כי נר מצוה ותורה אור

 

עבודת הקודש לרבינו מאיר בן גבאי בהקדמה: ודוד המלך ע"ה אשר היה משתדל כל ימיו בתיקון העליון בסוד ויעש דוד שֵם (שמואל ב' ח') ... ולהורות שהדרך אל התיקון הוא התורה ומצותיה וסתריהם וטעמיהם שהיא נשמת התורה ביקש על זה באמרו גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. כי אשר יעורר השלם לעבוד לזה התכלית וממנו יעמוד על הכוונה בעבודה לא בזולת זה.

וכן ספרים רבים באים להדגיש את הצורך בלימוד תורת הסוד בנוסף על לימוד המצוות.

ואני הולך בדרך זו שנים רבות ולומד מחכמי דורנו ודורות קודמים אנשי מעשה וחסידים ומקובלים ומהם אני מוצא דרך עבודה ואי פה ואי שם מעלה על הכתוב מִלֶקֶט שאספתי מהם ומוסיף חידושים משלי וכן כדרכי בקודש אבוא גם הפעם לחדש מה שלמדתי מפרשת השבוע מכמה ספרים: דגל מחנה אפרים, נועם אלימלך, אוהב ישראל, מאור עינים, פרי הארץ, בת עין. מכולם על פרשת השבוע. וכמובן מרבי ומורי הרב אברהם אבולעפיה זצלה"ה.

אומר הרב אבולעפיה "חיי העולם הבא": ואמנם הוא אשר שמו שד"י כמו ששם רבו שד"י וסוד שי"ן בגימ' מצפ"ץ והוא רו"ח אלהי"ם באמת. ובחברך מ"צ עם ו"ה הוא חצי השם האחרון תמצא מצו"ה, וכן תעשה ג"כ מן פ"צ עם י"ה שהוא חצי השם הראשון ואז יהיה צפי"ה, וזה עם זה כח רחמים וסודו הוא שד"י. והנה מצפ"ץ יוצא מן יהו"ה בחילוף א"ת ב"ש.

שם יהו"ה בא"ת ב"ש הוא מצפ"ץ, לוקח הרב את חצי הראשון מהשם (מצפץ) ומחברו החצי אחרון של השם (יהוה) מ"ץ עם ו"ה ומקבל מצוה. ואחר מחבר את חצי השם השני (מצפץ) עם חצי השם הראשון (יהוה) פ"צ עם י"ה ומקבל צפיה.

ומכאן אני מתחבר אל כותרת המאמר נר מצוה ותורה אור  המצוה היא נר, והתורה היא אור. המצוה היא הלבוש של הבורא, והתורה היא אורו (נשמת הבורא).

המצוות ההלכות הם גוף התורה, באותיות התורה טמון האור (פנימיות, הסוד). גילוי ראשון הוא האור וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר אומר רש"י וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל - אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה (חגיגה יב) ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבא. ואומרים חז"ל גנזו, והיכן גנזו בתורה. אומר הקדוש ברוך הוא למשה וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. רצה הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם במידת הדין ראה שלא יוכל העולם להתקיים שיתף את מדת הרחמים. הבריאה המתוארת בפרק א' של בראשית כולה בדין אלהים) ומפרק ב' שיתף את הרחמים (יהוה אלהים).    

שם ההוי"ה איננו רשאים להזכיר בפינו כנכתב באותיותיו ובניקודו וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם, שמא אוזנינו ישמעו וליבנו יחשוב שהוא בהתגלמותו. אלא אנו מזכירים באותיות "אדני" אשר הוא לבושו כפי שנקרא בפי המקובלים הוא היכלו (היכל גימטריא אדני). וכן יתר השמות מצביעים על פעולותיו.

וכעת נגיע לפרשתנו פרשת בהעלותך אומר הקדוש ברוך הוא למשה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: ואומרת לנו התורה וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה (במדבר ח). ואומר רש"י: להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. רש"י כהרגלו בקודש נסמך על גדולים ממנו הוא מצטט את מדרש ספרי שנאמר מפי רבי ישמעאל שחיי אלף שנים לפני רש"י ואלו דבריו: ויעש כן אהרן. להודיע שבחו של אהרן שכשם שאמר לו משה כן עשה המנורה. עשה לה מול פנים. כמו שרש"י סתם והלך, כן המדרש סתם והלך. ומכאן שואלים מפרשים רבים, וכי הוא שבח שאהרן עושה את ציווי השם.

ולפני שאענה אבוא להקדים עוד הקדמה: לימוד הסוד (הקבלה) זכינו בדורנו זה לראות רבים אשר הצטרפו ללמוד הסוד. כמו שאצל הנשים הפך ספר תהילים לנחלתן, ומארגנות יחד קריאה וגומרות את הספר יום ביומו. כן הזוהר הפך לנחלת הגברים ורבים הקבוצות שגורסים יחד זוהר וגומרים יחד כל חודש את הזוהר. וכן לימוד כתבי האריז"ל נלמדים בחבורות חבורות. ורבים שוקדים על ספרי הקבלה עד שאפילו בדורנו זה רבים לומדים את ספרי הרב אברהם אבולעפיה. וכמובן כל ספר קבלה נדרשים ונלמדים.

וכמו שהבאתי למעלה שהקדוש ברוך הוא גנז את האור בתורה כיון שרבו אלו שלא היו מסוגלים להכיל את הסודות, כי הסודות היו גורמים להם להתרחק מן התורה. בזמננו הענין התהפך רבים מחפשים את הסודות על מנת להתעלות בתורה.

יהודי בשם רבי יעקב מאיר בן אליהו שפילמאן שנולד בשנת תקע"ג (1813) שחיבר כמה ספרים. ספרו העיקרי נקרא "טל אורות" ונביא כעת את דבריו:

מראשית כזאת הודעתי ומלפנים אותה גליתי, איך שכל המקובלים האלהיים האריכו בראיות ברורות שכל מה שמחויב להסתיר הסודות, זאת היתה בימים הקדמונים, אמנם עתה בעיקבתא דמשיחא אדרבה הוא עון פלילי למונע לימוד החכמה האמיתית. וע״ש שכתבו איך שכל אריכות הגלות והגזירות רעות והצרות, צרות האחרונות משכחות את הראשונות, הכל הוא עבור מניעת לימוד הקבלה. ומחויב ומצוה לכל אחד מישראל החפצים ומשתוקקים ובוער בלבם צרות ישראל לגלות השכינה ורוצים בהתגלות כבוד מלכות שמים באמת, מחויבים בכל כוחם להתעסק בלימוד הזה ללמוד וללמד לבעלי האמונה, ודיי למבין.

לכן אני הפעוט והדל אזרתי כגבר חלצי ושמתי פני כחלמיש, וחברתי ספר המפואר שני חלקי טל אורות, לשם יחוד קב״ה ושכינתיה, ולתקן נפשי ורוחי נשמתי לתת נחת רוח ליוצרי.

