יום שבת, 21 בנובמבר 2009

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה

אנסה להיכנס בפרשה סבוכה ומוקשת. כל המפרשים מקשים ומנסים להתיר. והתירוצים קשים. ובכל זאת אנסה גם אני. ואתחיל מן השאלה המתעוררת אצלנו ומקשה על ליבנו.
איך יכול יעקב איש תם לקחת מן אחיו עשו את הבכורה ואת הברכה?הדו שיח בין יצחק לעשו מזעזע את ליבי וכך הוא מתנהל:
(אומר יצחק לעשו) "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ. (עונה לו עשו) וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי". (בראשית כ"ז ל"ה)באם היה רק עשו מאשים את יעקב ניחא שהרי עשו רמאי אך אביו יצחק הוא זה
שאומר בא אחיך במרמה וקשה מאד ואנסה להיחלץ מן הסבך.
מספרת לנו התורה על מאבק האחים עוד בבטן אמם שיעקב כל רצונו הוא להדבק בבורא שנכסף הוא כבר בבטן ללמוד בבית מדרשם של שם ועבר את כל סודות התורה. ואילו אחיו עשו נמשך אחרי עבודה זרה.
ותיכף בגדילתם מספרת לנו התורה על יעקב איש תם יושב אוהלים. תם היינו מושלם. יושב באוהלי התורה, אוהלם של שם ועבר. ואילו עשו איש יודע ציד איש שדה. איש שדה - שאינו עובד בשדה שאם כן היה נקרא איש אדמה אלא בטל בשדה וצד חיות, ואולי גם בני אדם. ציד בפיו - שהיה מרמה וצד ברמאותו את הבריות שהיה נראה כמתחסד ששואל איך מעשרים את המלח ואת התבן שלכאורה הם פטורים מן המעשרות אך יש בהם צד לחיוב ומכאן נראה כלמדן.
ואז כשבא מן השדה ומוצא את יעקב שהכין נזיד עדשים. כיון שמת סבם אברהם אבינו ובנו יצחק כעת אבל, והאבל ראוי להכין לו מאכל שלא יבשל הוא בעצמו. ומאכל האבלים הוא אוכל עגול כגלגל המסמל את מחזור החיים המתגלגל כגלגל החוזר בעולם. ואז דורש עשב מיעקב שייתן לו מן ה"אדום האדום הזה".
מביא רבנו בחיי את המדרש המסביר מאין חוזר עשו: (רבינו בחיי) "וכן דרשו חז"ל (בבא בתרא ט"ז ע"ב) חמש עבירות עבר אותו רשע באותו יום, 1. בא על נערה המאורסה, 2. והרג את הנפש, 3. וכפר בתחיית המתים, 4. וכפר בעיקר, 5. ושט את הבכורה. 1. בא על נערה המאורסה כתיב הכא-(כאן) ויבוא עשו מן השדה. וכתיב התם-(שם) (דברים כ"ב כ"ז) כי בשדה מצאה. 2. הרג את הנפש כתיב הכא והוא עיף וכתיב התם (ירמיה ד' ל"א) כי עיפה נפשי להורגים. 3. כפר בתחיית המתים כתיב הכא הנה אנכי הולך וכתיב התם (איוב ז' ט') כלה ענן וילך. 4. כפר בעיקר כתיב הכא למה זה לי וכתיב התם (שמות ט"ו ב') זה אלי ואנוהו. 5. שט את הבכורה שנאמר ויבז עשו את הבכורה". (מראה לנו המדרש על פי המילים כאן בפרשה ולומד גזרה שווה למקומו אחרים המדברים מאותו עניין של העבירה המיוחסת):

