה לא ירד האדם לפרטים רק ראה הוא כבר את הב

ית בסיומו. ועל זה נאמר "סוף מעשה במחשבה תחילה". אחר המחשבה הראשונה באות המחשבות הבאות שהם תכנון כל הפרטים דהיינו מיקום שטח חומרים תוכנית וכו' וכו'.

א"ק הוא המחשבה הראשונה ובתוכה כלולות גם כל התוכניות, והם מתפרסים בתוך הספירות והפרצופים בסדר מופתי ויורדים לפרטי פרטים.

ובתוך אותה המחשבה הראשונית מסתתרות רעיונות נשגבים, ואגע ברעיון אחד המסביר את הצורך לגלות את המחשבה דרך הא"ק, ולא האין סוף בעצמו מתגלה.

רצה הקדוש ברוך הוא שלאורך כל השתלשלות העולמות ישאר הוא נעלם ונסתר מעיני כל. ובדרך זו אין אפשרות לעבור את מחסום האדם הקדמון ולהגיע לבורא, כיון שהוא נמצא באדם קדמון בכח ולא בפועל. והביא דוגמא אבן המצת כשמשפשפים אותה יוצאים ממנה ניצוצות ואם נבוא לחפש את הניצוצות בתוך האבן לעולם לא נמצאם. אך כיון שעל ידי השפשוף התגלו אנו טוענים שאותם הניצוצות נמצאים בתוך האבן בכח, ועל ידי השפשוף אנו מוצאים אותן לפועל. כך הבורא לא ניתן לזהותו באין סוף והוא נשאר נסתר ונעלם והסיבה שרצה להישאר נסתר על מנת שלאדם יהיה את אפשרות הבחירה. שאילו ראה האדם את הבורא היתה בטלה ממנו הבחירה. עד כאן לעניין אדם קדמון.

ולעניין הפרצופים. העניין כאן יותר סבוך ועדין ואנסה לבאר ולא לבלבל. כיון שתשובתי תעורר שאלות כבר אבוא ואקדים להגיד שישנו ויכוח ארוך לגבי ממשות העולם, אם הוא אמיתי או דמיון. ואינני רוצה להיכנס לדיון זה. אך כיון שאני עונה על עולמות העליונים שהם עולמות רוחניים ואין להגשימם כלל, שם הויכוח מצטמצם ואפשר להגיד על העולמות העליונים שאין בהם ממשות. ולכן כל התיאורים שמתוארים בספרים מדברים על קוים עיגולים ופרצופים. מה שלא מגיע לתלת מימד על מנת להסתלק מההגשמה.

פרצוף אינו ראש! אלא הוא צורה. וניתן לו השם פרצוף על מנת שנייחס בו את שמות השם ולייתר דיוק את תואר פעולותיו (אני יודע שהתשובה לא מספקת אבל צריכין אנו לעוד הרבה הקדמות על מנת לברר את הנושא לעומקו).

ישנם בכל עולם חמשה פרצופים כפי שכל עולם מתחלק לעשר ספירות המשתלשלות בקו ועיגול, הקו בא להראות את ירידת הספירות מלמעלה למטה ולהיפך, ועיגול בא להראות את השתלשלות הספירות מבפנים והחוצה ולהיפך (גם כאן צריכים הקדמות).

אקרא בשמות של החמשה פרצופים:

1. אריך אנפין 2. אבא 3. אימא 4. זעיר אנפין 5. נוקבא

אם נבוא ליחס את הפרצופים לספירות זה סדרן:

כתר = אריך אנפין (פנים ארוכים)

חכמה = אבא

בינה =אימא

חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד = זעיר אנפין (פנים זעירות)

מלכות = נוקבא (נקבה)

וכך זה בכל עולם.

גם בעולם אדם קדמון (א"ק) ישנה אותה התפרסות. ובכתר שבו יש התחלקות לשנים החלק הפנימי נקרא עתיק יומין, ששוב כפי שהבינונו בפנימי הכל נמצא בכח ושם נמצאת המחשבה הראשונה. והחלק החיצוני הוא האריך אנפין שהוא כולל המחשבות לפעולה.