ויען אשר ראיתי אשר עדיין לא יצאתי ידי חובתי כי העלמתי הרבה מאד, עד שיכול המעיין חס ושלום ליפול ברשת השיבושים והספיקות, לכן חברתי חלק שלישי. אחר כך ראיתי שעדיין קצרתי במקום רבות (כמו שבאים אלי בכל פעם שאלות מחכמי הרזין), ואני קצרתי מפני היראה שלא להיות הולך רכיל מגלה סוד ואיחוב קמי שמיא ח״ו. אמנם עתה נחמתי ובאתי לשנת 'אל תיראי" לפ״ק (שנתו ה69 של המחבר), וראיתי כי העת גורם לפאר ולהדר זאת החכמה ולברר היטב האמונה האמיתית מהספיקות, לכן הוספתי לחבר חלק הרביעי הזאת ובשם מהדורא בתרא יקרא, לחזור על כל השלשה חלקים הראשונים, שעי״ז יתגלה שערי אורה להחפצים באמת, בית יעקב לכו ונלכה באור ה’. ויהיה יכול לידע בספרי מה שלא ידע אפילו אם ילמוד באלף ספרים, כי הכל הוא משם טמיר ונעלם, כי אני השפל, לבד השי״ת יודע עבודתי זה שלשים שנה שקבצתי הדברים, אפשר מחמש מאות ספרים כמו שהודעתי את הדברים כבר בהקדמת טל אורות חלק ראשון, ולא עשיתי מאומה כי קמחא טחיני טחנתי, רק במה שקבצתי וצללתי מים עד ים לחבר את האהל להיות אחד. וה' היה בעוזרי כי האלהים יבקש הנרדף, אבן מאסו הבונים היתה וגו', כי לא נחתי ולא שקטתי וגו׳, יהי שמו הגדול מבורך וגו' אשר ראה בעניי. ולא בעבור מעשי עשה עמי החסד הגדול הזה, כי אני יודע שפלות ערכי כו', אלא למען שמו הגדול הטוב ומטיב לרעים ולטובים, והוא את דכא ושפל רוח, ברוך יהוה לעולם אמן ואמן. יראו עינינו וישמח לבנו ותגל נפשינו באמור לציון מלך אלהיך, במהרה בימינו אמן ואמן. דברי המחבר, בלב נשבר ונדכה מדבר, יעקב מאיר בן אליהו ז"ל.

הנה אנו רואים שכבר לפני למעלה ממאתים שנה הרגיש המחבר שהגיע העת לגלות יותר ויותר. וכך אני חש ומרגיש שהגיע העת לגלות מעט מעט את האור האלוהי.

וכעת אני חוזר למעשה אהרן הכהן שלא שינה ואנסה לבאר את דברי רבי ישמעאל במדרש ספרי, כפי שמביאו רש"י.

נאמר בפרקי אבות: הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום פירש רבי עובדיה מברטנורא: פירשו באבות דרבי נתן, כיצד היה אהרן אוהב שלום, כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו ואומר לו, ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה את עצמו על שחטא לך והוא אמר לי שאבוא אליך שתמחול לו, ומתוך כך כשהיו פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה. וכיצד היה מקרב את הבריות לתורה, כשהיה יודע באדם שעבר עבירה היה מתחבר עמו ומראה לו פנים צהובות, והיה אותו אדם מתבייש ואומר אילו היה יודע צדיק זה מעשי הרעים כמה היה מתרחק ממני, ומתוך כך היה חוזר למוטב. הוא שהנביא מעיד עליו (מלאכי ב) בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון.

מכאן למדו חכמינו שלא שינה אהרן לְעוֹלָם אלא רק מפני שלום.  מי שראוי שלא לשנות בשום ענין יכול לשנות מפני השלום ועל זה אמר רש"י שזה שבחו של אהרן שלא שינה. וכעת נשאר לנו להבין מה כאן בפרשה לא שינה או ליתר דיוק איפה היה יכול לשנות ולא שינה.

לכן פתחתי את המאמר בכותרת "נר מצוה ותורה אור" כן בפרשה. נקדים להגיד שנסמכה הפרשה לפרשת הנשיאים שכל נשיא הקריב ביומו את קורבנו לחנוכת המשכן ואילו אהרן שהיה נשיא שבט לוי לא הקריב. וחלשה דעתו אמר לו הקדוש ברוך הוא שלך גדולה משלהם. שגם אתה תעשה פעולה ראשונית שעל ידה תיחנך המנורה ועוד שהדלקת המנורה תעשה לדורות על ידיך.

אך עדין לא מובן מה לא שינה. וזאת נלמד משלמה שהביא את הפסוק (משלי ו)כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר. ונראה לי ששלמה קבל השראה מאהרן הכהן המצוה היא הנר והתורה היא האור ולרוב ככל שמעמיקים בתורה רוצים להקדים את קבלת האור למצוה מוכנים להסתפק בעשית המצוה ולא להעמיק ולעבור קודם אל הפנימיות האור אור הבורא. אך אומר לנו שלמה הסדר כך הוא, ראשית להבין את המצוה עד שהיכן ידינו מגיעה ורק לאחר להתבונן באור אמנם אלו דברי תוכחה אך זוהי דרך החיים ועל זה נאמר וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. המילה "פן" מלשון "אילו". ואהרן לא הלך בשרירות ליבו ולא שינה והלך בסדר הנכון ועל כן זה שבחו של אהרן. ואשרי ההולכים בדרכו. והבן כי קיצרתי. והשם יעזור ויסייע.   

אחרי מות שני בני אהרן

 

פרשת אחרי מות בספר מאור עינים לרבי מנחם נחום מטשרנוביל: אני מביא קטע נרחב מאמצע דבריו ואחר אסביר את השגותיי ממנו (כדאי לקרוא את דבריו על הפרשה).

אחרי מות שני בני אהרן וגו' דבר אל אהרן וגו' בזאת יבא אהרן אל הקודש..... בפר בן בקר בזכות אברהם שנאמר (בראשית י"ח, ז') "ואל הבקר רץ אברהם". "ואיל לעולה" בזכות יצחק שנאמר (שם כ"ב, י"ג) והנה "איל אחר נאחז" גו' ועז הם השעירים בזכות יעקב שלקח שני גדיי עזים אין לי אלא אבות, אמהות מנין? ת"ל בד בבד עד כאן לשון המדרש. הענין הוא שהקדוש ברוך הוא ברא עולמו בחכמה בתבונה ובדעת, כמבואר בפסוקים (משלי ג', י"ט) "יהוה בחכמה יסד ארץ" וכו'. והנה השם יתברך ברוך הוא וברוך שמו הוא אין סוף ואין תכלית מבלתי גבול וברא העולם שהוא בעל גבול ואיך יצא מבלתי גבול אל גבול אף שנצטמצם כביכול מבלתי בעל תכלית, והגלים והלביש בגבול ובעל תכלית ונצטמצם כביכול לבחינת נקודה הנקרא י' חכמה כדכתיב (תהלים ק"ד, כ"ד) "כולם בחכמה עשית", ואחר כך לתבונה ואחר כך לדעת.

והביאור כי נתצמצם כביכול ושיער בחכמתו לשיעור המוגבלים ובעלי תכלית היא סוד נקודה הנקרא י' כי י' היא חכמה ואחר כך נתפשט יותר מעילה לעלול נצטמצם יותר בסוד תבונה שהיא הבנת דבר מתוך דבר. והמתבונן מתבונן על ידי אותיות של המחשבה הנקרא ה' מוצאות הפה, שהדבור נחלק לה' מוצאות. ובכאן הם רק בהרהור והתבוננות ונקרא ה' עילאה ולכן בכאן אמרו המלאכים (תהלים ח', ה') "מה אנוש כי תזכרנו" וגו', ואמרו רז"ל שקטרגו כשרצה הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם, שלא יבראנו כי מעותד הוא לחטוא. כי בינה אף על גב דאיהי רחמי מסיטרא דינין מתערין כי כל דבר שבא להתבוננות קיימא לשאלה ולחקור על ידי ההתבוננות, אם נכון הדבר אם לא. עד שהשיבם הקדוש ברוך הוא בראתי תשובה וסילק תלונתם. וזהו סוד הדעת הממזג כי נקרא בזוהר מתקלא המכריע על ידי לשון המשקל כאשר יתבאר לקמן. וכיון שהועמד הדבר על תילו ומכונו נולד סוד הדעת הממצע ונקרא בסוד ו' הוא המשכה שעל ידי זה נמשך שפע הבריאה שהיה במחשבתו יתברך לגלות לתחתונים אלהותו בגין דישתמודעין ליה, כאשר יתבאר. וברא העולם על ידי דיבורו כמו שאמר הכתוב (תהלים ל"ג, ו') "בדבר יהוה שמים נעשו". וזהו ה' אחרונה סוד הדיבור ה' מוצאות הפה. ועל כן האדם צריך להיות ולהתעטר בבחינת אלו ולעלות ממטה למעלה ולהדבק בג' בחינות אלו אליו יתברך.

