וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.

הפעם אקצר ככל שאוכל שלכתחילה היה אפשר להאריך כאן מאד אך לא אעשה זאת.

הפעם אבוא לבאר מתוך המאמר של יום ראשון "וישמע יתרו" את חלקו השלישי והאחרון העוסק בביאת יתרו אל מחנה ישראל. ושואלים חז"ל ואחריהם נגררים רוב המפרשים בשאלה "מה שמועה שמע יתרו? לכאורה השאלה תמוהה, כי הפסוק עצמו אומר מה שמע: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:" אלא השאלה מתמקדת במילה "ובא" דהיינו "מה שמועה שמע יתרו ובא". דהיינו מה מתוך מה ששמע הכריחו לבוא, זהו פשט העניין. וכאן באות התשובות מן הברורות אל התמוהות.
ואני בחרתי ללכת בדרכו של רבי אלעזר המודעי שאומר "מתן תורה שמע ובא". ומהיכן למד זאת רבי אלעזר המודעי, או מהיכן אנכי למדתי זאת.

ואביא כאן סיפור מן הגמרא מסכת תענית דף כא.
אִילְפָא וְרַבִּי יוֹחָנָן הֲווּ גַּרְסֵי בְאוֹרַיְּתָא (היו לומדים יחד תורה), דְּחִיקָא לְהוּ מִלְתָא טוּבָא (השעה היתה דחוקה להם היינו נזקקים לפרנסה), אָמְרוּ, נֵיקוּם וְנֵיזוּל, וְנֵיעֲבִיד עִיסְקָא (הבה נלך ונעשה עסק), וּנְקַיֵּים בְּנַפְשִׁין (ונתקיים בעצמנו) (דברים טו) "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן". אָזְלוּ אִיתִיבוּ תּוּתֵי גּוּדָא רְעִיעָא (הלכו וישבו תחת כותל רעוע), הֲווּ קָא כָּרְכֵי רִיפְתָּא (והיו אוכלים פת), אָתוּ תְּרֵי (באו שני) מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שַׁמְעֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן דְּקָאָמַר חַד לְחַבְרֵיהּ (שמע רבי יוחנן שאמר מלאך אחד לחברו), נִישְׁדֵי עָלַיְּהוּ הַאי גּוּדָא וְנִקְטְלִינְהוּ (נשליך עליהם כותל זה) שֶׁמַּנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה. אָמַר לֵיהּ אִידָךְ (אמר לו השני), שַׁבְקִינְהוּ דְּאִכָּא בְהוּ חַד דְּקָיְימָא לֵיהּ שַׁעְתָּא (הנח להם שיש ביניהם אחר שהשעה עומדת לו). רַבִּי יוֹחָנָן שָׁמַע, אִילְפָא לָא שָׁמַע. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְאִילְפָא, שָׁמַע מַר מִידֵי? (שומע אדוני דבר) אָמַר לֵיהּ, לָא. אָמַר (רבי יוחנן בליבו), מִדְּשַׁמְעֵי אֲנָא וְאִילְפָא לָא שָׁמַע (מכיון שאני שמעתי ואילפא לא שמע) שְׁמַע מִינָהּ לְדִידִי קַיְימָא לִי שַׁעְתָּא (מכאן שלי עומדת השעה). אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן, אִיהֲדַר (אחזור, הכוונה אחזור לביתי) וְאִקַיֵּים בְּנַפְשָׁאִי (ואקיים עצמי) (דברים טו) "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ". רַבִּי יוֹחָנָן הֲדַר, אִילְפָא לָא הֲדַר (רבי יוחנן חזר ואילפא לא). עַד דְּאָתָא אִילְפָא (עד שחזר אילפא ורש"י מסביר שחזר ממסעו שהלך הוא לעסוק במסחר) מָלַךְ רַבִּי יוֹחָנָן (שהמליכו את רבי יוחנן לראש הישיבה ובמילא השתפר מצבו הכלכלי). אָמְרוּ לוֹ (אנשי המקום לאילפא), אִי יָתִיב מַר וְגָרִיס (אם הייתי נשאר ולומד), לָא הֲוָה מָלִיךְ מַר? (לא הייתי מולך ונעשה ראש ישיבה?) אָזַל תָּלָא נַפְשֵׁיהּ בְּאִסְקַרְיָא דִּסְפִינְתָּא (עלה ונעמד על תורן הספינה), אָמַר, אִי אִכָּא דְּשָׁאִיל לִי (האם יש מי שישאל אותי במשנה?) בְמָתְנִיתָא דְּרַבִּי חִיָּא וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא (ששני אלו הם שסידרו את המשנה על פי רבי יהודה הנשיא), וְלָא פַּשְׁטִינָא לֵיהּ מִמָּתְנִיתִין (שלא אפתור לו שאלתו, היינו שרוצה להגיד שאפילו שהלך לעסקיו עדיין יכול לנצחם בלימוד) נַפִילְנָא מֵאִסְקַרְיָא דִּסְפִינְתָּא וְטָבַעְנָא (ומצהיר - שאם יהיה אחד שינצחני אקפוץ מראש התורן לים ואטבע).
מה שאקח לענייננו מסיפור זה את השמיעה ששמע רבי יוחנן ברוח קודשו את דברי המלאכים והבין שהשעה משחקת לו ולא יצא לעסקים וממילא גדל גם בתורה ופרנסתו גדלה איתו.

