יום שני, 30 במאי 2011

"גן נעול" שיעור 7

"גן נעול עמוד 6 אמצע פסקא עליונה- "וזהו רמז הרמוז במאמר קדושי עליון, "מאי לעביד אניש וליחי לימות וליחי" ואמרו זה ברמז, אדם כי ימות באהל, ודרשו בו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה והרב (הרמב"ם) אמר בספר המדע בהלכות יסודי התורה (מדע, הלכות תלמוד תורה פרק ג') "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמה (בגירסה שלנו החכמים)", ואמר זה (הרמב"ם) אחר, אמרו חכמינו ז"ל דרך רמז "זאת התורה אדם כי ימות באהל".

וכתיב בבראשית רבה (יג' ז'), "אדם אין לעבוד את האדמה ואדם אין להעביד את הבריות להקב"ה כאליהו וכחוני המעגל, ואדם אין לעבוד את האדמה, לא נברא אדם אלא לעמל, אם זכה הוא עמל בתורה ואם לא זכה הוא עמל בארץ. אשריו לאדם שהוא עמל בתורה" כן דרשו על פסוק, "כי אדם לעמל יולד" (איוב ה' ז'), זכה לעמלה של תורה, לא זכה לעמלה של עולם. ועוד נאמר, (בראשית רבה יד' ג') "אמר רבי תפדויי בשם רבי אחא, אמר הקב"ה אם אני בוראו מן העליונים הוא חי ואינו מת, מן התחתונים הוא מת ואינו חי, אלא הריני בוראו מאלו ומאלו, ואם יחטא ימות ואם לאו יחיה". "עד כאן".

נכנסנו בעומק תורת הצרופים ומרגישים את אובדן הדעת. על כן דאגתי להכניס בבלוג את הספר "שערי צדק וסולם העליה", שבו מרוכזים כל דרכי הצירופים. עדיין מוקדם ללמוד אותו אך אפשר להציץ ולהתרשם.

זיכנו הבורא שבחר בנו מכל העמים, והשאיר לנו לשון קדש הנכתב באותיות הקדש, אשר בהם נבראו כל העולמות. ולמען לא יתעורר בנו היצר חס ושלום להרוס העולמות כפי שהיה בדור הפלגה. אז בלל השם יתברך את שפתנו והתחלקו השפות לפי תכונות הלב של הדור ההוא. וככל שהלב היה רחוב מן האמת כך קיבל אותו לב שפה הרחוקה מן שפת הקודש. ומי שליבו חשק באמת קורב אל לשון הקודש. עד שברבות הימים הוקם עם שליבו חפץ באמת ומחזיק בפיו את לשון הקדש. אך היא אינה שלימה בפינו. ומכיוון שביגיעתה ניתן לתקן אותה, ניתנה לנו תורה, שהיא מערכת קודים המהווים סימני דרך על מנת לחבר את ליבנו לשם יתברך. ודרך הצירופים היא הדרך אל המטרה. והיגע ועמל בא הוא ישיג את דבקות הלב אל האמת אל אבינו שבשמים.

כן הרב בדרכו שלו רומז לנו כעת אל אותם העניינים. "מאי לעביד אניש וליחי לימות וליחי" (מסכת תמיד דף ל"ב, בשינוי לשון) "מה יעביד איניש ויחיה אמרו ליה ימית עצמו מה יעביד איניש וימות יחיה את עצמו" שאלה זאת שואל אלכסנדר מוקדון שכבש את כל העולם וברוב חכמתו שהיה תלמידו של אריסטו יושב אם חכמינו ללמוד מחכמתם. ובהשגחה זהו דף ל"ב במסכת תמיד (יתייגע תמיד להשיב את הלב). ושואל מה יעשה אדם ויחיה? (איך יאריך ימיו) והשיבו לו החכמים ימית עצמו בעולם הזה יתרחק מתענוגי עולם הזה כדי שיחיה לעולם הבא. המשיך ושאל, אז איך ימות? השיבו לו, יחיה את עצמו מתענוגי עולם הזה ואז ימית עצמו מחיי העולם הבא. וממשיך הרב ואומר ועל זה נאמר בתורה "אדם כי ימות באהל". ולמדו חכמנו שהכוונה היא שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה.

ואומרת התורה בבראשית "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר יהוה אלהים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה". והמדרש לומד כפי שמובא למעלה, כשעדיין אין מי שיקרב את הבריות לשם יתברך, העולם עומד מלכת. "כי אדם לעמל יולד" אומר איוב. ואם הוא זכה שהוא זך ומזוכך שׂמים עליו עול תורה. לא היזדכך מניחים עליו את עול השור לחרישה.

ועל כן אנו אומרים בתפילה "אַהֲבַת עוֹלָם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ אָהָבְתָּ תּוֹרָה וּמִצְוֹת חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים אוֹתָנוּ לִמַּדְתָּ עַל כֵּן יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּשָׁכְבֵנוּ וּבְקוּמֵנוּ נָשִׂיחַ בְּחֻקֶּיךָ. וְנִשְׂמַח בְּדִבְרֵי תַלְמוּד תוֹרָתֶךָ וּבְמִצְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם וָעֶד כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ וּבָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה". שהעמל בתורה הוא ללכת אחר הסימנים שהשאיר לנו השם יתברך. ששפתינו היא שפת סימנים. האותיות יוצרות ובוראות מהויות. ואנו צריכים להיות אחד עמהם. וכפי שהאותיות מצטרפות כך דרך הצירופים תביא אותנו למהות הצירופים עד שנהיה אחד בהם.

אין תגובות:

פרסום תגובה

שלום וברכה
תגובות ענייניות יתקבלו בברכה