ועל כן אנו אומרים בכל תפלותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ודרשו רז"ל כשאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם (בראשית י"ב, א ב) "לך לך מארצך" וגו' "ואעשך לגוי גדול", זהו שאומרים אלהי אברהם. "ואברכך" זהו שאומרים אלהי יצחק. "ואגדלה שמך" זהו שאומרים אלהי יעקב. יכול יהיו חותמין בכולן? ת"ל "והיה ברכה" בך חותמין. הכוונה הוא כי כמו שהקדוש ברוך הוא ברא בחכמתו ובתבונתו ובדעתו את העולם בגין דישתמודעין ליה, כן צריך האדם על ידי מדרגות אלו לדבק בהם אל השם. והנה אברהם היה ראשון שגילה אלהותו בעולם ופרסמה ונתפשטה בעולם על ידו ונעשה בזה מרכבה אליו יתברך לחכמתו הקדושה, שנצטמצם בה כביכול בכדי לגלות אלהותו לנבראים בגין דישתמודעין ליה. וזהו (ישעיה ט"ז, ה') "והוכן בחסד כסא" שעל ידי אברהם הנקרא חסד הוכן הכסא והמרכבה למחשבתו וחכמתו הקדושה. אחר כך אלהי יצחק סוד הבינה דמסיטרא דינין מתערין כנזכר למעלה בסוד מה אנוש וגו'. ואחר כך ואלהי יעקב בכאן נתוסף וא"ו כי הוא סוד ההמשכה המבואר למעלה בסוד וא"ו דעת המכריע.

ניגש אל הסברי. אומר המחבר, "והנה השם יתברך ברוך הוא וברוך שמו הוא אין סוף ואין תכלית מבלתי גבול וברא העולם שהוא בעל גבול ואיך יצא מבלתי גבול אל גבול". נאמר ב"עץ חיים: "וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות... אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש (עד כאן צמצום ראשון, ומכאן אל הצמצום השני) וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל רקני מנקודה אמצעית ממש" (ובאותו החלל ברא את העולמות). אותו האור שנזכר כאן הוא תחילת המעבר מאין גבול אל גבול. כדוגמת הברק שחוצה את השמים ויורד לארץ. ואז הצמצום השני שלכאורה היה צריך להיקרא הרחבה ולא צמצום, אך מן הצמצום השני נבראה הארץ. הצמצום הראשון היה שמים שאין להם גבול "בראשית ברא אלהים את השמים", "ואת הארץ", לכן נקרא צמצום שלארץ יש גבול (מכאן ההבנה שכוחו מתגלה מן הארץ שהרי הארץ מושכת הכל אליה). אך הקדוש ברוך הוא לא מתגלה וזה נקרא "סוד" (ונבאר בהמשך). ואת המשכת האור מן השמים אל הארץ מסמלת האות ו'. האות י' מסמלת את השמים. והאות ה' מסמלת את הארץ. אותיות השם י' היא החכמה ה' היא הבינה ו' היא התפארת הכוללת שש ספירות (חסד דין תפארת נצח הוד יסוד) ה' האחרונה היא מלכות. שורש השם יה"ו כפי שמביא ספר יצירה הם שש הספירות התחתונות שיוצרות ששה צירופים: יהו יוה הוי היו ויה והי, אשר פנו לארבע רוחות ומעלה ומטה שהם החלל שנוצא בין הצמצומים.

כך מתרץ הרב בעל ספר "מאור עינים" בקטע השני את שאלתו איך מבלי גבול נוצר גבול. "נצטמצם כביכול ושיער בחכמתו לשיעור המוגבלים ובעלי תכלית היא סוד נקודה הנקרא י' כי י' היא חכמה" כעת נעמוד על המילה "סוד". הרב אברהם אבולעפיה משתמש פעמים רבות מאוד במילה "סוד" כשאומר מילה או ביטוי מסוים אומר "וזה סוד" ומה שיבוא כעת אצלו אחר המילה סוד הוא גִּימַטְרִיָּא של מה שהזכיר לפני "זה סוד". גימטריא ביונית מתחלקת לשתי מילים "גי" פירושו ארץ "מטריא" פרושה מידה יחד "מידת ארץ". הביטוי בעברית לא נמצא בשום מקום. לקרב אל הסוד אגיד שיש "מידת שמים" הוא הסוד, ויש מידת ארץ היא הגימטריא. ואז הסוד נשאר בגדר סוד כפי שהזכרתי את הברק היורד מן השמים ונבלע בארץ. יש דרך להסביר את הסוד על דרך הסוד, והוא הסבר על פי רמז או משל או דרוש שהשומע אותו צריך מספיק הקדמות לדעת מה שהוא שומע או לדוש ולדוש במה ששמע עד שיבין. ודרך נוסף על ידי הגימטריא שאותו הצדיק שבא לגלות השגה שהשיג מוריד אותה כביכול מן השמים אל הארץ על פי מילה או ביטוי שהשיג במילה או יותר שחשבונה שווה לסוד שהשיג והשומע גם כאן צריך הקדמות להבין את הקשר ואז יוכל לגלות את הסוד. עוד רמז לענין המילה "מקום" המופיע מאות פעמים בתנ"ך. לא מצאתי ביאור למילה במפרשים על כן אבאר משכלי. הקדים ואומר לפני מגדל בבל נאמר "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" אומר רש"י שפה אחת-לשון הקודש עד כאן דבריו. הלשון שלנו הוא לשון הקודש השפה שלנו היא עברית. ביתר השפות לשון ושפה מתורגמים שניהם ללשון. נחזור ל"מקום" בהרבה מקומות המילה מקום מצביעה על גבול (תחום). המקום הראשון לאיזכור וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה. אומרים חז"ל הקדוש ברוך הוא הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. ודרשו בעלי הסוד שם השם י-ה-ו-ה בריבועו עולה מקום: י' בריבוע=100 ה' בריבוע=25 ו' בריבוע=36 ה' בריבוע=25 יחד 186 גימטריא מקום. בצמצום השני הקדוש ברוך הוא הוא מקומו של עולם. האם הצמצום הוא הקטנה או הרחבה? למעשה הצמצום כאן הוא הסתרה. אותה העוצמה שהצטמצמה לנקודה כל מקום הוא "מקומו של הקדוש ברוך הוא". אומר הקדוש ברוך הוא למשה וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. אמרו חכמינו בתוכו (של המקדש) לא נאמר אלא בתוכם של בני ישראל (בלבם) וכמו הסוד צריך לגלות אותו שם.  

וכאן אני קושר זאת לפרשתנו, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהֹוָה (ויקרא י') זה נאמר כמה פרשות קודם בפרשת שמיני על מותם של בני אהרן. ואומר רש"י "רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש". שוב רואים את גאוניותו של רש"י שמביא ממדרש רבא. ואל לנו לחשוב שזהו פשט. שכן בני אהרן, נדב ואביהו כפי שלומד משה רבינו היו גדולים ממנו ומאחיו אהרן. ואסביר נאמר נכנס יין יצא סוד. ששתית היין עשויה להביא את השותה להשגות גדולות. כמובן שזה תלוי במקבל כמו כל השפעה רוחנית. חז"ל משתמשים במשל השמש שמקרינה על האדם ומשחירה אותו וכשהיא מקרינה על הכביסה היא מלבינה אותו, הדבר תלוי במקבל. כך מי שהוא מבעלי הסוד יכול בשתיית היין להשיג סודות, אך רוב העולם בשתיית היין מגיע לשכרות ואז הקיבה משפיעה עליו לרעה עד שמקיא. נדב ואביהו הגיעו למדרגה עליונה וגבוהה מאוד שקרבו עצמם לשם. וכפי שמגדיר הרב אברהם אבולעפיה את אותו המדרגה "והסוד שהשם אל עולם ושמו תענוג לצדיקים ולנביאים" (חיי העולם הבא). והכוונה שהרגישו בעצמם שנשמתם נדבקת בנועם עליון והם הולכים לחיי העולם הבא, ולא רצו לנתק את עצמם מנעימות העריבות העליון. נחזור לעניינינו וכן הוא הסוד שמוסבר על דרך גימטריא שמי שיש בידו הקדמות רבות בעניין צירוף האותיות יכול להבין מהגמטריא את ההשגה שקבל מהצדיק אך רוב אנשי העולם הגימטריא עושה להם הרגשה בבטן שבא להם להקיא אותה.