וכך זה מסביר את שאלות המגיב שיצאו מתוך דיבורי במאמר הקודם

ציטוט: כך שאם ראית שאומרים ששורש היחידה בא מפרצוף אריך אנפין זהו אותו הדיבור כיון שפרצוף אריך אנפין מקומו בעולם א"ק

לאלה שרחוקים במערב ועדיין לא סיימו את הצום המשך צום קל ואנו שסיימנו מצפים ומקוים לגאולה במהרה אמן.

נֵר יְהֹוָה נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן

שלום לידידי ניב.

אני משיב לך על תגובתך ולא במחלקת התגובות אלא בפוסט (פוסט=מאמר), כיון שאת התגובות כמעט ולא קוראים והרי רצונך (וכן רצוני) שגם האחרים יראו את תגובתי.

ראשית הציג כאן את שאלתך:

היי אמנון.

חצי ראשון של המאמר קשה,
עד הפסקה המתחילה ב-"יש לאל ידו" לפני "ותבין בזה סוד הכרת".

מה מתכוון הרב בביטוי "אדם דנשמות" ?
זה הענין המהותי שלא מובן.
-----------------------------------

ענין מהותי נוסף שצריך לבררו הוא -
אמר הרב אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה) הן שורשי נרנ"ח (נפש, רוח, נשמה, חיה=נשמה לנשמה=נל"נ) בסדר.

אבל למה שא"ק יהיה יחידה?
הרי בא"ק יש כמה התפרטויות של עולמות (כל חוש עולם בפני עצמו, הנהגה בסוד מאציל ונאצל).
הרי שאם נדון את א"ק ביחידה (ביחס לאבי"ע!)
בהכרח שב'יחידה' הזו יתגלו לנו לעתיד לבוא כמה וכמה מדרגות.
ונראה שכך כנ"ל, יש להבין את דברי הרב.
(א"ק יחידה עם התפרטויות שונות ביחס לאבי"ע בלבד)

שהרי בי"ע יוצאים מאצילות בצורה שונה מרשר"ד מפניו של א"ק [נסו להתבונן בזה רגע]. על כן יחסיהם בהכרח שונים.


ותמצא כך גם בדברי המרח"ו ז"ל שאמר שאורות הפה בסוד נפש, האף בסוד רוח וכו'.
ואם כך איך תאמר אבי"ע נרנ"ח ?! שהרי אינם כערך הרשר"ד (ראייה, שמיעה, ריח, דיבור - 4 החושים. עינים, אזן, חוטם=אף, פה)...


ניב.

וזוהי תגובתי,

לשאלתך הראשונה בענין אדם דנשמות הכוונה שמחצב הנשמות נקרא אדם דנשמות והנה בתוך ספר הברית - חלק ב מאמר א נפשות הישראלי - פרק יב:

הקדמה ה' דע שבכל עולם מהעולמות הנזכרים יש בו י' ספירות הנקרא אדם דספירות אשר בתוכו מלובש המאציל שאינו נכנס בשום חשבון ולא ירמוז אליו לא שם ולא אות ולא קוץ ולו דומיה תהלה, ועל האדם דספירות מלבוש סוד אדם אחד והוא מחצב הנשמות, ועל האדם דנשמות מלבוש סוד אדם אחד שאינו מאיר כאדם דנשמות והוא מחצב המלאכים, ועל אדם דמחצב המלאכים הזה מלבוש סוד אדם אחד מאור מועט ודינים והוא מחצב הקליפות, וכל אדם מאלה הוא בסוד רמ"ח בחינות ושס"ה בחינות סוד אדם ממש, ובין כל אדם ואדם מאלה יש בחינת לבוש שהוא פרגוד מפסיק, וזה סוד נעלם שיש בענין החשמל שהוא בגימטריא מלבוש והוא בחינת כלי להאור שבפנים, כן הוא ביצירה ובבריאה ובכל עולם, מלבד בעשיה יש בו זאת תורת האדם הנזכר שני פעמים, אחד בבחינת השמים שלו ואחד בבחינת הארץ שלו הוא הד' יסודות ארמ"ע הגשמיים שלו כי כל שאר העולמות בחינת השמים והארץ שלהם אינם ב' בחינות נפרדות רק הרקיעים דשם הם בחינת השמים והם גם כן בחינת הארץ דאותו עולם לא כן העשיה על שהוא האחרון מכלם והד' יסודות שבו הם חומר וגוף לכל העולמות כלם ע"כ הוא נחשב לבחינה בפני עצמו והרקיעים ממנו לבחינה בפני עצמו:

שאלתך השנייה אינה מובנת ראשית כיון שאני וכן חלק מהקוראים אנשים פשוטים דבר אלינו בפשיטות ללא ראשי תיבות ובמילים ברורות ופשוטות (התפרטויות ?) .

שנית הסלט של מושגים שהבאת קשה עלי עיכולו.

ואינני מבין אם אתה מקשה עלי שלא דייקתי מדברי ספר הברית, או שאתה מקשה על מחבר ספר הברית.

באם עלי אתה מקשה הנה דברי המחבר בעצמו:

ספר הברית - חלק ב מאמר ח איכות הנבואה וענין הכרת - פרק ה:

הבו לכם אנשים חכמים לב מבין ואוזן שומעת באיכות הנבואה והרוה"ק אשר להמקובלים בסוד ישרים באמת נאמרים ומפה לאוזן נמסרים, ואני טרם אחלה לדבר באיכות הנבואה אעירה את ידידי ואומר לך, זכור את אשר הקדמנו למעלה (בפרק י"ב מ' א' ח"ז) שנשמת האדם הנחלק לנפש רוח נשמה חיה יחידה יש לו שורש בכל אדם דנשמות שבכל העולמות שהן הן המזלות שיש לו להישראלי, ויש מזל לישראל בכל עולם כי שורש נפשו העליונה אשר באדם דנשמות דשמים דעשיה היא מזל הנפש, ושורש רוחו שבאדם דנשמות דיצירה היא מזל הרוח, ושורש נשמתו שבאדם דנשמות דבריאה הוא מזל הנשמה, ושורש חיה שבאדם דנשמות דאצילות הוא מזל חיה וכן דא"ק מזל יחידה, עורה לקראתו והתבוננת על מקומו כי שם בארנו זה באר היטב:

וכן במקומות הרבה יש התאמה לכאן ולפעמים יש שינוי כשמחברים את שורשי חלקי הנפש לעולמות ולפעמים לפרצופים ולפעמים לספירות.

כך שאם ראית שאומרים ששורש היחידה בא מפרצוף אריך אנפין זהו אותו הדיבור כיון שפרצוף אריך אנפין מקומו בעולם א"ק.

ספר "הברית השלם" נכתב על ידי רבי פנחס אליהו מוילנא (לא הגאון מוילנא) בשנת תקנ"ז (1797 למיניינם)

וכל כולו נכתב כהרחבה לספר "שערי קדושה" כפי שמציין המחבר ואלו דבריו:

הדבר אשר העירני לחבר זה החיבור והסיבה אשר סבבה את כל דברי ספר הברית הזה היה, כי ראה ראיתי ספר קטן הכמות ורב האיכות לקדוש ה' מכובד המקובל האלהי הרב ר' חיים וויטאל זלה"ה תלמיד האיש אשר יבחר בו ה' הוא הקדוש האר"י לוריא ז"ל הנקרא "שערי קדושה", אשר בו מורה דרך ישר לעם הקודש עד שכל אדם מישראל יכול שיעלה ויבא ויגיע למדרגת רוח הקודש אפילו בזמן הזה ובחוצה לארץ, כי זה יכתוב ידו (בחלק ג' שער ו' בו), שאחר חגי זכריה ומלאכי פסקה נבואה לגמרי ונשתייר רוח הקדש, עכ"ל. וזאת אשר דבר (בשער ז' בו), אל יתייאש האדם, כי הנה בפסוק ודבורה אשה נביאה (שופטים ד'), תנא דבי אליהו מעיד אני על שמים וארץ בין איש בין אשה בין כותי בין ישראל בין עבד בין שפחה הכל לפי מעשיו רוח הקודש שורה עליו. והנה באזנינו שמענו ובעינינו ראינו יחידי סגולה השיגו למדרגת רוח הקודש בזמננו זה והיו מגידים עתידות, ומהם בעלי חכמה לא נתגלית בדורות שקדמו אלינו, עכ"ל:

נשמח :-) לתגובה ואפילו נשמח :-) לתגובות נוספות כך לומדים ומחכימים.

משנכנס אב ממעטין בשמחה )-:

מחשבה טובה

עקב השיפוצים, נגרמו הבדלים שונים ומשונים במראה הבלוג כשנצפה ב"אקספלורר" של מיקרוסופט או כשנצפה ב"כרום" של גוגל, וברוך השם תיקנו. (והסליחה למי שצופה באקספלורר 6 ומומלץ לעבור לכרום).

בני בועז שיחיה הביא לי פיסת נייר ששמורה איתו זמן רב וביקש ממני להדפיסה כדי שיוכל לחלקה ברבים והוסיף שכך יוכל גם הוא לאומרה ואולי יזכה בזכות הרבים לתקן מחשבותיו. ואכן הדפסתי לו וחשבתי לפרסמה כאן על מנת שכל הרוצה ליטלה הרשות בידו.

וכן מצאתי עוד שתי תפילות לתיקון המחשבה האחת מהחיד"א והשניה מה"בן איש חי".

והבאתי שלשתם לפניכם: (וכל אחד ילך לאן שליבו חפץ).

בשם הבעל שם טוב זכותו יגן עלינו. - אין נגזר על אדם שום גזר דין אלא אם כן הוא פוסק בעצמו כן וכשמלמד זכות על חברו מלמד הזכות גם על עצמו ומציל גם את עצמו מהדין (עיין בעל שם טוב על התורה פרשת קדושים)

הנני מבטל כל מחשבה של ביטול חשיבות [על] זולתי או איזה תרעומת על הזולת או טענה על מעשיו חס ושלום הכל בטל ומבוטל והכל מצד יצר הרע והנני מגלה דעת שהנני יודע ומאמין ומכריז שכל אחד מישראל חשוב ויקר בלי שיעור וסוף וכל פעולה שלו מלאה בכוונות טובות ויקרות ורצונות נפלאות שחשובות וחביבות מאד לאבינו שבשמים ואין לנו שום השגה בשום יהודי שכל אחד עולם מלא בפני עצמו וישראל וקודשא בריך הוא חד והנני מתפלל שיהיה לכל אחד מישראל בני חיי מזוני ורויחי וכל טוב סלע בגוף וברוח בזכות הבעל שם טוב רבי ישראל בן שרה ובזכות רבי לוי יצחק בן שרה סשה מברדיטשוב וכל הצדיקים. להצלחת בועז בן יוכבד דבורה וכל משפחתו.

מתוך הספר עוד יוסף חי לרבי יוסף חיים (הבן איש חי)

והריני מגלה דעתי ורצוני לפני הקדוש ברוך הוא בלב שלם ובנפש חפצה לבטל ביטול גמור ושלם כדין וכהלכה. כל מחשבה זרה פגומה ופסולה ואסורה. וכל מחשבה שיש בה כפרנות חס ושלום. וכל הרהור של יוהרא ושמץ גאווה ופניה שאינה טובה. וכל מין כעס וזעם והקפדה. אם יעלו בליבי ומוחי בכל עת ועת:

והריני מתנה עליהם שיהיו כולם בטלים ומבוטלים ביטול גמור מכל צד ופינה. לא שרירין ולא קיימין. ולא יהיו חלין כלל ועיקר. ויהיה כוח ואומץ וחוזק תנאי זה ומודעה וגילוי דעת זה שאני מתנה ומודיע ומגלה דעתי לפני הקדוש ברוך הוא ככוח ואומץ וחוזק דין התנאים ומודעות וגילוי דעת אשר הורו חכמים זכרונם לברכה בהלכות קנינים ומקח וממכר. וכמו דין התנאים ומודעות וביטול שבועות ונדרים שהורו חכמים זכרונם לברכה בהלכות שבועות ונדרים. ויהיה כוח ביטול זה קים ומועיל על פי דין התורה הקדושה כדין ביטול החמץ קודם חג הפסח. ויהיה תנאי זה ומודעה וגילוי דעת זה אשר אני מתנה ומודיע ומגלה דעתי שרירין וברירין וקיימין בבית דין של מעלה ובבית דין של מטה ובישיבות כל הצדיקים זקנים ונביאים ואנשי כנסת הגדולה ותנאין ואמוראין וכל חכמי ישראל:

ספר עבודת הקודש להחיד"א

ואני מגלה דעתי ורצוני בכל לבי, כי רצוני ומאויי וכונתי לעבד את בוראנו אלהי אברהם אלהי יצחק וישראל, עבודה שלמה עבודה תמה, במחשבה ודבור ומעשה, ביראה ואהבה ושמחה, כדת מה לעשות, וכל מחשבה ודבור ומעשה שהם נגד רצונו יתברך, מעכשיו בטלים ומבוטלים, כי הם מצד יצר הרע, והכל הבל, באופן שכל עבודתנו להבורא יתברך במחשבה ודבור ומעשה, הכל הוא לעשות נחת רוח לפניו דוקא בלי שום פניה כלל ועיקר, והכל הוא לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכנתיה, בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו, ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, לדעת רבי שמעון בן יוחאי ורבי אלעזר בנו, ולדעת רבינו יצחק לוריא אשכנזי. המקום ברחמיו יעזרנו על דבר כבוד שמו מעתה ועד עולם: יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך יהוה צורי וגואלי:

לאבי סולומון מארה"ב שטרח ויגע להכניס את כל ספרי הרב אבולעפיה לבלוג המון המון תודה.

ויישר כח הגדול, כשרק פניתי לעזרה כבר קפץ אבי בשמחה והציעה את עזרתו, וישב ועבד כמה ימים על מנת שנראה את כל ספרי הרב אבולעפיה כפי שרואים.

למי שנכנס לאחד הספרים ויפתח במסך מלא (למעלה ללחוץ עלfullscreen) ויעביר לקריאה כספר (למטה scrollואחר book)יקבל ספר מאיר פנים והתהילה לאבי.

יתכן שהשלב הבא יהיה פתיחת אתר (עובדים על זה) ואז נוכל להרחיב את הפעילות, לפורום שיעורים וכו' אשמח גם כאן לקבל הצעות ועזרה.

ברוך השם התחלנו שיעור חדש בתל אביב עדיין אפשר להצטרף

שבת שלום

מאמר הנבואה

נשאלתי לעניין הנבואה ואני מביא מאמר הנבואה על פי שערי קדושה מתוך ספר הברית השלם בקיצור ובלשון קלה.

נשמת האדם נחלקת לנפש רוח נשמה חיה יחידה. ויש לה שורש בכל אדם דנשמות שבכל העולמות, שהן הן המזלות שיש לו להישראלי. ויש מזל לישראל בכל עולם. כי שורש נפשו העליונה אשר באדם דנשמות אשר בשמים דעשיה היא מזל הנפש, ושורש רוחו שבאדם דנשמות אשר ביצירה היא מזל הרוח, ושורש נשמתו שבאדם דנשמות אשר בבריאה הוא מזל הנשמה, ושורש חיה שבאדם דנשמות אשר באצילות הוא מזל חיה. ושורש יחידה שבאדם דנשמות אשר בא"ק (אדם קדמון) הוא מזל יחידה:

וברדת הנשמה בתוך הגוף מנחת שורשה המובחר שהוא בחינת כתר שבה בכתר דאדם דנשמות אשר בבריאה ובאותה בחינה אשר היא נשרשת שמה, כי ידוע שכל ספירה כלול גם כן מכל הספירות. ושורש בחינת חכמה שבה מנחת בחכמת אדם דנשמות אשר בבריאה בבחינה אשר היא נשרשת שמה וכן שאר בחינותיה בבינה וחסד וגבורה ותפארת ונצח והוד ויסוד ומלכות דאדם דנשמות אשר בבריאה. וכל אלה ביחד נקרא שורש נשמתו דבריאה ונקרא יחד נשמה אחת שלמה דבריאה. ובחינה קטנה פרטיית התחתונה והאחרונה מהם לבד הוא היורד ומתפשט ומתלבש ברוחו ונפשו עד הגיעו בגופו אשר בעולם הזה:

וברדת הנשמה דרך עולם היצירה בהתלבשותה ברוח דיצירה מנחת גם שמה שורשיה הפחותים מאותם הנזכרים, והם בחינת רוח שבה בכל קומת אדם דנשמות אשר ביצירה, וככה בירידתה בעשיה בהתלבשותה בנפש מנחת גם שם שורשיה הפחותים יותר, והם בחינת נפש שבה בכל קומת אדם דנשמות אשר בעשיה על דרך הנזכר, וכן יעשה הרוח, אך עיקר שורשיו נשאר באדם דנשמות אשר ביצירה ואשר בערך הנפש שבו נשאר באדם דנשמות אשר בעשיה בעברו דרך שמה בהתלבשותו בנפש. וכל אלה יחד נקרא רוח. וכן כך לנפש דעשיה ולחיה דאצילות וליחידה דא"ק הכל על זה הדרך באופן שאין לך נשמה שאין לה שורשים הרבה מאד זה למעלה מזה בעולמות העליונים. נמצא נשמת האדם הישראלי הוא בדוגמת ענף הדבוק בגוף האילן העומד במקום טהרה וכופפת עצמה למטה עד שנוגעת בארץ מתחת בעודו נאחז בסבך בגוף האילן והוא מזלו, כי ממנו יזל מים חיים ושפע אל קצה ענפו שבגוף האדם. וזה אמרם ז"ל שראה משה רבינו ע"ה מזלו של רבי עקיבא יושב ודורש, ואמר משה "רבש"ע הראהו לי". אמר ליה "חזור לאחוריך". ובסוד הזה תבין למה נכפלו שמות הצדיקים אברהם אברהם משה משה, שאחד הוא נגד השורש אשר בשמים ממעל ואחד נגד הקצה השנית. המחובר בגופם הטהור:

ויש לאל ידו של אדם ויכולת בחפצו קשורה להתדבק עצמו שהוא קצה הענף שבגופו בכל שורשיו אשר בשמים ממעל לו, עד שורשו העליון במקום מה נורא. לכשירצה ויכין עצמו להיות ראוי לזה ויסלק המעכבים, אף בהיותו חי על האדמה. כענין האדם שיצא מארץ מולדתו לדור במקום אחר בקצה תבל ולכשירצה אף שאינו שם ואינו רואה מדינתו בעיניו ממש עם כל זה זוכר אותה ומצייר בדעתו כל דרכיה ועריה בעין שכלו ובמחשבתו בכח הזוכר והמדמה שבו:

ובסוד הזה תבין ותשכיל גם כן ענין הכרת הנאמר ברשעים במקומות רבים בתורה שהוא שהנפש החוטאת חטא משפט כרת נכרת אותו הענף מגוף האילן הקדוש עץ החיים ותשאר היא לבדה נפרדת משורשה נעה ונדה בעולם השפל משוט בארץ ומתהלך בה, ימה וקדמה צפונה ונגבה. ולא תעלה במעלות העולמות העליונים אחר שנכרתה משורשה:

ועדיין צריכין אנו למודעי שאין הנביא יכול למשוך נבואתו אלא מן המקום אשר שם שורש נפשו או רוחו ונשמתו לא ממקום שלמעלה ממנו, וידוע שיש שורשים לנרנח"י (לנפש רוח נשמה חיה יחידה) של הישראלי בכל העולמות לאין קץ. והנה כפי מעלת מקום שורשו העליון כך יתגדל ויתקדש שפע נבואתו:

ואולם אם לא זכה לתקן כל השורשים שלו עד שורשו העליון אשר ברום המעלות אזי אף הוא לא יכול להמשיך נבואתו אלא מאותו המדרגה אשר תקן אותו, לא משורשיו אשר למעלה ממנו שלא תקנם עדיין. על דרך משל אם לא תקן בשורשי נשמתו אלא עד שורשו הנשרשת בספירת יסוד דאדם דנשמות דבריאה אינו יכול להמשיך נבואתו אלא מספירת יסוד דאדם דספירות דבריאה המכוון נגד ספירת יסוד דאדם דנשמות שכנגדו אשר בו נאחז שורשו המתוקן ומכש"כ שיוכל להמשיך משורשיו אשר ממנו ולמטה שכבר כלם מתוקנים לא משורשיו היותר גבוהים ורמים מזה על כי לא תקנם עדיין והוא הדין בשורשי נפשו העליונה שבעשיה ושורשי רוחו דיצירה וכן חיה יחידה שלו:

וצריך להבין שיש מדרגות בנביאים לאין קץ אשר לא ראיה זה כראיה זה ולכן ששים רבוא נביאים שעמדו להם לישראל אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, וזה כוונת ה"תנא דבי אליהו" הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקודש שורה עליו, כלומר רוח הקודש השורה עליו מאירה ובהירה לפי רוב המעשה והתיקון אשר תקן. כי אם תיקן עד מקום גבוה בשורשיו שפע רוח הקודש או נבואתו אשר ימשך הוא ממקום גבוה ואם לאו אינו אלא לפי אותו המקום אשר תקן למטה במדרגה:

ואין נפשם של הנביאים ובעלי רוה"ק יוצא מן הגוף, אם כן איפה הם רואים וחוזים ומתנבאים באיזה עולם? כי איך יתכן שבמחשבתם לבד ובמה שיצייר לו האדם שהוא עולה בעולמות העליונים יהיה מועף ביעף ויעלה ויבא ויגיע באמת באותן העולמות? הלא זה כמו זר יחשב מי נתן מסלה לאלהינו לילוד אשה בין מלאכי אש, וכי אם ידמה לו כך בדמיונו יהיה לו מהלכים בין העומדים האלה באמת? אך יש כח במחשבה לפעול יותר מאשר יפעל הלשון בדיבורו והאברים במעשיהם:

וענין - שכל משכיל ומושכל נעשים אחד לדעת המקובלים. והוא איננו כאשר זממו בו הפילוסופים המשפילים לראות בשכל הפועל אשר בשפל המדרגה למטה מגלגל הירח.

וחשיבות מעלת המחשבה הוא, שכמו שכח הדיבור הוא מהיר במלאכתו ונאמן לשולחיו וחשוב יותר מן המעשה אשר בפועל כפיו, הלא תדע שהאדם ימית את האדם אשר בקצה ארץ וים רחוקים בחץ שחוט לשונו, בהלשינו למלכות מה שלא ישיגנו בן קשת אשר בידו, וככה על ידי הדיבור הנכבד בלשון הקודש האדם בונה עולמות ומחריבן בדיבור ההפוכה כמו רגע ע"י ספר יצירה וחרב פיפיות משמות הקדושים שעל לשונו מה שהוא נמנע לעשות בפועל כפיו ממש, ככה כח המחשבה הוא יותר גדול ונפלא מכח הדיבור, כי המחשבה השכליית היא דיבור רוחניי כמה שכתוב "דברתי אני עם לבי" (קהלת א'), והדיבור הוא שכל גופניי כמה שכתוב "לב חכם ישכיל פיהו" (משלי ט"ז), ויותר חשוב דיבור רוחניי משכל גופניי כי הדיבור הוא דיבור הגוף וגשמיי ונגלה, והמחשבה הוא דיבור הנפש ורוחניי ונעלם אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולו והוא נגיד ומצוה לכל אברי הגוף כרצונו, והמה בהיותם מביני מדע לשונו הרוחניי תיכף סרים למשמעתו אל כל אשר יצוה ולמאמרו כסופה ירדופו.

והאדם במחשבתו יצוה לידו להגיע לו חפץ אחד מן השולחן ותיכף ידו תבין את זאת וברצוא ושוב יגיע לו אותו החפץ וישיב לשונאיו דבר ההוא על כי הוא שומע קול לו קול אליו בלי נשמע קולו לזולתו מבני האדם אשר עמו, וכן יצוה לרגליו במחשבתו ללכת ותיכף אל אשר יהיה שמה הרוח של מחשבה ללכת ילכו, ולמקום שאדם רוצה ללכת לשם יוליכון אותו. הרי שהמחשבה היא החשובה מהדיבור מכל שכן ממעשה אשר למטה במדרגה מהדבור כאמרם ז"ל (מסכת יומא כ"ט) הרהורי עבירה קשין מעבירה:

ויהיה על ידה ענין הרוה"ק והנבואה מהאדם צדיק וחסיד, ועל סוד זה אמר הכתוב "וביד הנביאים אדמה" (הושע י"ב) כלומר כח המדמה והמחשבה, אך אף אם היות שהמחשבה דבר גדול הוא בכל זאת צריך שידע הנביא או בעל רוה"ק כוונות ידועות לפעולה הנכבדת ההיא.