ואז עונה לו יעקב "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי". נראה לרוב המפרשים שיעקב התכוון לשלם לו עבור המכירה וכאן רק רצה לקבל ממנו הסכמה.
עונה לו עשו "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה". שהרי הוא בשדה מסתובב בין חיות טרף ועלול בכל יום למות ואינו צריך את הבכורה.
והעניין הבכורה עצמו קשה מה הייתה הבכורה לגביהם? שבזמנם עדיין לא היו כוהנים ומי שהקריב קורבן הוא הבכור. אך עדיין קשה שאם בא אדם אל הכהן וקונה ממנו את כהונתו, היכול הוא להקריב קורבן? ודאי שלא. ומה יועיל כאן מכירת הבכורה שהרי הקרבת הקורבן היא נשארת אצל הבכור. כאן חלק מהמתרצים רוצים להגיד שיעקב רק רצה לעכב אותו מתפקידו.
וכדי לחזק את העניין אנו רואים שבבניו של יעקב נעה הבכורה כמה פעמים. ראובן הבכור מפסיד את הבכורה בגלל מכירת יוסף, ואז הבכורה עוברת ליהודה שהוא הרביעי. שני הקודמים לפניו הם שמעון ולוי ומדלגים אליהם בגלל ההרג שעשו בשכם. ולאחר שיורדים כולם למצרים נראה שהבכורה עברה ליוסף. כך שאנו רואים שיש עניין כזה של העברת הבכורה למרות שהעניין עם כל תירוציו לא חלק. אך יש מקום להחלפת הבכורה.

אנו שווים לעניינינו. נעשת בין יעקב לעשו מכירת גמורה של הבכורה על דעת שני הצדדים.
וכשמגיע העת ויצחק שאינו יודע מההסכם ביניהם ומרגיש כי הולך הוא למות קורא לבנו בכורו על מנת להאציל עליו מברכתו. קורא הוא לבנו עשו.
למעשה הברכה מגיעה ליעקב, ומימלא עשו היה צריך להודיע לאביו על זאת. אך כמובן שהוא לא עשה זאת. ורבקה ששומעת מובילה את יעקב אל הברכה.
ובא יעקב אל אביו לקבל את הברכה. כאן יש דו שיח קשה. בין יעקב לאביו יצחק שכהו עינו מראות. וכך אומר לו יעקב:
"וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי" עונה יעקב "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ" "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא: "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו": "וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי": כך בדו שיח קשה זה באים המפרשים ומנסים לעדן את תשובות יעקב. שכשעונה יעקב "אנכי עשו בכורך" מוסיפים שיעקב התכוון לומר אנכי "במקום" עשו בכורך. וכשאומר יצחק "אתה זה בני עשו" עונה יעקב אני ושוב הכוונה אני "במקומו".
למעשה יעקב מקבל את הברכה הראויה לו. אך קשה עלינו הדו שיח הזה שנראה יעקב כרמאי, וכמו שאומר אביו לעשו "בא אחיך במרמה".ואנסה לתת טעם ואולי אצליח להמתיק את המרירות.
כשאנו רואים אדם חריף בחכמה מנתח ומאבחן עניין בשכל ובפיקחות ומיישב הדברים בצורה ברורה ומבוארת אנו מתפעלים מן חכמתו. אך מאידך יש גאוני עולם ובחכמתם הביאו אסונות נוראים. אופנהיימר אבי פצצת האטום כבר בגיל 25 מונה כפרופסור. בוני מגדל בבל היו גאוני עולם. ולא נרבה בפירסומם של אלו, ומאלו היה גם עשו, שהצליח בחכמתו אף להטעות את אביו שאהבו.
ומאידך יש לנו חכמה נוספת היא חכמת התורה. היינו להכיר בדרך המובילה לנצחיות. זה יעקב המכונה תם שהיה חכם וחכמתו הייתה תמיד לדרך הנצחיות. ואילו לעומתו דרך חריפות השכל ללא תורה זו טיפשות שמובילה לסיכון ולאבדון.
עשו פעל בשכל ובחריפות וברגע הנפילה לא יכול הוא להודות ולתלות כישלונו ברמאות אחיו, הוא לא בא לטעון על רמאות שאז יראה הוא כטיפש.
ואילו יעקב פועל בערמה הוא אינו עושה שום מהלך לא כשר או לא חוקי הוא קנה את הבכורה בכסף מלא וראוי הוא לברכה.
המילה "מרמה" מופיע פעמים במקרא. כאן אצלנו, ובמעשה שמעון ולוי בשכם.
שהרי שכם בן חמור אנס את אחותם דינה, והם במרמה נקמו בו והרגוהו. האם זאת מרמה?
וכאן לקח יעקב את הברכה המגיע לו בדין. האם זאת מרמה?
ורש"י על המקום מפרש במרמה-בחכמה. וכן חז"ל מתייחסים רבות לנושא ומבארים כך שלקח בחכמה והיא חכמת התורה. שעל פי התורה היה יעקב ראוי לקבל את הברכה. ואשרינו שזכינו שאם לא היה כך. מה היה?

2 תגובות:

  1. הרמב"ם ניסח את עיקרי האמונה כשלושה עשר עיקרים, שבהם חייב כל יהודי להאמין.

    בהקדמתו לפירושו לפרק "חלק" ממסכת סנהדרין מן המשנה מציין הרמב"ם את עיקרי היהדות ומעמידם על שלושה עשר. את העיקרים ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות:

    הקבוצה הראשונה עוסקת במציאות אלוהים ואחדותו.
    הקבוצה השנייה עוסקת בעיקרון תורה מן השמים ונבואה .
    הקבוצה השלישית עוסקת במעשי האל בעולם כגון שכר ועונש.
    שלושה עשר העיקרים שקבע הרמב"ם הם:

    מציאות הבורא - כל הדברים הקיימים במציאות נמצאים מכוחו, והוא המציאות היחידה שאיננה תלויה בדבר אחר.
    הבורא אחד - כלומר אינו ניתן לחלוקה מופשטת, ואין דומה לו במהותו.
    הבורא אינו גשמי ושום התנהגות גשמית אינה משפיעה עליו.
    הבורא הוא 'קדמון' - כלומר כל הדברים מלבדו (הן בעולם הגשמי והן ברוחני) נתהוו 'אחריו'.
    הוא היחיד שראוי לעבוד לו, וכל שאר הנבראים אינם יכולים לעשות דבר כנגד רצון ה' ולפיכך אין לעבוד את ה' דרכם.
    קיום מושג הנבואה; בני אדם יכולים להיות נביאים.
    נבואתו המיוחדת של משה רבנו - נבואתו גדולה משל שאר הנביאים שהיו או שיהיו בארבעה דברים: הוא היחיד שניבא בלא מסך, ללא חולשה, בהקיץ ובכל זמן שרצה. מתוך כך, הגיע משה לדרגה גבוהה יותר מכל אדם אחר בידיעת האל.
    התורה ניתנה מן השמיים - להאמין שכל חמשת חומשי התורה כולם העתקה שהעתיק משה מדברי ה' והוא עצמו או מישהו אחר לא כתבו מעצמם אפילו אות אחת.
    אסור להוסיף או להפחית מהמצוות האמורות בתורה, בין זו שבכתב ובין זו שבעל פה.
    הבורא יודע את כל מעשי בני האדם.
    הבורא נותן שכר למקיימי התורה, ועונש לעוברים עליה.
    ביאת המשיח - להאמין שיגיע המשיח מבית דוד והוא גדול מכל המלכים.
    המתים יקומו לתחייה.
    הרמב"ם כתב את העיקרים בצורה מוסברת ומורחבת, והוסיף גם דברים שאינם חלק אינטגרלי מהעיקרים, אבל קשורים לנושא העיקר (למשל, הרמב"ם קובע שישנו כעין איסור לנסות לחשב מתוך המקרא את מועד ביאתו של המשיח, אך אין חישוב שכזה בגדר כפירה). היו שביקרו את הרמב"ם כאילו כפר בכמה מהעיקרים שקבע בעצמו, בעיקר בעניין ההשגחה ותחיית המתים, לפחות בצורה שבה הם מובנים כפשוטם [2]. יש הנוהגים להגיד גרסה מקוצרת של העיקרים מדי יום לאחר תפילת שחרית. גרסה זו נקראת "אני מאמין" על שם המילים הפותחות כל עיקר. גרסה זו לוקה באי-דיוקים קלים ביחס לדברי הרמב"ם.