אני חוזר לתחילת דבריי, הסברתי את תהליך הבריאה המתחילה בצמצום עג לנקודה, שזו שהיא י'. ואחר המשכת האור אל הארץ שהאור הוא ו'. והארץ היא ה'. למעשה זהו תהליך אחד אשר אין בו זמן. י' הוא (ספירת) החכמה שבאה מן הנשמה. ה' היא הבינה שבאה מן הלב חָכְמָה מוֹחָא אִיהוּ מַחֲשָׁבָה מִלְּגָו, בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין, (פתח אליהו-בזוהר). ו' היא התפארת שנמשכת לששה קצוות.

כך נבאו כל העולמות וכך מתנהלת המחשבה שלנו. וכעת אני מבאר את הפיסקה האחרונה שמסתיימת במילים "בסוד וא"ו דעת המכריע". הרי אמרנו שו' היא התפארת ומהיכן הגיע הדעת? כאן יש סוד עצום שמסביר את בריאת האדם ואת כל הנולדים. להקדים נגיד שתורת הסוד מונה עשר ספירות: כתר חכמה בינה חסד דין תפארת נצח הוד יסוד מלכות. הדעת לא נספרת כאחת הספירות ואומרים בעלי הסוד שהדעת היא ספירה מולדת. המחשבה שבאה ממיזוג של חכמה ובינה היא דעת, ועד שלא יחשוב האדם (התינוק) לא יהיה בו דעת, וכך בהמשך המחשבה מולידה דעת. כשהספירות נחלקות לימין שמאל ואמצע נזכיר את הקו האמצעי: כתר, תפארת, יסוד, מלכות. כל אחת נקשרת לזו שֶׁמְּעַלֶּהָ. וכפי שאמרנו הדעת המולדת נכנסת באמצע מתחת בין החכמה והבינה ואז הדעת היא סוד הכתר, והתפארת היא סוד הדעת, והיסוד הוא סוד התפארת והמלכות היא סוד היסוד וכן גם להיפך והמבין יבין ויפנים. 

ולסיכום ניתן מכאן ללמוד סוד עצום על מהות האדם. אדם בגימטריא 45. דם (מתוך אדם)=אב+אם=44, והא' (מתוך אדם) הוא הקדוש ברוך הוא. האדם הוא הנשמה שבאה מהבורא (מהאין סוף), משם הגיע אל הולד בעיבור, הארת דעת. הולד עטוף בשכבות, אב, אם, נשמתו מן הבורא. וכשמגיע זמנו אומרת התורה. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. וכשרוצה להדבק בבורא צריך להשיל מעליו את השכבות שלא מסייעות בידו להגיע אל עצמו. ועוד מילין להשם ולחושבי שמו, והשם יכפר על עמו ישראל.  

 

וְהִנֵּה סוֹד הַתְחָלַת הַטִּפָּה מֶרְכָּבָה

וְהִנֵּה סוֹד הַתְחָלַת הַטִּפָּה מֶרְכָּבָה (ספר החשק לרב אבולעפיה)

כל העולם נברא עבור האדם. רצה הקדוש ברוך הוא לגלות מלכותו ואין מלך בלא עם. על כן ברא את האדם, ובכיר האדם הוא ישראל. אומר דוד המלך (תהילים ק') דְּעוּ כִּי יְהֹוָה הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ. תחילת האדם הוא דם. אומר הרב "אנכי יהו"ה אלהיך שהוא עיקר כל התורה כולה והחכמה והנבואה והד"ם מעי"ד כי יסוד האד"ם הוא הד"ם". (למי שרוצה להעמיק יותר יקרא כמה עמודים בתוך חיי העולם הבא בגירסה עם הביאור מעמוד פ"ז: "זה השם הנכבד"...ועד סוף עמוד צ"א). אותה הטפה באה מן החומר הראשוני הנקרא היולי, אשר נתפס במחשבה על ידי הרעיון, הבא מן העצה, הבא מן הניצוץ, הבא מדעת עליון. תחילת הטפה נמשכת מן המחשבה והיא זרע האדם אשר ממנו נולד אדם. ההסבר המפורט לזה, נמצא במאמר שהבאתי כאן הנקרא "הַנָּחָשׁ עֵץ הַדַּעַת וְהַמַּטֶּה". אנו מוצאים את ה"דם" ב"מאדים", ואנו מוצאים את ה"דם" ב"טלה", ד"ם גימטריה טל"ה. אנו מוצאים את ה"אד" ב"מאדים", ואת ה"אד" ב"טלה", "טל" הוא "אד" (בראשית ב') וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ.

והאד הוא תרתי משמע לשון שמחה ולשון שבר. אד לשמחה גובר השכל על הדמיון, כפי שאומר בזוהר חלק ג דף כז/ב: וְהֶעָשָׁן שֶׁעוֹלֶה מִפִּיהֶם בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הוּא עֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה שֶׁמְּסַדְּרִים אוֹתָהּ וְעוֹרְכִים אוֹתָהּ לְבַעְלָהּ, כְּמוֹ בְּהַעֲלֹתְךְ אֶת הַנֵּרֹת, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד. וּבַעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה וּבַעֲנַן הַקְּטֹרֶת, שֶׁהַתּוֹרָה הוּא הֶעָשָׁן שֶׁלָּהּ, יִתְעוֹרֵר מֵהַלֵּב לַחָכְמָה, שֶׁהוּא כְּמוֹ מֹחַ, כְּמוֹ הֶעָנָן. שֶׁהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל הֶעָנָן הִיא מֵהַלֵּב. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ, וְאַחַר כָּךְ - וִהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

אד לשבר גובר הדמיון מדרש רבא בראשית פרשה יג פסקה יב: ה' שמות נקראו לו עב אד ענן ונשיאים חזיז, עב שהוא מעבב את פני הרקיע, אד שהוא שובר אידן של בעלי שערים...

לכן אומר הרב: "וְהַיְּסוֹדוֹת הֵם תְּאוֹמִים בִּדְמוּת הַשְּׂמֹאל וְהַיָּמִין אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם הָיוּ הַשֵּׂכֶל וְהַדִּמְיוֹן חֲקוּקִים. עַל כֵּן צִוִּיתִיךָ שֶׁתַּגְבִּיר הַשֵּׂכֶל עַל הַדִּמְיוֹן וְתַכְרִיעַ כַּף זְכוּת עַל כַּף חוֹבָה". מהשמחה גובר השכל ומהעצבות גובר הדמיון.

"אד" רומז על התנועות כפי שרומז ספר יצירה פרק ב משנה א': שלש אמות אמ"ש יסודן כף זכות וכף חובה ולשון חק מכריע בינתים. הסבר-אות א' מסמלת אויר (רוח) אות מ' מסמלת מים. אות ש' מסמלת אש. מים תנועה כלפי מטה אש תנועה כלפי מעלה רוח תנועה ישרה.

כל זה נרמז בשם ע"ב הבא מן שלשה פסוקים במעמד קריאת ים סוף (שמות פרק יד):

(יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם:

(כ) וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה:

(כא) וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהֹוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם:

א. מביא "בעץ חיים" בתחילתו: כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו ויזכו להיות מרכבה למעלה להדבק בו ית' האציל. זוהי התנועה מן האמצע.

ב. עץ חיים - שער א ענף ב: והנה אז צמצם את עצמו א"ס בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש זוהי התנועה אל האמצע.

ג. (שם) וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל רקני מנקודה אמצעית ממש. זוהי התנועה אל האמצע.

וכיון שאמרו חז"ל: אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנָיִם. וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. השארתי הרבה מקום בין השורות.

סוֹד יְהֹוָה לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם (תהילים כ"ה י"ד).