נביא מעשה נוסף בקצרה והוא סיפור יוסף שנזרק לבור.
כתוב, "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ." ראובן מציל את יוסף ממות שרצו לעשות בו אחיו. ונשאלת השאלה מה שמע ראובן? אומר הפסוק הקודם "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו." ומבאר רש"י - ונראה מה יהיו חלומותיו - אמר רבי יצחק מקרא זה אומר דרשני רוח הקודש אומרת כן הם אומרים ונהרגהו והכתוב מסיים ונראה מה יהיו חלומותיו נראה דבר מי יקום או שלכם או שלי. ואי אפשר שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו שמכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו."
דהיינו שאחיו רואים את יוסף קרב ואומרים "נהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו" עד כאן דברי האחים. ורוח הקודש אומרת נראה מה חלומותיו. ומי שמע את רוח הקודש, זה ראובן. שכתוב "וישמע ראובן". הבין ראובן שהשעה משחקת לו ליוסף, ומכיון שרק הוא שמע מתפקידו להצילהו מידם.
אנו רואים בשני המקרים את השמועה המגיעה אל האדם ברוח הקודש והשמועה מגלה לאדם עתידות.
כך יתרו שמע ברוח הקודש מתן תורה. היינו שעדין לא עמדו עם ישראל במעמד רק יתרו שמע ברוח קודשו את המעמד שעומד להגיע ואז מיהר להגיע ולהכין את משה חתנו.
אפשר היה ולהמשיך מענין לענין אך השעה קצרה וסיים כאן.
אגב השארתי כאן מקום בין השיטין להרבה התנוצצויות של קושיות ואשמח לתגובות וחידודים.

הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם

נזכיר למי שנכנס כעת שאנו מבארים את המאמר מיום ראשון השבוע, הנקרא "וישמע יתרו". כך שרצוי לקרוא אותו ראשון ולאחריו את הבא אחריו - "תורה לשמה", ואחריו את זה, ואולי יבוא עוד אחד לאחריו.
בררנו את חלקו של בעל הדגל במאמר ונשאר ענין ה"כלת". התורה נכתבת הרבה פעמים בכתיב חסר וללא ניקוד, וכמו שאומרים לנו חז"ל. שאחת המטרות היא על מנת שניתן יהיה לדרוש בפנים רבות.
לדוגמא כבר בבראשית נכתבת המילה "מאורות" חסר שני ווי"ן "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם", כן במילה "מזוזות" מופיע פעם מלא ופעם חסר. ועוד רבות הדוגמאות.
אף כאן בא ואומר הצדיק "ויהי ביום כלות משה" - כלת כתיב. שרוצה לומר שכתוב בתורה חסר ללא ו' שבא לרמוז שהתורה נהיתה למשה לכלה. אך הפלא שבתורתנו כתוב "כלות" מלא ולא חסר. ומהיכן לקח הצדיק רעיונו?

וכבר הקדמנו שלמד בעל "הדגל" אם סבו הקדוש הבעש"ט תורה ממתיבתא דשמיא- מישיבה של מעלה. ורוצה להגיד לנו שכך בתורתם של מעלה כתוב "כלת" חסר ו'. וכן ישנה דרשה זו בחז"ל, אך גם חז"ל לא פתחו את הענין. וכן מלא הזוהר מדרוש זה. והאריז"ל שהרי גם הוא לומד תורה במתיבתא של שמים מבאר זאת בקיצור ואומר שכך כתיב בתורה למעלה בשמים.