    על שלושה עשר העיקרים נכתב הפיוט "יגדל אלוהים חי", אותו נוהגים לשיר בשבת או בחגים בחלק מבתי הכנסת. כל שורה בפיוט מציינת עיקר אחד:

    יגדל אלוהים חי וישתבח נמצא ואין עת אל מציאותו
    אחד ואין יחיד כיחודו נעלם וגם אין סוף לאחדותו
    אין לו דמות הגוף ואינו גוף לא נערוך אליו קדושתו
    קדמון לכל דבר אשר נברא ראשון ואין ראשית לראשיתו
    הינו אדון עולם לכל נוצר יורה גדולתו ומלכותו
    שפע נבואתו נתנו אל אנשי סגולתו ותפארתו
    לא קם בישראל כמשה עוד נביא ומביט את תמונתו
    תורת אמת נתן לעמו אל על יד נביאו נאמן ביתו
    לא יחליף האל ולא ימיר דתו לעולמים לזולתו
    צופה ויודע סתרינו מביט לסוף דבר בקדמותו
    גומל לאיש חסיד כמפעלו נותן לרשע רע כרשעתו
    ישלח לקץ ימים משיחנו לפדות מחכי קץ ישועתו
    מתים יחיה אל ברוב חסדו ברוך עדי עד שם תהילתו
    (אלה שלש עשרה לעקרים הן הם יסוד דת אל ותורתו
    תורת משה אמת ונבואתו ברוך עדי עד שם תהלתו)

    השבמחק
  2. בס"ד

    יש להשתדל לומר את העשר זכירות בכל יום, שבזה מקיים כמה מצוות עשה דאוריתא ברגעים אחדים, ויאמרן בלאט ובהתבוננות.

    לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הריני בא לקיים מצות עשר זכירות שחייב אדם לומר בכל יום, ואלו הן :
    א. יציאת מצריים.
    ב. השבת.
    ג. המן.
    ד. מעשה עמלק הרשע.
    ה. מעמד הר סיני.
    ו. מה שהקציפו אבותינו לקדוש ברוך הוא במדבר ובפרט בעגל.
    ז. מה שיעצו בלק ובלעם לעשות לאבותינו למען דעת צדקות ה'.
    ח. מעשה מרים הנביאה.
    ט. מצות וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא נותן לך כח לעשות חיל.
    י. וזכירת ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו, אמן.

    (קרדיט ל-shl0mi)

    כל ירא שמים יאמר בכל יום י"ג עיקרים, כמ"ש בספר 'יסודי לד"ש אגאסי זצ"ל.

    הרי אני מאמין באמונה שלמה בשלושה עשר עיקרים של התורה הקדושה :
    א. שהקב"ה מצוי ומשגיח.
    ב. והוא אחד.
    ג. ואין לו גוף ודמות הגוף.
    ד. ושהוא קדמון קדומים.
    ה. ואין עבודה לזולתו.
    ו. ויודע מחשבות בני אדם.
    ז. ונבואת משה רבינו עליו השלום אמת.
    ח. ושהוא אדון לכל הנביאים.
    ט. ושהתורה נתונה מהשמיים.
    י. ושלא תשתנה בשום זמן חס ושלום.
    יא. ושהקב"ה מעניש לרשעים ומשלם שכר לצדיקים.
    יב. ושיבוא מלך המשיח.
    יג. ושהמתים עתידים להחיות.

    יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתכוף יצרנו לעבודתך כל ימי חיינו, אמן כן יהי רצון.

    השבמחק

שלום וברכה
תגובות ענייניות יתקבלו בברכה