אני מביא כעת את דברי הרב אבולעפיה לפרשת ויחי מתוך "מפתח החכמות".
ובסוף פרשת ויחי יעקב נאמר, "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם" וגו'. והנה מענהו "אל תיראו כי התחת אלהים אני ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה" וגו'. "ועתה אל תיראו אנכי אכלכל" וגו'. ומה אוסיף לדבר באלה הפרשיות אחר שהודעתיך מה שהורנו הפשט מהם בכלל, ואחר שגליתי דרך הנסתר בכלל אחד מהם. כי ממנו תבין שאר הכללים, וכל שכן שהודעתיך כללים רבים שמהם תתעורר להבין השאר כלו.
והברכות שבאו בענין פרשת ויחי יעקב כולם משלים בלי ספק. והנמשל קל להבין למביני המשלים והחידות וכל שכן למי שהוא בקי בחרוזים ובפיוטים ובמליצות, שהם בעלי המקרא והדקדוק והחכמה. וכל שכן למי שידע דרכי משלי חכמי לב וחידותם המופלאות המובאות בתוך התלמוד מפוזרות ובמדרשות ובאגדות מקובצות. כי חכמינו הקדמונים ז"ל שלמים היו בשלמות השנית שזכרנו והיא שלמות החסידות וכל שכן בראשונה שהיא הצדק. ויש מהם שהגיעו אל קצת מן השלמות השלישית כמו שרמזו על קצתם ואמרו פלוני ראוי היה שתשרה עליו שכינה כיהושע בן נון, אלא שאין דורו ראוי לכך. וכיוצא בזה אמרו הרבה וגילו לנו בו שהדור מונע זו המעלה בקצת זמנים מן הראוים לה. ואל תפלא מזה כי הוא ענין הכרחי.
ואחר שהשלמתי לדבר בי"ב פרשיות הכוללות כל ספר בראשית והוא הספר שקראתי שמו ספר החכמות, אשלים דברי בענין אחד מעולה כללי כולל בכלל כל מה שבא בספר הזה לפי כוונת המחבר (משה רבינו מפי השם) שהתבארה לי כונתו בו בהקדימו אותו לפני הגידו לנו ענין מולדתו ודרכיו בכל מה שעשה.
והענין הוא זה, דע כי האדם בטבעו לנטות אחר מזגיו בהכרח, ויוסיף לו ההרגל כח טבעי בהיותו דומה למזגיו, ותוסיף לו החכמה כח טבעי והרגלי בהיותה דומה אל מזגו והרגלו. והמשל בזה הוא שאדם אחד שמזגו גובר על כל מזגיו הוא "דמי", והדם הוא רוחני אויריי. וזה המזג גוזר שיהיה בעליו חם ולח כדם החיוני. וחמימות הדם אינה שורפת כחמימות האש אבל מעמדת את הגוף בריא מפני שלמות האויר הטבעיי שבגוף שטבעו לעלות למעלה, ולחות הדם יורה על זכות הטבע. וזה האדם הנה הוא נדיב בהכרח ונפשו חוזה ורואה דרכי הנדיבים ושמחה לה להרגיל עצמה בהרגלם, עד שתגבר נדיבות זה האיש ברוב הרגל עם הנדיבים. ועוד זה האיש נפשו הנדיבה הביאתהו להתחבר עם החכמים הנדיבים ולמד עוד מחכמתם עד ששב חכם כמותם בצלמם וכדמותם. הנה חכמתו עזרתו והניעתו אל תוספת נדיבות עד שהיה זה האיש נדיב בשלשה דרכים מופלאים, בדרך הטבע ובדרך ההרגל ובדרך החכמה. והנה נשלם זה האיש בתכלית השלמות במידת הנדיבות. כיצד, הנה היה זה הנדיב נדיב בטבע בתחלה, והיה חסר מאמתת מהות מדת הנדיבות מפני שהיה הולך בדרך הנדיבים, אבל לא הורגל עמהם עד שילך בדרך מדתם זאת כראוי לה לפי אנשי הרגלה. וכשהחל ללכת עמם ולמד מהם הרגלה הראוי, הלך בה בדרכם לפי מה שהם. אבל עדין