 

אנסה לעמוד על פשר המילה סוד בשלשה דרכים. הראשונה מה שעלה בדעתי. הדרך השנייה הביא את הפסוק בתהילים ומפרשיו. הדרך השלישית הביא מאמר של רבי קלמן קלונימוס זצלה"ה מתוך ספרו "מאור ושמש".

דרך א': מהו "סוד". הרב אבולעפיה משתמש רבות במילה "סוד" התרגלנו כשהוא אומר סוד או סודו המילה שבאה לפני הסוד והמילה שלאחר הסוד שווים בגימטריא. אך האם חקרנו וניסינו להבין מה פשר המילה סוד?

התחלתי בחקירתי להעלות מילים שנקשרים בסוד: סודות התורה, תורת הסוד, סתרי תורה, נסתר, עולם הנסתר, רז. הסתפקתי באלו. והתחלתי מהסוף "רז" בגימטריא "אור". לכאורה רז הוא היפך הסוד, כי הסוד נסתר במחשכים, והרז לכאורה הוא גילוי הסוד הוא "אור". תורת הקבלה נקרא גם תורת הסוד. המילה פרדס היא ראשי תיבות של, פ'שט ר'מז ד'רש ס'וד. יש קושרים הפשט לסוד שהרי כשמפשיטים מגיעים אל הפנימיות שָׁם הסוד. המילה "רמז" אינה מופיעה בתנ"ך אך "בתה" (היוצאת מבטנה, ראש בטן וגויה, המ' היא בטנה ומצדדיה יש ר"ז) המילה "רז" נמצאת בדניאל (ד' ו') בֵּלְטְשַׁאצַּר רַב חַרְטֻמַיָּא דִּי אֲנָה יִדְעֵת דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בָּךְ וְכָל רָז לָא אָנֵס לָךְ חֶזְוֵי חֶלְמִי דִי חֲזֵית וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר. וְכָל רָז לָא אָנֵס לָךְ-פירוש-כל סוד ידוע וגלוי לפניו. הרז סובל שני הפכים את הסוד שהוא במחשכים ואת האור שהוא בגילוי. הרמז יכול לבוא במילה אחת ולהצביע על הסוד. ואילו הדרש הוא סיפור או משל אשר ממנו ניתן להבין הסוד. מכאן, הפשט והרמז והדרש באים לחדד את ההבנה בסוד. אך מהו הסוד?

תורת הסוד נאמרת על כתבי המקובלים הזוהר האריז"ל הרמ"ק ועוד רבים. אך לכאורה הם מגלים לנו את הסוד, אם כך גילוי הסוד לא יהיה יותר סוד ולא נוכל לקרוא לזה "תורת הסוד" אלא "תורת גילוי הסוד". ואילו הסוד לדעתי ישאר לעולם סוד.

משה יוצא מן הארמון ורואה איש מצרי מכה איש עברי "ויפן כה וכה" ראה שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר. והרגו. למחרת יצא שוב וראה שני עִבְרִים רבים, ושאל את הרשע מדוע תכה רעיך וענה לו הלהרגני אתה אומר כמו שהרגת את המצרי. אמר משה "אכן נודע הדבר" כיון שיש שנים שיודעם את הסוד של משה כבר אינו סוד.

נחזור לרב אבולעפיה. נביא דוגמא מדבריו אומר בחיי העולם הבא: "ואמנם גן עדן מקדם סודו יורה לך אמיתות השם המפורש הזה, זה השם המפורש הוא ראשית לכל השמות והתחלה לכל הנבראים בשם העליונים והתחתונים וסוד "זכר ונקבה בראם". עד כאן.

גן עדן מקדם=363. זכר ונקבה בראם=633. אותם הַסְּפָרוֹת בשניהם (גם זו סוג של גימטריא). לסיכום: מי שיש בידו סוד דהיינו קיבל אות מהשם יתברך דהינו לכאורה יתייחד עם השם אי אפשר להעביר את ה"חוויה".אלא רק בדרך רמז. כל אדם כפי שיהיה יותר מזוכך במידות וירא שמים וחושק לאמת יוכל להתקרב אל הסוד ומה שיקבל ואם יקבל יהיה זה הסוד שלו. או שיקבל אותו מבעל הסוד ואז ההבנה שלו פחותה מבעל הסוד חסרה לו ה"חוויה".

סוֹד יְהֹוָה לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם (תהילים כ"ה י"ד)

דרך ב': רד"ק: סוד ה' ליראיו. סוד ה' לא יגלה כי אם ליראיו, כי המתעסקים בחכמה אם לא יהיו יראי האל ושלמים במצותיו לא יגלה להם סוד האל. ובריתו להודיעם, להודיעם בריתו שגילה להם סודו. והברית היא שכורת עם הנשמה להשכילה ולאספה אל כבודו בהפרדה מהגוף. וכן קראה ברית באמרו למשה רבינו ע"ה (שמות לד, י), הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת והברית היא שחננו אור השכל ודבקות נפשו בעליונים. ואמר לו, נֶגֶד כָּל עַמְּךָ, לומר, זה שעשיתי עמך הוא אות רוחני שלא יכיר אדם בו זולתך, אבל אות אחר גשמי אעשה עמך נגד כל עמך והוא קרינת אור פניו. ומאות הגשמי יכירו כי אות רוחני חננתיך:

מלבי"ם: סוד - מפרש נגד מה שכתוב נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין (תהילים כה יג) אומר שעניין זה של נצחיות הנפש ועידונה לעולם הבא הוא סוד י"י ליראיו - שהם יודעים סוד הנפש וענינה ושיפה קורת רוח אחת בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, ונגד מה שכתוב וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ מפרש וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם-שע"ז יודיע י"י ליראיו בריתו, כמו שכרת ברית עם האבות שיירשו בניו את הארץ, ועם דוד שלא תופסק המלכות מזרעו.

ספר "מאור ושמש" לרבי קלונימוס קלמן בן אהרן זצלה"ה

דרך ג': סוד ה' ליראיו, יש לומר כך דְּהִנֶּה יש להבין מה זה סודות התורה שקוראין כל ישראל סודות התורה, שאין לומר שהכוונה על חכמת הקבלה וכתבי האר"י ז"ל וזוה"ק, דהנה לשון סוד הוא דבר שאי אפשר לגלות לאחרים כלל, והלא כל הקבלה וכתבי האר"י והזוהר יכולין לגלות לאחרים ולפרשם ביתר שאת, ואם כן כיון שנתגלה אין זה סוד. אבל מה הוא סוד שאי אפשר לגלות לשום אדם הוא סוד ה', רצה לומר עצם אלהות שהוא היה הוה ויהיה והוא עיקרא ושורשה דכולי עלמין, זה אי אפשר לגלות לשום בריה, רק כל אדם משער לעצמו השגת אלהות לפי שכלו ולפום שיעורין דלביה. וכל מה שהאדם מזכך עצמו ומיגע עצמו יגיעות הרבה להשיג, כך ישיג בשכלו הזך יותר ויותר:

ומה שמשיג שכלו באלהותו יתברך זה אי אפשר לגלות לשום אדם מעמקי לבו מה שהוא בלבו ושכלו, הגם שיכול לדבר לאחרים ולהכניס בלבם מציאות אלהותו ויראתו יתברך שמו, אבל כל מצפוני לבו אי אפשר לגלות להם כידוע לכל מי שנכנס לעבודה באמת, על כן זה נקרא סוד כי הוא סוד באמת שאי אפשר לגלות לשום אדם מה שהוא אצלו בנקודת הלב והמחשבה, רק כל אחד מבין לפי יגיעתו והזדככות חומרו. ומה שאדם משיג יותר השגות אלהות בכלל ובפרט, דהיינו שבא למדרגות גדולות בהשגות אלהות על ידי הזדככות יותר, לזה האדם קשה יותר לפרש ולגלות מצפוני לבו לאחרים כי יש לו יותר בלבו ובמחשבתו אשר אי אפשר לגלות ולפרש מצפוני לבו. וזהו סוד ה' ליראיו, רצה לומר שנשאר תמיד אצלם בסוד שאי אפשר לפרש, שמה שאדם יותר ירא שמים, הוא יותר אצלו אלהותו יתברך בסוד יותר אשר אי אפשר לגלות מצפוני לבו, ואי אפשר להבין ממנו פחותי הערך גודל ההשגות שהשיג מאלהותו יתברך:

ומי שהוא עדיין אינו גדול כל כך בהשגה במציאות אלהותו יתברך, יכול יותר לפרש לאחרים מה שבלבו, כי אין לו עמקות לבבו כל כך כמו גדול הערך כנ"ל, ויכולין פשוטי העם לקבל ממנו יותר ממי שהשיג הרבה כנ"ל. ועל כן אם אדם שהוא גדול ביראת ה' בהשגות גדולות ממציאות אלהותו יתברך שמו רוצה לגלות מצפוני לבו שיבינו אחרים ממנו, צריך למתורגמן דהיינו לאדם קטן ממנו שיכול להבין דבריו והוא ישמיעם לאחרים כדי שיבינו מחמת שישמעו מקטן הערך על כן יהיו יכולין לקבל ולהבין. ומזה תבין שכך היה סדר לימוד כל תורתנו הקדושה נכנס אהרן ולמד פרקו אחר כך נכנסו וכו' כדאיתא בעירובין (נד ע"ב), עיין שם.

תקס"ט א' דַּחֲנֻכָּה אַחַר הַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה

 

חיי מוהר"ן סימן פ"ה

תקס"ט א' דַּחֲנֻכָּה אַחַר הַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה בַּלַּיְלָה אוֹרֵחַ נִכְנַס לְבַעַל הַבַּיִת. וְשָׁאַל לְבַעַל הַבַּיִת מֵאַיִן פַּרְנָסָתְךָ. וְהֵשִׁיב לוֹ אֵין לִי פַּרְנָסָה קְבוּעָה בְּבֵיתִי רַק מִחְיָתִי מִן הָעוֹלָם. וְשָׁאַל לוֹ מָה אַתָּה לוֹמֵד וְהֵשִׁיב לוֹ:‏

‏וְהָיוּ מְשִֹיחִים יַחַד. עַד שֶׁנִּכְנְסוּ בְּתוֹךְ שִֹיחַת דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב, וְהִתְחִיל הַבַּעַל הַבַּיִת לְהִשְׁתּוֹקֵק וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ מְאֹד אֵיךְ מַשִּיגִים וּמַגִּיעִים לְאֵיזֶה דְּבַר מַעֲלָה שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. אָמַר לוֹ הָאוֹרֵחַ אֲנִי אֶלְמַד עִמְּךָ וְתָמַהּ הַבַּעַל הַבַּיִת וְהִתְחִיל לַחֲשֹׁב אוּלַי אֵינוֹ בֶּן אָדָם כְּלָל. אַךְ חָזַר וְרָאָה שֶׁהוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם:‏

‏אַךְ תֵּכֶף נִתְחַזֵּק הָאֱמוּנָה אֶצְלוֹ לְהַאֲמִין בּוֹ. וְהִתְחִיל תֵּכֶף לְקָרְאוֹ רַבִּי, וְאָמַר לוֹ קֹדֶם כָּל אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִלְמֹד מִכֶּם אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בִּכְבוֹדְכֶם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֶפְגֹּם מַמָּשׁ בִּכְבוֹדְכֶם חַס וְשָׁלוֹם רַק אַף עַל פִּי כֵן בֶּן אָדָם קָשֶׁה לוֹ לְהִזָּהֵר לְגַמְרֵי כָּרָאוּי, עַל כֵּן אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתְּלַמְּדוּנִי אֵיךְ לִנְהֹג בִּכְבוֹדְכֶם. וְהֵשִׁיב לוֹ כָּעֵת אֵין לִי פְּנַאי, בְּעֵת אַחֵר אָבוֹא אֶצְלְךָ וַאֲלַמֶּדְךָ זֹאת, וְכָעֵת אֲנִי צָרִיךְ לֵילֵךְ מִכָּאן:‏

‏וְאָמַר לוֹ גַּם עַל זֶה אֲנִי צָרִיךְ לִלְמֹד מִכֶּם כַּמָּה אֲנִי צָרִיךְ לְלַוּוֹת אֶתְכֶם, וְאָמַר לוֹ עַד אַחַר הַפֶּתַח וְהִתְחִיל לַחֲשֹׁב אֵיךְ אֵצֵא עִמּוֹ כִּי כָּעֵת אֲנִי עִמּוֹ בֵּין הַבְּרִיּוֹת וְאִם אֵצֵא עִמּוֹ לְבַדּוֹ מִי יוֹדֵעַ מִי הוּא וְשָׁאַל לוֹ וְאָמַר לוֹ יֵשׁ לִי פַּחַד לָצֵאת עִמָּכֶם הֵשִׁיב לוֹ אִם אֲנִי יָכוֹל כָּזֹאת לִלְמֹד עִמְּךָ. גַּם עַתָּה אִם אֶרְצֶה לַעֲשֹוֹת לְךָ אֵיזֶה דָּבָר מִי יִמְחֶה בְּיָדִי. וְיָצָא עִמּוֹ מִן הַפֶּתַח:‏

‏וַאֲזַי תֵּכֶף חָטַף אוֹתוֹ וְהִתְחִיל לִפְרֹחַ עִמּוֹ, וְהָיָה קַר לוֹ וְלָקַח מַלְבּוּשׁ וְנָתַן לוֹ, וְאָמַר לוֹ קַח זֶה הַמַּלְבּוּשׁ וְיִיטַב לְךָ וְיִהְיֶה לְךָ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְכָל טוּב וְתֵשֵׁב בְּבֵיתְךָ וּפָרַח עִמּוֹ:‏

‏בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ. וְלֹא הָיָה מַאֲמִין בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא בְּבֵיתוֹ, אַךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא מְדַבֵּר עִם בְּנֵי אָדָם וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם, בְּתוֹךְ כָּךְ חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ כְּבַתְּחִלָּה, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ, וְכֵן הָיָה מִתְנַהֵג זְמַן רַב:‏

אַחַר כָּךְ הוֹרִיד אוֹתוֹ בֵּין שְׁנֵי הָרִים בְּגַיְא וּמָצָא שָׁם סֵפֶר וְהָיוּ בּוֹ צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת אז"ח הוּא ד' וְכוּ'' וְהָיָה מְצֻיָּר בְּהַסֵּפֶר כֵּלִים וּבְתוֹךְ הַכֵּלִים הָיוּ אוֹתִיּוֹת. גַּם הָיָה בְּתוֹךְ הַכֵּלִים אוֹתִיּוֹת שֶׁל הַכֵּלִים שֶׁיְּכוֹלִין לַעֲשֹוֹת עַל יָדָם אֵלּוּ הַכֵּלִים וְהָיָה לוֹ חֵשֶׁק מְאֹד לִלְמֹד אֶת הַסֵּפֶר:‏

‏בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא שָׁם, וְהִתְיַשֵּׁב עַצְמוֹ לַעֲלוֹת אֶל הָהָר אוּלַי יִמְצָא שָׁם אֵיזֶה יִשּׁוּב:‏

‏וּכְשֶׁבָּא אֶל הָהָר רָאָה עוֹמֵד שָׁם אִילָן שֶׁל זָהָב עִם עֲנָפִים שֶׁל זָהָב וְעַל הָעֲנָפִים תְּלוּיִים כֵּלִים כְּמוֹ אֵלּוּ הַכֵּלִים הַמְצֻיָּרִין בַּסֵּפֶר, וּבְתוֹךְ הַכֵּלִים הָיוּ כֵּלִים שֶׁעַל יָדָם עוֹשִֹים אֵלּוּ הַכֵּלִים. וְהָיָה חָפֵץ לִקַּח מִשָּׁם הַכֵּלִים וְלֹא הָיָה יָכוֹל, מֵחֲמַת שֶׁהָיוּ נִסְבָּכִים שָׁם עַל הָעֲנָפִים שֶׁהָיוּ בְּעַקְמִימִיּוּת. בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ:‏