ובשבילי היה זה חידוש מפליא. אך כמו שאמרתי ראוי תמיד ללכת למקורות ולבדוק. ואילולי לא הייתי הולך למקור לא הייתי מבחין בחידוש זה. וזה חלק ממה שנקרא תורה לשמה, ואז מתקיים בו העניין "ומגלים לו רזי תורה", כמו שהזכרנו. ואינני יודע איך לאחר שעמדתי נפעם מהחידוש ולא הבנתי עדין מהיכן לקח "בעל הדגל" את חידושו הזדמן לי ב"מקרה" מאמרו הנפלא של ה"בני יששכר" שמבאר את ענין ה"כלת".
והנה נביא את מאמרו:
(בני יששכר - מאמרי חדשי תמוז אב - מאמר ב יא) כתיב בשליחות המרגלים, והימים ימי בכורי ענבים [במדבר יג כ], כתב הרב הקדוש מהר"ש מאוסטירפאליע ז"ל סוד שבאותיות אשר הם בכורים וקודמים לאותיות ענבי"ם הם אותיות ס"מ כי אז שליטתו, עכ"ד, רצ"ל זמן הליכתם היה בתמוז ואב בין המצרים כידוע [תענית כט.], והקשה הרב הגדול חיד"א זלה"ה, הרי ענבי"ם מלא י', ונ"ל עפ"י מה שכתבו גורי האריז"ל בליקוטים כתב יד בשם האריז"ל הטעם של קרי וכתיב, כי התורה נדרשת בשתי ישיבות מתיבתא עילאה ותתאה, בישיבה העליונה אין שטן ואין פגע רע, ושם נקרא כמו שהוא נכתב, וכן שאר התיבות אין צריך לשנות בהם לאהדורי מלה לנרתיקה כמו שאמר ר' ייבא סבא ע"ה, אמנם בישיבה של מטה צריך למסור רזי התורה בלחישה ושיהא פשט הדברים קרובים למושכל לרבים, ע"כ דבריו, המשכיל יבין דהוא הדין כל שארי הענינים דדרשו חז"ל בקצת שינוי ממה שנמצא במסורת שלפנינו, כגון כלות משה [במדבר ז א] שדרשו חז"ל כלת כתיב [במדב"ר פי"ב ח'] ובמסורה שלפנינו מלא, אבל הם ידעו שבמתיבתא עילאה נכתב חסר (כן הוא בזהר), ויש לי לומר שבכאן ג"כ הוא כך, במתיבתא עילאה שם אין פחד מהחיצונים נכתב בכורי ענבם חסר הכוונה עפ"י הנ"ל, משא"כ במתיבתא תתאה לא יתכן לרמזו בפירוש, והבן:

בעל ה"בני יששכר" הוא הרב צבי אלימלך מדינוב. אביו היה כפרי פשוט אך אמו היתה בת אחותו של רבי אלימלך מלזינסק, הצדיק הנורא המוכר יותר כאחד משני האחים רבי זושא ורבי אלימלך מאניפולי. ונקרא הבני יששכר אלימלך על שם דודו כפי שהורה דודו. אך התאכזב קשות הצדיק שלא קימו את הוראתו במדיוק, והילד נקרא צבי אלימלך. ואמר שאילו היה נקרא נקרא כמוני היה כמוני ממש ועכשיו רק כמחציתי... זכה הרב צבי אלימלך לכתוב ספרים רבים וחידושים עצומים. ונראה לי ששמו ניתן לו מחציתו מן הרב אלימלך ומחציתו משם בנו של הבעש"ט - צבי.