הוא חסר משלמות זאת המדה עד שילמוד מפי חכמי המדות מהות הנדיבות, ויושלם בה ולא יוסיף עליה ולא יגרע ממנה. ואז יקרא בה שלם בתכלית השלמות. ועל זה המשל שהמשלתי לך במדות הנדיבות תמשיל כל המדות בישרות מהן ובחסרות וביתרות. והן תמיד שלשה דרכים לכל מדה ומדה. ואמור מדה טובה ומדה רעה ומדה בינונית. ושים הבינונית מדה ושתי הקצוות טובות ורעות. תאמר כי מדת הנדיבות היא ישרה והיא הבינונית, ומדת הפיזור היא טובה למקבלים ורעה לבעליה, ומדת הכילות (הקמצנות) היא רעה למקבלים וטובה לבעליה. נמצא שעם זה שתיהן רעות בבחינת אמתתם. ונשארה אם כן הבינונית זאת לבדה שהיא ישרה והיא טובה לבעליה וטובה למקבליה. וכזה תדין בכל המדות לפי מערכותיהן ושים לכל מדה ומדה גם כן עוד שלש מדרגות, אחת טבעית ואחת הרגלית ואחת שכלית. ודע שמהשלשה היא השלמה שבכולן בשהיא טובה וישרה.
ואחר שאמרתי זה אומר עתה, כי משה רבינו ע"ה היה שלם בכל מדותיו מצד טבעו ומזגו השלמים. וגדל בין הגדולים והורגל להיותו נמשך אחר דרכיהם עם מה שהיו מזגיו עוזרים אותו. עד שגבהו דרכיו מדרכיהם כגבוה שמים מארץ. והיתה שלמותו רחוקה משלמותם כרחוק מזרח ממערב. ועוד עם כל זה למד חכמות מופלאות וקבל סודות אלוהיות עד שנשלמו כל מדותיו בו בשלשת דרכי השלמות בתכלית מה שיהיה אפשר לו לקבל שלמות אנושית למעלה מכל נולד. והכריחוהו שלמויותיו אלו כולן להיותו משלים זולתו בשלמויותיו. והודיענו דרך היצירה והבריאה כולה והגיד לנו כי הרבה מבני אדם היו שלמים במזגם, והרגלם הרע וסכלותם הביאום אל תכלית החסרון. והרבה מהם היו שלמים במזג ובהרגל, וסכלותם מנע מהם השלימות. והרבה מהם היה הרגלם טוב ומזגם רע, והיו סכלים בהכרח. וכיוצא בזה כולו חלק לנו בסיפוריו דרכי קצת בני אדם.
ואמנם תכלית מה שהודיענו בכל זה היה שאין שלמות בשום פנים למי שלא התחכם במעלות המדות, והיה זה סבה להם להתחכם גם כן במעלות השכליות. והורנו בזה מאז עד היום ועד עולם, לנו ולאשר קדמו לנו עדין, ולאשר יבואו אחרינו, שהדרך אשר ישלם האדם בה וראוי להמשך אחריה היא דרך האבות ודרך בניהם הבאים אחריהם בכל דור ודור. ואם לא היה מגיד לנו דרכיהם מי ממנו (מאתנו) היה יודע איזה דרך נלך בענינים אלה. ואם כן ההכרח הביאו להקדים לנו עניני הכללים ומקצת הפרטים השלמים והחסרים עד שנניח דרכי החסרים ונקח דרכי השלמים. ואחר כן היה מן הדין שיודיענו מולדתו ונפלאות פעולות השם עמו טרם מולדתו, כלומר מעת היותו בבטן אמו ובמולדתו ואחר התגדלו. וכל אשר קרה לו עם השם ששלחו ועם האנשים אשר נשלח אליהם, יהודים וגוים יחד.
והנה על זה החל בספר השני בענין שמות השבטים להודיענו בן מי היה משה ומאיזה שבט היה. ולא הגיד לנו שהיה מן השבט שהמלכות ראויה לו אלא מן השבט שנבדל משאר השבטים בקדושה ובטהרה. ואשר נאמר עליו שהוא לבדו, י"י הוא נחלתו, ונבדל להיותו קדוש הקדושים והוא שבט עובד את י"י תמיד.
הנה כבר השלמתי כל מה שכוונתי לדבר בו בכלל בענין שזכרתי, ונשלם בזה הספר הראשון כפי היכולת וכפי הצורך אצל כוונתי בו. שבח לאל המחונן אמונים שזכני להתחיל ולהשלים. סליק מפתח החכמות.
והברכות שבאו בענין פרשת ויחי יעקב כולם משלים בלי ספק. והנמשל קל להבין למביני המשלים והחידות וכל שכן למי שהוא בקי בחרוזים ובפיוטים ובמליצות, שהם בעלי המקרא והדקדוק והחכמה. וכל שכן למי שידע דרכי משלי חכמי לב וחידותם המופלאות המובאות בתוך התלמוד מפוזרות ובמדרשות ובאגדות מקובצות. כי חכמינו הקדמונים ז"ל שלמים היו בשלמות השנית שזכרנו והיא שלמות החסידות וכל שכן בראשונה שהיא הצדק. ויש מהם שהגיעו אל קצת מן השלמות השלישית כמו שרמזו על קצתם ואמרו פלוני ראוי היה שתשרה עליו שכינה כיהושע בן נון, אלא שאין דורו ראוי לכך. וכיוצא בזה אמרו הרבה וגילו לנו בו שהדור מונע זו המעלה בקצת זמנים מן הראוים לה. ואל תפלא מזה כי הוא ענין הכרחי.
ואחר שהשלמתי לדבר בי"ב פרשיות הכוללות כל ספר בראשית והוא הספר שקראתי שמו ספר החכמות, אשלים דברי בענין אחד מעולה כללי כולל בכלל כל מה שבא בספר הזה לפי כוונת המחבר (משה רבינו מפי השם) שהתבארה לי כונתו בו בהקדימו אותו לפני הגידו לנו ענין מולדתו ודרכיו בכל מה שעשה.
והענין הוא זה, דע כי האדם בטבעו לנטות אחר מזגיו בהכרח, ויוסיף לו ההרגל כח טבעי בהיותו דומה למזגיו, ותוסיף לו החכמה כח טבעי והרגלי בהיותה דומה אל מזגו והרגלו. והמשל בזה הוא שאדם אחד שמזגו גובר על כל מזגיו הוא "דמי", והדם הוא רוחני אויריי. וזה המזג גוזר שיהיה בעליו חם ולח כדם החיוני. וחמימות הדם אינה שורפת כחמימות האש אבל מעמדת את הגוף בריא מפני שלמות האויר הטבעיי שבגוף שטבעו לעלות למעלה, ולחות הדם יורה על זכות הטבע. וזה האדם הנה הוא נדיב בהכרח ונפשו חוזה ורואה דרכי הנדיבים ושמחה לה להרגיל עצמה בהרגלם, עד שתגבר נדיבות זה האיש ברוב הרגל עם הנדיבים. ועוד זה האיש נפשו הנדיבה הביאתהו להתחבר עם החכמים הנדיבים ולמד עוד מחכמתם עד ששב חכם כמותם בצלמם וכדמותם. הנה חכמתו עזרתו והניעתו אל תוספת נדיבות עד שהיה זה האיש נדיב בשלשה דרכים מופלאים, בדרך הטבע ובדרך ההרגל ובדרך החכמה. והנה נשלם זה האיש בתכלית השלמות במידת הנדיבות. כיצד, הנה היה זה הנדיב נדיב בטבע בתחלה, והיה חסר מאמתת מהות מדת הנדיבות מפני שהיה הולך בדרך הנדיבים, אבל לא הורגל עמהם עד שילך בדרך מדתם זאת כראוי לה לפי אנשי הרגלה. וכשהחל ללכת עמם ולמד מהם הרגלה הראוי, הלך בה בדרכם לפי מה שהם. אבל עדין הוא חסר משלמות זאת המדה עד שילמוד מפי חכמי המדות מהות הנדיבות, ויושלם בה ולא יוסיף עליה ולא יגרע ממנה. ואז יקרא בה שלם בתכלית השלמות. ועל זה המשל שהמשלתי לך במדות הנדיבות תמשיל כל המדות בישרות מהן ובחסרות וביתרות. והן תמיד שלשה דרכים לכל מדה ומדה. ואמור מדה טובה ומדה רעה ומדה בינונית. ושים הבינונית מדה ושתי הקצוות טובות ורעות. תאמר כי מדת הנדיבות היא ישרה והיא הבינונית, ומדת הפיזור היא טובה למקבלים ורעה לבעליה, ומדת הכילות (הקמצנות) היא רעה למקבלים וטובה לבעליה. נמצא שעם זה שתיהן רעות בבחינת אמתתם. ונשארה אם כן הבינונית זאת לבדה שהיא ישרה והיא טובה לבעליה וטובה למקבליה. וכזה תדין בכל המדות לפי מערכותיהן ושים לכל מדה ומדה גם כן עוד שלש מדרגות, אחת טבעית ואחת הרגלית ואחת שכלית. ודע שמהשלשה היא השלמה שבכולן בשהיא טובה וישרה.
ואחר שאמרתי זה אומר עתה, כי משה רבינו ע"ה היה שלם בכל מדותיו מצד טבעו ומזגו השלמים. וגדל בין הגדולים והורגל להיותו נמשך אחר דרכיהם עם מה שהיו מזגיו עוזרים אותו. עד שגבהו דרכיו מדרכיהם כגבוה שמים מארץ. והיתה שלמותו רחוקה משלמותם כרחוק מזרח ממערב. ועוד עם כל זה למד חכמות מופלאות וקבל סודות אלוהיות עד שנשלמו כל מדותיו בו בשלשת דרכי השלמות בתכלית מה שיהיה אפשר לו לקבל שלמות אנושית למעלה מכל נולד. והכריחוהו שלמויותיו אלו כולן להיותו משלים זולתו בשלמויותיו. והודיענו דרך היצירה והבריאה כולה והגיד לנו כי הרבה מבני אדם היו שלמים במזגם, והרגלם הרע וסכלותם הביאום אל תכלית החסרון. והרבה מהם היו שלמים במזג ובהרגל, וסכלותם מנע מהם השלימות. והרבה מהם היה הרגלם טוב ומזגם רע, והיו סכלים בהכרח. וכיוצא בזה כולו חלק לנו בסיפוריו דרכי קצת בני אדם.
ואמנם תכלית מה שהודיענו בכל זה היה שאין שלמות בשום פנים למי שלא התחכם במעלות המדות, והיה זה סבה להם להתחכם גם כן במעלות השכליות. והורנו בזה מאז עד היום ועד עולם, לנו ולאשר קדמו לנו עדין, ולאשר יבואו אחרינו, שהדרך אשר ישלם האדם בה וראוי להמשך אחריה היא דרך האבות ודרך בניהם הבאים אחריהם בכל דור ודור. ואם לא היה מגיד לנו דרכיהם מי ממנו (מאתנו) היה יודע איזה דרך נלך בענינים אלה. ואם כן ההכרח הביאו להקדים לנו עניני הכללים ומקצת הפרטים השלמים והחסרים עד שנניח דרכי החסרים ונקח דרכי השלמים. ואחר כן היה מן הדין שיודיענו מולדתו ונפלאות פעולות השם עמו טרם מולדתו, כלומר מעת היותו בבטן אמו ובמולדתו ואחר התגדלו. וכל אשר קרה לו עם השם ששלחו ועם האנשים אשר נשלח אליהם, יהודים וגוים יחד.
והנה על זה החל בספר השני בענין שמות השבטים להודיענו בן מי היה משה ומאיזה שבט היה. ולא הגיד לנו שהיה מן השבט שהמלכות ראויה לו אלא מן השבט שנבדל משאר השבטים בקדושה ובטהרה. ואשר נאמר עליו שהוא לבדו, י"י הוא נחלתו, ונבדל להיותו קדוש הקדושים והוא שבט עובד את י"י תמיד.
הנה כבר השלמתי כל מה שכוונתי לדבר בו בכלל בענין שזכרתי, ונשלם בזה הספר הראשון כפי היכולת וכפי הצורך אצל כוונתי בו. שבח לאל המחונן אמונים שזכני להתחיל ולהשלים. סליק מפתח החכמות.