‏וְהָיָה לוֹ פְּלִיאָה גְּדוֹלָה מַה זֹּאת שֶׁהוּא פַּעַם בְּכָאן וּפַעַם שָׁם. וְהָיָה חָפֵץ לְסַפֵּר זֹאת לִבְנֵי אָדָם אַךְ אֵיךְ מְסַפְּרִין פְּלִיאָה כָּזוֹ לִבְנֵי אָדָם מַה שֶּׁאֵין רָאוּי לְהַאֲמִין. בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל מִן הַחַלּוֹן וְרָאָה אֶת הָאוֹרֵחַ הַנַּ"ל וְהִתְחִיל לְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ מְאֹד שֶׁיָּבוֹא אֶצְלוֹ, וְאָמַר לוֹ אֵין לִי פְּנַאי כִּי אֲנִי הוֹלֵךְ אֶצְלְךָ:‏

‏אָמַר לוֹ זֶה בְּעַצְמוֹ נִפְלָאת בְּעֵינַי הֲרֵי, אֲנִי כָּאן וּמַה זֶּה שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים אֶצְלִי. הֵשִׁיב לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַצֵּיתָ לֵילֵךְ עִמִּי לְלַוּוֹת אוֹתִי מִן הַפֶּתַח אָז לָקַחְתִּי מִמְּךָ הַנְּשָׁמָה וְנָתַתִּי לָהּ לְבוּשׁ מִן הַגַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן וְהַנֶּפֶשׁ רוּחַ נִשְׁאַר אֶצְלְךָ. וְעַל כֵּן כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּק מַחֲשַׁבְתְּךָ לְשָׁם אַתָּה שָׁם וְאַתָּה מַמְשִׁיךְ הֶאָרָה מִמֶּנּוּ אֵלֶיךָ, וּכְשֶׁאַתָּה חוֹזֵר לְכָאן אַתָּה כָּאן:‏

‏וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה עוֹלָם הוּא, מֵעוֹלָם טוֹב הוּא בְּוַדַּאי וַעֲדַיִן לֹא נִגְמַר וְלֹא נִסְתַּיֵּם:‏

ביאור הסיפור חיי מוהר״ן סימן פ״ה-הרהור תשובה

ספר סיפורי מעשיות של רבי נחמן נקרא סיפורי מעשיות משנים קדמונים, דהיינו בטרם הבריאה. וכאן הסיפור שלפנינו נמצא בספר חיי מוהר״ן (מורנו הרב נחמן) שכתב תלמידו רבי נתן, בקבוצת סיפורים שנקראים "ספורים חדשים". ונראה לי כי אלו הסיפורים שסיפר רבינו ממה שעבר עליו.

הסיפור פותח בתאריך תקס״ט א' דחנוכה אחר הדלקת נר חנכה בלילה. איני יודע אם הכוונה שבתאריך זה סופר הסיפור או כוונתו שיש לסיפור קשר בלבד לתאריך. וודאי התאריך קשור מאד לסיפור. האירוע המתרחש בסיפור בא אחרי הדלקת נר ראשון.

אזכיר כמה עניינים המובאים בהלכה הקשורים לחנוכה וכן לסיפור.

שולחן ערוך סימן תרעא סעיף ו: מניחו למעלה מג^, טפחים, ומצוה להניחו למטה מי׳ טפחים...

לכן מצוה מן המובחר להניחה בשבעה טפחים כדי למשוך את השכינה אל המדליק. השכינה היא האמצעי בין השם והאדם ומשם יורד השפע הרוחני אל האדם. השפע יורד אל נפש האדם היישר למרכז האדם הוא הלב, ומשם עולה אל הנשמה אשר משכנה במוח ומוליד באדם הרהור תשובה.

ובסעיף ה׳ נאמר: נר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ. אם הבית פתוח לרשות הרבים, מניחו על פתחו...

בפתיחה לספר סיפורי מעשיות אומר רבי נחמן: בדרך ספרתי מעשה, שכל מי שהיה שומעה, היה לו הרהור תשובה. וזו היא:

ואני קורא לסיפור שלפנינו הרהור תשובה

אומרת הגמרא בסוכה דף ה: מעולם לא ירדה שכינה למטה [מעשרה טפחים]

וכאן אחרי ההדלקה בפתח הסמוך לבית מבחוץ בגובה שבעה טפחים זוכה המדליק לקבל פני שכינה הוא האורח שנכנס אליו ושואל האורח את בעל הבית מהי פרנסתך? הפרנסה היא השפע המושפע על האדם על פי מעשיו, הוא מתקבל בצורה רוחנית אשר מגדילה את שכלו ואת דעתו וכן חלקה משפיע על הפרנסה הגשמית ועל חינוך הבית והאדם שלא מרגיש את השפעת השפע ועונה, פרנסתו אינה קבועה בבית אלה מחיתו מן העולם משל אותו עני שמחזר על הפתחים. ושואל אותו האורח, מה אתה לומד? והשיב לו ואיננו יודעים מה השיב. ואז נכנסו לשיחת דברים היוצאים מן הלב. כשמדברים על דברים היוצאים מן הלב הכוונה מצד היצר הטוב ואז באה התשוקה לקדושה. אומר שלמה המלך בשיר השירים: (ספר שיר השירים ז' י"א) אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ, מסביר המלבי״ם: כי יצאה נשמתו בנשיקה ותשוקה. תשוקת החלק אל הכל והכל אל החלק, ותדבק במקורה ברוב אהבתה. התשוקה החיובית היא תשוקת הנפש למקום שבאה ממנו מקורה בשכינה ועל כן התשוקה לקדושה.

יש לעומת זאת תשוקה שלילית כנאמר בבראשית: (ספר בראשית פרק ד) הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ. זוהי תשוקתו של היצר הרע ומסביר רש״י: ואליך תשוקתו - של חטאת הוא יצר הרע תמיד שוקק ומתאוה להכשילך.

אז בעל הבית משתוקק לדבר שבקדושה ואומר לו האורח "אני אלמד עמך". ותמה מאד בעל הבית שהרי רק חשב בלבו ומאין יודע האורח לקרוא את מחשבות ליבו והתחיל לחשוב אולי אינו אדם כלל אך חזר וראה שהוא מדבר עמו כדרך בני אדם.

ותיכף נתחזק באמונה להאמין בו באורח. בתהליך התשובה כשהנפש חשה באמת (דברים היוצאים מן הלב) האדם מתעלה במדרגת האמונה וכל זה בא מן האורח ועל כן התחיל לקרוא לו רבי. רב הוא אדם המוסמך להורות הלכה. ורבי הוא האדם המשפיע על תלמידו באמונה. ואז פונה אל רבו בדחילו ורחימו שילמדו איך להתייחס אליו, (אל האורח) כראוי. וכאן מתחילה תפנית מעניינת בסיפור עונה לו האורח אין לי פנאי בעת אחר אבוא ואלמדך. אורות התשובה מסנוורים את בעל הבית הוא מרגיש בהתרוממות הרוח ויורד לפרטים קטנים כדי להעלותם כפי שתהליך התשובה עשוי לעורר את האדם להעלות את הניצוצות שנפלו ממנו. אך הרבי שהוליכו עד כה עומד להסתלק ולתת לבעל הבית להמשיך כמה צעדים לבדו. כפי שעושה האב לתינוקו ומלמדו ללכת אחרי כמה צעדים שהחזיק בו עוזבו ונותן לו ללכת מעט בעצמו.