ונגש למאמר: שנכתב לחודש תמוז אב. וכן מביא מן התורה ארוע מאותה התקופה כניסת המרגלים לארץ, שהיתה בתקופה מקבילה. וכמו שמבארת התורה "והימים ימי ביכורי ענבים". עת עונת הענבים היא בקיץ. ומביא את דרשת רבי שמשון מאוסטרופולי וכך לומד הצדיק את הפסוק "ימי בכורי ענבים", שהמילה ענבים היא בכורה. שהבכור מקבל פי שנים. ואז המילה ענבים היא רומזת על שקבלה את הבכורה מהאותיות שלפניה. ואומר שהם הס"מ רוצה הוא לומר בשמו המלא סמא"ל. ואם נקח את האותיות שאחריו אחרי ס' יבוא ע' ואחרי מ' יבוא נ' ואחרי א' תבוא ב' ואחרי ל' יבוא מ' והרי הבכור לסמא"ל הוא "ענבם". שרוצה לומר שרומזת לנו התורה שבזמן זה הכורה היא של הס"מ דהיינו זה זמן שליטתו. (ישנם דרשות רבות שמראות שחודשים אילו נמסרו לעשו וצערנו זה זמן חורבן שני בתים).

אך על זה מקשה החיד"א (שכבר הזכרנו אותו בעבר). שהרי בתורה כתוב "ענבים" מלא ולא חסר. אך גם החיד"א שלמד תורה משמיא ידע לבאר לנו שיש חילוק בין התורה של מעלה לתורה של מטה. ומסביר במתיקות את הענין ונראה שאין צורך להסביר את דבריו.
אשרינו שזכינו להציץ בישיבה של מעלה.

תורה לשמה

אני שוב ושוב "מואשם" שמאמרי קשים. אז בואו ונצא יחד אל המאמר הקודם וננסה לבארו צעד אחרי צעד.

ספרתי בתחילה על רבי משה חיים אפרים מסדילקוב, שהיה בנם הבכור של הצדיק הנסתר רבי יחיאל מיכל ב"ר ברוך ואדל ביתו של הבעש"ט. שהיה לומד עם סבו הבעש"ט בכל שבוע את הפרשה כפי שנלמדת בשמים. שהרי הבעש"ט כבר הסתלק לגנזי מרומים והיה יורד אליו ומלמדו.

אז מי שיש לו קצת רצון ללמוד תורה כפי הנלמד בשמים ילמד בספרו של הצדיק הנכד של הבעש"ט שקרא את חיבורו "דגל מחנה אפרים". אך לא קלה המלאכה לדלות מן הדברים את חידושי המתיבתא דשמיא.

פותח הצדיק את פרשת יתרו בציטוט ממשנה פרקי אבות פרק ו' משנה א' (הצעתי תמיד ללכת למקור ולהתבונן ואף להוסיף מן המפרשים ואז לחזור אל המאמר ובפרט אם זה משנה ללמוד את כל המשנה).
ואקל אליכם והביא את המשנה: "רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה, וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהוֶֹה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים":
אנו רואים שהתורה לשמה מביאתו להיות צדיק וחסיד. וכמו שמבאר המהרח"ו בשערי קדושה "ואל זה נתכון רבי פנחס בן יאיר במה שאמר (במשנה סוף סוטה) פרישות מביאה לידי טהרה וכו' וקדושה לידי חסידות וחסידות לידי רוח הקדש, כי זו חסידות שלימה הבאה אחר הקדושה והיא המביאה לידי רוח הקדש כי נתדבק בו דבוק גמור וישיג לגלוי רזי תורה ולהתנבא עתידות כמו שאמר רבי מאיר (אבות פ"ו משנה ה') כל העוסק בתורה לשמה, רצונו לומר לשמה של התורה שהיא היא הקדוש ברוך הוא, כי כל התורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא. זוכה לדברים הרבה וכו' ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכו'. עד כאן דברי המהרח"ו.

ומבאר ה"דגל" שמי שלומד תורה לשמה נעשית לו התורה כאשה, המגלה סתרי לבה לבעלה, כך מגלה לו התורה גנזיה. ומביא חיזוק לדבריו מן התורה מן הפסוק "ויהי ביום כלות משה" שכתוב כלת (נבאר את זה הענין במאמר הבא). הפסוק מדבר על סיום הקמת המשכן "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם." לכאורה היה לו להביא ראיה יותר קרובה המתחברת לתורה, והיא, "וַיְהִי כְּכַלּוֹת משֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם". שכאן נוכל להגיד שהתורה ממש היא כלת משה. אך רצה ה"דגל" להראות לנו את החיבור של משה למשכן שהיא כלתו, שהיה משה מקבל נבואה מן המשכן וזו היא כלתו.

וממשיך ומראה לנו שבכל דור ודור יש צדיק בחינת משה והוא מי שלומד תורה לשמה.
וממשיך ומבאר ענין "ונעשה כמעין המתגבר" ואומר על דרך "ותורת חסד על לשונה" ושוב נראה שצריך ללכת למקור ואז נראה את עוצמת הפסוק, "פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ." ומסביר המלבי"ם "פיה - שאז תפתח פיה בחכמה מה שהיתה הולכת לפי חקי החכמה בדברים שבין טוב ורע, ותורת חסד על לשונה - מבואר אצלנו תמיד שהפה רומז על החכמה והלשון על הבינה, ע"י לשונה בדרכי הבינה נגלו לה תעלומות רבות בסתרי התורה, וזה נקרא תורת חסד שהחסד כולל כל מה שיוצא מדרך הפשוט בשפע רב, כמו המרבה בדרכי החסידות יותר משורת הדין במעשים, והמפליג בתבונה בתעלומות סתרי התורה בעיון שזה נקרא תורת חסד." עד כאן מהמלבי"ם.

ואז נעשה "כנהר שאינו פסק" שהמים זורמים בו ללא הפסק שהם בחינת חסדים והם מתוקים ונשפכים אל הים וממתקים הדינים. אך בים אין נראה המיתוק ואומר שיתגלו לבסוף.

וכאן אחר שבירר את חלקו השני מן המשנה חוזר לתחילתה ומבאר מהי תורה לשמה. כפי שאומר האריז"ל כמה פעמים (שער מאמרי רז"ל על פרקי אבות, שער המצוות פרשת ואתחנן, פרי עץ חיים, ועוד) שתורה לשמה היא תורה לשם ה', דהיינו לוקח את המילה "לשמה" ומחלקה כך: לשמ " ה (לשם ה'). מגלה יותר הרב אבולעפיה ואומר (גן נעול) "המשכיל בתורת ה', בעיינו בה לשמה, היא בעצמה מדברת לו פה אל פה, כאשר ידבר איש אל רעהו. ורואה אותה עין בעין, ומדבר אתה פנים אל פנים."
ויותר גלוי אומר הרב אבולעפיה "והנה היה סגולה מיוחדת ונבדל שביעי מכל הנזכרים והיה מפני דעתו התורה שלמדה לשמה. וסוד מלת לשמה שזכרוה רבותינו בכל מקום תמיד הוא שם המפורש" (אמרי שפר).
שלומד הוא את הה' מן לשמה שהוא שם השם, השם המפורש.

ונחזור לביאורו של הבעש"ט שאומר לשמה-לשם התיבה והאות. פירוש זה נורא ואיום ולא נעריך בו, רק נגיד שרוצה ללמדנו הבעש"ט דרך הנבואה, שבאם נדביק האותיות והתיבות לשורשם יחזרו האותיות וידברו באנו. והיכן שורשן? הרי יצאו מתוכנו ושם שורשן. (עדין צריך כאן הרחבה עצומה ואלי אסתייע בפעם אחרת).

וכאן חוזר ומקשר המאמר לפרשתנו "וישמע יתרו". 'יתרו' בגימטריא שווה 616 וכן 'התורה' דהיינו נחלק את המילה ה' 'תורה. והה' הוא "הלשמה" הוא השם הוא המפורש.
וכך דורש הוא את המילה "וישמע" שכאן כתוב "וַיִּשְׁמַע" והתורה הרי במקורה אינה מנוקדת כדי שנדרוש בה. וכן הוא דורש "וַיְשַׁמַּע" וכפי שמפרש בעל המצודות "וישמע - ענין אסיפה הבאה בשמיעת קול המאסף."

ובהמשך התורה "כהן מדין", כהן הוא המברך את העם הוא המשפיע חסד. ומִדְיָן אותיות דין היינו שממתיק בחסדים את הדין על ידי הלימוד תורה לשמה ואז הופכת לו לכלה והוא לה לחתן. כפי שדורש המשך הפסוק מן הפרשה "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה" אל תקרא חֹתֵן אלא חָתָן.

עד כאן לימוד על דברי ה"דגל" ובעזרת השם שנזכה כולנו ללמוד לשמה ונוכל להמשיך ולבאר את המשך המאמר.

וישמע יתרו

הבעל שם טוב הקדוש לאחר הסתלקותו היה יורד לומד עם נכדו בעל "דגל מחנה אפרים" את התורה כפי שלמדו בשמי השמים.
כך אומר הוא בפרשתנו:
"וישמע יתרו כהן מדין חותן משה. יש לומר בזה בדרך רמז מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו על פי מאמר רז"ל (אבות פ"ו, מ"א) העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, וענין מגלין לו רזי תורה נזכר גם כן בזוהר עיין שם על דרך אין אשה מגלית מסתורי לבה אלא לבעלה כי מי שלומד תורה לשמה נעשה התורה לו לבחינת אשה והוא נעשה לה לבעל על דרך (במדבר ז', א') ויהי ביום כלות משה כלת כתיב וכן הוא בכל דור ודור ראשי ועיני הדור הם בחינת משה כמו שנזכר בגמרא (שבת ק"א:) משה שפיר קאמרת שקרא אחד לחבירו משה שהוא הדעת ומי שיש לו בחינת דעת הוא נקרא משה, ולהבין הענין ונעשה כמעיין המתגבר הוא על דרך (משלי ל"א, כ"ו) ותורת חסד על לשונה והיינו שהתורה היא כולה חסד (עיין סוטה י"ד. ובתנחומא וירא) ומי שמדבק עצמו בתורה ולומד תורה לשמה נעשה כמעיין המתגבר והיינו כמו מעיין הנובע תמיד ממנו מים חיים כך הוא ממשיך תמיד חסדים בחינת מים עליו ועל כל באי עולם כל אחד לפי בחינתו ואף על פי שאינו נראה ונגלה לעין החסדים עם כל זה בודאי הם חסדים גמורים ויתגלו לבסוף, ומה שאמר וכנהר שאינו פוסק היינו שתמיד בכל עת ובכל רגע הוא ממשיך חסדים בחינת מים עליו ועל כל באי עולם ואינו נפסק כלל ובזה הוא ממתיק כל הדינים שנמתקין ונעשים חסדים גמורים וידוע מה שכתוב בכתבי האר"י זללה"ה ענין תורה לשמה היינו לשם ה"א עיין שם, והגם שאמר אא"ז זללה"ה לשמה היינו לשם התיבה והאות עצמה מסתמא ענינם אחד הם, וזה יש לומר שמרומז בפסוק וישמע יתרו "יתרו" מספר התורה היינו ה' תורה רצה לומר תורה לשמה שהוא לשם ה"א כנ"ל וישמע לשון אסיפה וחיבור כמו (שמואל - א ט"ו, ד') וישמע שאול את העם והיינו כשמאסף ומחבר עצמו בלימוד התורה לשמה מספר יתרו כנ"ל אז כהן מדין היינו כהן הוא מסטרא דחסד מדין היינו מדין פירוש
וישמע יתרו כהן מדין חותן משה. יש לומר בזה בדרך רמז מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו על
שעושה מדין חסד בחינת כהן והיינו על ידי חסדים שהוא ממשיך תמיד הוא ממתיק כל הדינים כנ"ל, חתן משה ובתורה לא כתיב נקודות ויש לפרש חתן משה היינו שנעשה גם בחינת משה שהיה נקרא חתן להתורה כמו שכתוב (במדבר ז', א') ביום כלת משה שהתורה היה לו לבחינת כלה כנ"ל וכן בכל דור ודור כשלומד תורה לשמה והוא בחינת משה נעשה בחינת חתן להתורה ואז נתגלה לו רזי תורה על דרך אין אשה מגלית מסתורי לבה אלא לבעלה והבן: עד כאן דגל מחנה אפרים הקדוש.
היה בדעתי להוסיף ולפרש דבריו, אך פחד נורא נפל עלי ולא העזתי להכנס לתוך דבריו. ואולי עניין "קט" אעורר והשם ירחם-אומר "בעל הדגל", ויהי ביום כלות משה כלת כתיב. שרוצה לומר שהפכה לו התורה לכלה. וכשנעיין בתורה נמצא שכתוב "כלות" מלא. ומהיכן לקח "בעל הדגל" את השגתו?? אלא מי שלומד תורה לשמה ורבו מלאך השם צבאות יש בידו הכח! והנה לכם ההוכחה - אומר צדיק ונורא בעל ה"בני יששכר" רבי צבי אלימלך זצקללה"ה כך: "אמנם בישיבה של מטה צריך למסור רזי התורה בלחישה ושיהא פשט הדברים קרובים למושכל לרבים, ע"כ דבריו, המשכיל יבין דהוא הדין כל שארי הענינים דדרשו חז"ל בקצת שינוי ממה שנמצא במסורת שלפנינו, כגון כלות משה [במדבר ז א] שדרשו חז"ל כלת כתיב [במדב"ר פי"ב ח'] ובמסורה שלפנינו מלא, אבל הם ידעו שבמתיבתא עילאה נכתב חסר (כן הוא בזהר), ויש לי לומר שבכאן ג"כ הוא כך, במתיבתא עילאה שם אין פחד מהחיצונים נכתב בכורי ענבם חסר הכוונה עפ"י הנ"ל, מה שאין כן במתיבתא תתאה לא יתכן לרמזו בפירוש, והבן: (הערה שלי אמנון- כשאומר הצדיק ע"כ דבריו מתכוון לדברי החיד"א שמבאר את המילה ענבים שכתובה חסר - ענבם).
וכעת בעזרת החונן לאדם דעת - אפתח פי ואומר:
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם... וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל משֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים:
ונחלקו חז"ל בדעותיהם מתי הגיע יתרו, אם לפני מתן תורה או לאחר מתן תורה. ותמוה איך נחלקים חז"ל בענין כה פשוט, שהרי הם כולם נביאים ובעלי רוח הקודש וידע כל אחד מהם להחיות מתים והיתה בידם קבלה עד משה רבנו. ואיך לא ידעו הם מתי הגיע יתרו אל משה?
אלא יש לומר שלא נחלקו הם במציאות, שהרי גלוי וידוע לפניהם, אך ידיעתם היא בקבלה וכשבאים הם להוכיח ברבים צריכים הם אל החכמה שתוכח דעתם בחכמה ובתורה, שאין האמונה מתקבלת אלא בחכמה כפי שאמר החכם מכל אדם (משלי א ה) "יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה".

וכפי משמעות הפסוקים מן התורה נשמע לכאן ולכאן, שאם הולכים על פי סדר הפסוקים הרי שיתרו הגיע לפני מתן תורה ואחר כך בא מתן תורה, מה שמכריע שהגיע לפני מתן תורה.
ומן הכתוב שהבאנו לעיל "ויבא יתרו.. אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים" מוכרע שהגיע לאחר מתן תורה, שהרי חנו עם ישראל שם שנה אחת לאחר מתן תורה.
ועוד מתוך דברי משה עם יתרו, וכן מעצת יתרו "אתה תחזה", נראה שמדובר כאן לאחר מתן תורה, וניתן להסיק שהגיע לאחר מתן תורה.
ורוב המפרשים ובפרט ההולכים בדרך הסוד רוצים להכריע שהגיע יתרו קודם מתן תורה. ו"עדין צריכים אנו למודעי". אנא נלך?
ובטרם נמשיך אשוב לתחילת הפרשה "וישמע יתרו" ושואלים המפרשים מה שמועה שמע ובא? אומר רש"י שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. ומכיון שיתרו היה גר במדבר במדין שמרוחק מאות קילומטרים מן מקום חנייתם של עם ישראל, ועדיין כבלי "hot" טרם הונחו שם, איך שמע? אלא היתה לו צלחת "yes" רוצים להגיד לנו חז"ל שאחז יתרו במדרגת הנבואה ושמע ברוח קודשו את אלו השמועות.
בכל אופן מן הפירוש "שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" ששניהם היו קודם מתן תורה נראה שבא לפני מתן תורה.
אך הפלא ופלא אומר ילקוט שמעוני כך: "וישמע יתרו, מה שמועה שמע ובא? ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא שהיא כתובה בצדו. רבי אלעזר המודעי אומר מתן תורה שמע ובא.
רבי אלעזר המודעי מחדש לנו חידוש עצום ששמע יתרו ברוח קדשו מתן תורה ובא!!
ומכל זה בא אני ומעיז ברעד ורטט להגיד שהרי ידעו חז"ל את המציאות. ומכל דבריהם שומע אני את המסר שמעבירים אלי. יתרו שמע בנבואתו את מעמד מתן תורה -"אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:" והגיע למדבר עוד בטרם שהיה מתן תורה, וכבר מזהיר את משה מהמעמד ומגדול והעבודה שמחכה למשה ונותן לו את עצתו "אתה תחזה".
השם יכפר ויעזור ויחמול אלינו ויפתח ליבנו.