אך בעל הבית לו מרפה ולא רוצה לשחרר את ידו מהאורח ושואלו כמה אני צריך להתלוות אליכם. עונה לו האורח עד אחר הפתח. שם אחר הפתח מונח הנר הדולק בגובה שבעה טפחים אשר בהדלקה זו הוריד בעל הבית את האורח (השכינה). ומנסה בעל הבית להתחכם אם האורח שהרי לפני רגע קראו רבי ועתה הוא אומר לו שהוא מפחד ממנו דהיינו "אל תעזוב אותי לבד שמא אפול" עונה לו האורח באותה המטבע "גם כאן בתוך הבית אני יכול לעשות לך איזה דבר" וכך יוצא אתו בעל הבית עד אחרי הפתח. והנה מגיעה הפתעה.

האורח חוטף אותו והתחיל בעל הבית לפרוח עמו. האורח לכאורה חשב שמספיק המפגש לפעם אחת, וישוב בעת אחרת. אך בעל הבית הראה שרוצה הלאה להתעלות. ואז פרח עמו. מהתרגשות והפחד נהיה לו קר ונתן לו האורח מלבוש ועוד אומר לו: יִיטַב לְךָ וְיִהְיֶה לְךָ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְכָל טוּב וְתֵשֵׁב בְּבֵיתְךָ וּפָרַח עִמּוֹ. האורח מספק לו את השתוקקותו (התעלות רוחנית, קדושה).

התורה מספרת לנו ספור דומה: וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ (ספר שמות פרק כד).  ואז הוא פורח זמן רב ובינתיים פעם הוא בביתו ופעם פורח. כמו בחלום שאדם חולם שהוא פורח ומתעורר מחלומו וזוכר שהוא פרח וכשמפנה את מבטו מן החלום נעלם החלום, והכל נראה כזמן רב. למעשה בכל פעם שהוא בפריחה ומפנה עצמו הוא שוב בביתו וכך חוזר התהליך כמה פעמים.

(ספר זכריה פרק יד) וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים... וְיָצָא יְהֹוָה וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב: וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם... וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים... וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן:

יש תיאור נוסף בכניסתם לארץ: וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל (ספר דברים פרק י"א פסוק כ"ט).

ועוד רעיון, סבו רבי נחמן והורדנקא וסב אמו הבעל שם טוב. בחינת שני הרים. ובאותו הגיא מוצא ספר והיו בו צירופי אותיות "אז״ח הוא ד" וכפי שמובא במקור מעיר רבי נתן "אין ידוע בענין הצירוף הזה כלום" ואני מעלה רעיון: אז״ח הם ראשי תיבות של א'רץ ז'בת ח'לב, הוא ד׳ הכוונה ודבש, וביחד "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". ונראה לי אחד משני הפירושים הראשונים שהבאתי כי בשניהם מדובר על ארץ ישראל. (ונראה שרבי נחמן מקבל חיזיון שהוא בארץ ישראל. ואכן זכה רבי נחמן להגיע לארץ ישראל אם כל המניעות שעבר, וכן סבו ר' נחמן מהודנקא זכה להגיע לארץ ישראל ובסוף ימיו אף נקבר בטבריה, ואילו זקנו הבעש"ט לא זכה).

ארבע עשרה פעם נזכר בתנ״ך הביטוי "ארץ זבת חלב וךבש". פעם אחת בלבד מכל הארבע עשרה פעמים מתייחס רש״י ואומר: זבת חלב ודבש - חלב זב מן העזים והדבש זב מן התמרים ומן התאנים (מגילה ו):

אומרת הגמרא בכתובות קי״א סוף עמוד ב׳: מסופר, רמי בר יחזקאל הזדמן לבני ברק, ראה אותן עזים שאוכלות תחת לעצי תאנה ונטף דבש מן התאנים וחלב נטף מהן מן העזים ומתערבים זה בזה. אמר: היינו זהו שנאמר: ארץ זבת חלב ודבש. ספור זה מזכיר את סיפורנו שבהמשך אומר רבי נחמן (הוא המספר) שהיה בספר כלים ובתוך הכלים אותיות של הכלים שמהם יכולים לעשות הכלים. (העיזים אוכלות מעצי התאנה ומהתאנים נוטף דבש ומהעיזים נוטף חלב ותערבבים הכל יחד ואלו הכלים שיצאו). (כל זה עולה לי במחשבתי מתוך כתבי רבי אברהם אבולעפיה).

ואז מחליט האורח לעלות אל ההר ונראה שהכוונה הר הבית כמו שסברתי הראשונה. ושם עומד אילן של זהב. ואותו התיאור כמו בספר עם האותיות והכלים.

אומרת הגמרא בברכות (דף נה): אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. וכאן מגיע הסיפור לסופו ומתפלא בעל הבית מכל מה שקורה לו וחפץ לספר זאת לאחרים זהו המהלך של התשובה. בעל הבית באורות עצומים והגילויים הרוחניים שעובר מפליאים אותו ביותר. ואי אפשר לספר זאת למי שלא מכיר את הדרך הזאת. ומתוך כך הסתכל מן החלון וראה את האורח. כמה פעמים מופיע החלון במקורות ואזכיר שנים מהם: 1. (ספר בראשית פרק כ"ו פסוק ח') וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ: 2. (ספר שופטים פרק ה פסוק כ"ח) בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו:

אומר הזוהר (חלק א' דף ק״מ עמוד ב׳): אלא ודאי אבימלך חכם היה, והיה מסתכל בחכמת הכוכבים שלו, שהוא נקרא חלון, כי כתוב כאן בעד החלון, וכתוב שם בעד החלון נשקפה וגו׳, מה חלון (האמור שם) בחכמת הכוכבים, אף חלון כאן בחכמת הכוכבים. וראה שם כי לא היה כמו שאמר יצחק, אלא בודאי שהוא מצחק עמה והיא אשתו, ואז ויקרא אבימלך ליצחק וגו׳. עד כאן מהזוהר.

כך בעל הבית שכבר טיפס במעלות החכמה הסתכל מבעד לחלון וראה את האורח וביקש ממנו שיבוא אצלו, והשיב לו האורח אין לי פנאי כי אני הולך אצלך. ותמה בעל הבית. ואז השיב לו האורח בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַצִּיתָ לֵילֵךְ עִמִּי לְלַוּוֹת אוֹתִי מִן הַפֶּתַח אָז לָקַחְתִּי מִמְּךָ הַנְּשָׁמָה וְנָתַתִּי לָהּ לְבוּשׁ מִן הַגַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן וְהַנֶּפֶשׁ רוּחַ נִשְׁאַר אֶצְלְךָ. וְעַל כֵּן כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּק מַחְשַׁבְתְּךָ לְשָׁם אַתָּה שָׁם וְאַתָּה מַמְשִׁיךְ הֶאָרָה מִמֶּנּוּ אֵלֶיךָ, וּכְשֶׁאַתָּה חוֹזֵר לְכָאן אַתָּה כָּאן:

ברכת אלהי נשמה: אלהי. נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה. אתה יצרתה. אתה נפחתה בי. ואתה משמרה בקרבי. ואתה עתיד לטלה ממני. ולהחזירה בי לעתיד לבוא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך יהוה אלהי ואלהי אבותי. רבון כל המעשים אדון כל הנשמות:

כפי שעולה הנשמה בשעת השינה כך כאן האורח שמתגלה כהקב״ה (השכינה) לוקח את נשמת בעל הבית ומעלה אותו לגן עדן תחתון ונשאר לו הנפש והרוח, הנפש בכוחה פועלת בגוף ונעזרת ברוח אשר שניהם יוצאים מן הלב, וכן המחשבה וכפי שאומר לו האורח: וְעַל כֵּן כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּק מַחְשַׁבְתְּךָ לְשָׁם אַתָּה שָׁם וְאַתָּה מַמְשִׁיךְ הֶאָרָה מִמֶּנּוּ אֵלֶיךָ, וּכְשֶׁאַתָּה חוֹזֵר לְכָאן אַתָּה כָּאן.

ומסיים רבי נחמן ואומר:

וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה עוֹלָם הוּא, מֵעוֹלָם טוֹב הוּא בְּוַדַּאי וַעֲדַיִן לֹא נִגְמַר וְלֹא נִסְתַּיֵּם: