אני מואשם שוב שהדברים שאני מביא קשים לקריאה ואפילו "כבדים".
הרעיון המרכזי שעמד בעיניי בפתיחת הבלוג הוא להוציא רעיוניי (נראה לי יותר יפה רעיוניי מרעיונותי, לא?) מן הכח אל הפועל. אם השנים כתבתי הגיגים שונים על פיסות נייר בראשי פרקים ומה שלא הלך לאיבוד נעשה קשה להבנה לא זכרתי את הרעיון המסתתר מאחרי ראשי הפרקים וכך ירדו רעיוניי למצולות ים. מה שנתן לי תחושות שאולי רעיוניי לא חשובים ולא אמיתיים. וכבר פסקו הפוסקים לענייני אבידה, שאבידה שאין בה סימנים ויש יאוש בעלים המוצא אין צריך להכריז המציאה שלו. כך שגם כאן ברוב יאוש לא ניסיתי לחפש את אבדותיי (שוב אני מכביד?)אז עלה הרעיון "בלוג" הכל כתוב חרוט ושמור (גם כאן אין ביטוח). והנה הרעיונות שופעים לפעמים קצת סבוכים לפעמים לא שלמים והרבה קשים.
עם הזמן מחפשים קהל לא קל להופיע על הבמה ללא קהל, גם כשכל האורות מופנים אל הבמה והאולם חשוך לגמרי ואי אפשר לראות אף אחד, אבל כשיודעים שבתוך החושך יש קהל זה משהו אחר.
אפילו מי שמשדר ברדיו שמתברר שאין מאזינים הרצון להמשיך דועך ונעלם.
גם בדברי תורה נראה שכך הדבר שהרי כבר פסק רבי עקיבא שיותר ממה שהעגל רוצה לינוק רוצה הפרה להניק. שיותר ממה שרוצה התלמיד לשמוע את רבו רוצה רבו להשמיע את דבריו לתלמיד.
מה נגיד? שהרב מתדמה ל"סטנדפיסט" בהופעה, שכל כוחו בה לו מן הקהל? שלולי הקהל שיצחקו מדבריו לא יוכל להמשיך?
האם נוכל להגיד כך על דברי תורה? שהאומרם ניזון מהקהל ולולי הקהל שמריע לו ילך וידעך?
(לא להתייאש קצת כובד ודי) אלא צריך להגיד שדברי תורה זה שפע אלוקי ודרך השפע לרדת בכלי. והכלי הוא מקום יציאת השפע. וזה פלא גדול!
מהו מקום יציאת השפע? הכלי העיקרי הוא הפה. האומר דברי תורה ומוציאם בפיו, הרי שפיו הוא הכלי להוצאת השפע. הוא הנקרא גם כלי הקיבול של השפע. כמשל החבית המלאה שאין מקום להכניס בה כלום ואם נפתח את הברז ונרוקן מן החבית שוב אפשר יהיה למלאות את החבית.
וכן כליי השפע הם הידיים המוציאות בכתב את דברי התורה.
ועל כן הרב רוצה למסור לתלמיד משפעו, שבכך מתמלא הוא בשפע יותר גדול. והשפע הוא ההתקרבות לבורא, שזה רצון הרב וזה רצון התלמיד. (עולים לשיא הכבדות) ואז הרב שרוצה להשפיע שבכך מעלה את תלמידו, ובכך זוכה הוא לשפע גדול יותר שמקרבו לבוראו. וכן התלמיד שרוצה לשמוע את רבו, שכך זוכה להתקרב לבוראו, וכשיודע התלמיד שבזה ששומע את רבו יוכל רבו לקבל שפע גדול יותר זוכה התלמיד לפי שנים. כמו שהיה הסיפור באלישע הנביא שקיבל פי שנים מאליהו (סוף הכבדות).
והנה ירד לעולם לפני 300 שנים יהודי בשם ישראל בן אליעזר ושרה, הידוע בפי כל בכינויו "הבעל שם טוב" שלמד בצעירותו את כתבי הרב אבולעפיה. (מכיון שזכיתי לערוך ספר נפלא על הבעש"ט וספרים רבים על אבולעפיה כך הרהורי ליבי אומרים לי שהכתבים הלא ידועים שלמד הבעל שם טוב הם כתבי אבולעפיה).
ולמה הזכרתי את הבעל שם טוב? כי היהודי המופלא הזה הצליח להוריד לעולם דרך עבודה פשוטה בעבודת השם. מה שעבדו הצדיקים לפניו בדרכים מופלאות וקשות, הפך הוא לדרכים פשוטות המתאימות לכל אחד, ואין בהם פחיתות ממה שעשו קודמיו.
ואולי אנסה להוציא רעיוניי דרך הצדיק הזה ומנכדו רבי נחמן מברסלב שהלך בדרכו ועוד הביא חידוש גדול מכולם.
ואדבר הפעם בנושא אחד ומיוחד שאומר רבי נחמן "התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה כ"ה).
בעצם מה שכתבתי בהתחלה קשור קשר אמיץ לכל ענין ההתבודדות.
שההתבודדות היא להוציא בפיו בינו לבין עצמו את רצונותיו. זהו דיבור בינו לבין בוראו. הרעיון נפלא הביצוע קשה. גם עם יש התלהבות ראשונית לרוץ לשדה ולהתחיל בדיבור מגלים שהשיחה היא חד צדדית. אין זה דיאלוג זה מונולוג. אט אט הדיבור דועך היאוש עולה המסך יורד הבמה נסגרת הולכים הביתה וחוזרים להרהורים. כאן העסק "פורח" בהרהורים לא צריכים "שנים לטנגו" אפשר להרהר ותוך כדי לחלום ותוך כדי בלי סוף עניינים. אבל מהרהורים "לא נולדים ילדים". (לא מקבלים שפע). יש קצת ירידת שפע, אך לרוב הוא יורד למוח משם ממשיך לרדת ונטמן באדמה.
רבי נחמן אומר "העולם אומרים שמסיפורי דברים אינם באים לידי הריון ואני אמרתי שמספורי דברים של הצדיק שמעורר על ידי זה בני אדם משנתם על ידי זה בא פקידת עקרות". (חיי מוהר"ן שיחה כ"ה)
ובליקוטי מוהר"ן תורה ס' אומר רבי נחמן "וְזֶה הַדִּבּוּר, בָּא לְתוֹךְ כְּלֵי הַהוֹלָדָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת בַּטְחָנֵי הַדּוֹר כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה פְּקִידוּת עֲקָרוֹת".
אנו רואים כאן את כח הדיבור שמה שמביא אבולעפיה לאורך כל תורותיו את הלימוד איך הופכים את הדיבור לנבואה, כאן בפשיטות עושה זאת רבי נחמן בדרך ההתבודדות שהיא עבודה לכל אחד ואחד עבודה פשוטה אך כבר ראינו שגם כאן הקושי גדול.
והעצה הפשוטה היא שצריך להתחיל, וכמו כל עבודה חדשה צריך קצת סבלנות ואורך רוח. כי בתחילה כמו שבחושך לא רואים את הקהל כך גם כאן כשמדברים עם השם ולא חשים אותו, העסק קשה. ואם אבוא עכשיו לנסות ולהתפלסף ולהוכיח את היעילות והבהירות מה שיקרה, הכבדות תפיל הכל. אז השאר בקלילות ורק אומר נסו וראו כי טוב.
הרעיון המרכזי שעמד בעיניי בפתיחת הבלוג הוא להוציא רעיוניי (נראה לי יותר יפה רעיוניי מרעיונותי, לא?) מן הכח אל הפועל. אם השנים כתבתי הגיגים שונים על פיסות נייר בראשי פרקים ומה שלא הלך לאיבוד נעשה קשה להבנה לא זכרתי את הרעיון המסתתר מאחרי ראשי הפרקים וכך ירדו רעיוניי למצולות ים. מה שנתן לי תחושות שאולי רעיוניי לא חשובים ולא אמיתיים. וכבר פסקו הפוסקים לענייני אבידה, שאבידה שאין בה סימנים ויש יאוש בעלים המוצא אין צריך להכריז המציאה שלו. כך שגם כאן ברוב יאוש לא ניסיתי לחפש את אבדותיי (שוב אני מכביד?)אז עלה הרעיון "בלוג" הכל כתוב חרוט ושמור (גם כאן אין ביטוח). והנה הרעיונות שופעים לפעמים קצת סבוכים לפעמים לא שלמים והרבה קשים.
עם הזמן מחפשים קהל לא קל להופיע על הבמה ללא קהל, גם כשכל האורות מופנים אל הבמה והאולם חשוך לגמרי ואי אפשר לראות אף אחד, אבל כשיודעים שבתוך החושך יש קהל זה משהו אחר.
אפילו מי שמשדר ברדיו שמתברר שאין מאזינים הרצון להמשיך דועך ונעלם.
גם בדברי תורה נראה שכך הדבר שהרי כבר פסק רבי עקיבא שיותר ממה שהעגל רוצה לינוק רוצה הפרה להניק. שיותר ממה שרוצה התלמיד לשמוע את רבו רוצה רבו להשמיע את דבריו לתלמיד.
מה נגיד? שהרב מתדמה ל"סטנדפיסט" בהופעה, שכל כוחו בה לו מן הקהל? שלולי הקהל שיצחקו מדבריו לא יוכל להמשיך?
האם נוכל להגיד כך על דברי תורה? שהאומרם ניזון מהקהל ולולי הקהל שמריע לו ילך וידעך?
(לא להתייאש קצת כובד ודי) אלא צריך להגיד שדברי תורה זה שפע אלוקי ודרך השפע לרדת בכלי. והכלי הוא מקום יציאת השפע. וזה פלא גדול!
מהו מקום יציאת השפע? הכלי העיקרי הוא הפה. האומר דברי תורה ומוציאם בפיו, הרי שפיו הוא הכלי להוצאת השפע. הוא הנקרא גם כלי הקיבול של השפע. כמשל החבית המלאה שאין מקום להכניס בה כלום ואם נפתח את הברז ונרוקן מן החבית שוב אפשר יהיה למלאות את החבית.
וכן כליי השפע הם הידיים המוציאות בכתב את דברי התורה.
ועל כן הרב רוצה למסור לתלמיד משפעו, שבכך מתמלא הוא בשפע יותר גדול. והשפע הוא ההתקרבות לבורא, שזה רצון הרב וזה רצון התלמיד. (עולים לשיא הכבדות) ואז הרב שרוצה להשפיע שבכך מעלה את תלמידו, ובכך זוכה הוא לשפע גדול יותר שמקרבו לבוראו. וכן התלמיד שרוצה לשמוע את רבו, שכך זוכה להתקרב לבוראו, וכשיודע התלמיד שבזה ששומע את רבו יוכל רבו לקבל שפע גדול יותר זוכה התלמיד לפי שנים. כמו שהיה הסיפור באלישע הנביא שקיבל פי שנים מאליהו (סוף הכבדות).
והנה ירד לעולם לפני 300 שנים יהודי בשם ישראל בן אליעזר ושרה, הידוע בפי כל בכינויו "הבעל שם טוב" שלמד בצעירותו את כתבי הרב אבולעפיה. (מכיון שזכיתי לערוך ספר נפלא על הבעש"ט וספרים רבים על אבולעפיה כך הרהורי ליבי אומרים לי שהכתבים הלא ידועים שלמד הבעל שם טוב הם כתבי אבולעפיה).
ולמה הזכרתי את הבעל שם טוב? כי היהודי המופלא הזה הצליח להוריד לעולם דרך עבודה פשוטה בעבודת השם. מה שעבדו הצדיקים לפניו בדרכים מופלאות וקשות, הפך הוא לדרכים פשוטות המתאימות לכל אחד, ואין בהם פחיתות ממה שעשו קודמיו.
ואולי אנסה להוציא רעיוניי דרך הצדיק הזה ומנכדו רבי נחמן מברסלב שהלך בדרכו ועוד הביא חידוש גדול מכולם.
ואדבר הפעם בנושא אחד ומיוחד שאומר רבי נחמן "התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה כ"ה).
בעצם מה שכתבתי בהתחלה קשור קשר אמיץ לכל ענין ההתבודדות.
שההתבודדות היא להוציא בפיו בינו לבין עצמו את רצונותיו. זהו דיבור בינו לבין בוראו. הרעיון נפלא הביצוע קשה. גם עם יש התלהבות ראשונית לרוץ לשדה ולהתחיל בדיבור מגלים שהשיחה היא חד צדדית. אין זה דיאלוג זה מונולוג. אט אט הדיבור דועך היאוש עולה המסך יורד הבמה נסגרת הולכים הביתה וחוזרים להרהורים. כאן העסק "פורח" בהרהורים לא צריכים "שנים לטנגו" אפשר להרהר ותוך כדי לחלום ותוך כדי בלי סוף עניינים. אבל מהרהורים "לא נולדים ילדים". (לא מקבלים שפע). יש קצת ירידת שפע, אך לרוב הוא יורד למוח משם ממשיך לרדת ונטמן באדמה.
רבי נחמן אומר "העולם אומרים שמסיפורי דברים אינם באים לידי הריון ואני אמרתי שמספורי דברים של הצדיק שמעורר על ידי זה בני אדם משנתם על ידי זה בא פקידת עקרות". (חיי מוהר"ן שיחה כ"ה)
ובליקוטי מוהר"ן תורה ס' אומר רבי נחמן "וְזֶה הַדִּבּוּר, בָּא לְתוֹךְ כְּלֵי הַהוֹלָדָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת בַּטְחָנֵי הַדּוֹר כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה פְּקִידוּת עֲקָרוֹת".
אנו רואים כאן את כח הדיבור שמה שמביא אבולעפיה לאורך כל תורותיו את הלימוד איך הופכים את הדיבור לנבואה, כאן בפשיטות עושה זאת רבי נחמן בדרך ההתבודדות שהיא עבודה לכל אחד ואחד עבודה פשוטה אך כבר ראינו שגם כאן הקושי גדול.
והעצה הפשוטה היא שצריך להתחיל, וכמו כל עבודה חדשה צריך קצת סבלנות ואורך רוח. כי בתחילה כמו שבחושך לא רואים את הקהל כך גם כאן כשמדברים עם השם ולא חשים אותו, העסק קשה. ואם אבוא עכשיו לנסות ולהתפלסף ולהוכיח את היעילות והבהירות מה שיקרה, הכבדות תפיל הכל. אז השאר בקלילות ורק אומר נסו וראו כי טוב.
הכבדות יכולה להפיל חלק ולהוריד חלק ואותו הדבר לגבי הקלילות צריך הכל מהכל.
השבמחקוכל אחד מתחבר ולוקח מה שמתאים מהמקום בו הוא נמצא ולכן ברוחניות אין כפיה.
ואברהם אבינו איש החסד הגדול קיבל את כולם באהבה דתים, חילונים, ברסלב, חב"ד הכל...
ולכן הוא נקרא אבא של כולם.
בספר "חיי העולם הבא וזאת ליהודה" ע"מ לט עד מא נאמר שחובה על הרב למסור לתלמיד מידע והכל לשם שמים אבל לפני כן עליו לבחון אותו לראות האם הוא ראוי האם הוא מסוגל להכיל את הקבלה ורק אחר כך ללמד קבלה.
כל ישראל קדושים העניין הוא זמן ותיקונים שצריך לעבור כדי להגיע לדרגת הבנה וקבלה של מידע מסויים שכן המידע לאדם הלא נכון יכול להזיק ולא להועיל אבל מאידך מאחר והכל בהשגחת הבורא וכאן נכנסת מידת הביטחון שבתוך האמונה לא בטוח שיהיה נזק כי הבורא שומר ואחראי לכל בריה והוא טוב ומיטיב מה שאמור להחסם יחסם ומי שאמור ללמוד או לקבל נבואה יקבל שהרי יש הרבה שמקבלים דברים ולא עושים בכך כלום זה ריק כי אין את הכלי המתאים.
אז הכל בהשגחה מתוכנן ומדוייק.
התלמיד שאמור ללמוד מהרב אם הוא באמת מתאים אמור להעביר הלאה שכן מי יעביר אחרי הרב ולכן חשובה הבדיקה ואסור כפי שכתבו בספר לידע את התלמיד שהוא בבחינה שאם תידע אותו הוא כבר לא יהיה אותו הדבר.
המשך לכתוב כל מה שאתה מרגיש שעליך לכתוב, הכל טוב לכולם כל אחד לפי מידתו ומקומו.
שבת שלום וכל טוב לכולם.
לאמנון ולקוראים שלום,
השבמחקהנסיון שלי הוא כי עניין ה"כבדות" אינו נובע מהרעיונות או ממהות הטקסט.
בעיני הדבר היחיד המכביד הוא השפה הפתרון הוא שיש צורך להתרגל לקרוא את השפה. לא מזמן קיבלתי המלצה מחבר לקרוא ספר מסויים כשהתחלתי לקרוא גיליתי שהוא כתוב בכתב רש"י חברי אפילו לא שם לב שזה כתב רש"י הוא כל כך רגיל לכך שעבורו זה כמו לקרוא ספר בדפוס רגיל.
אני מוצא שמאז שהתחלתי לקרוא את הבלוג עם תחילתו ועד עכשיו הרבה דברים מובנים יותר. אני גם חוזר וקורא מאמרים ראשונים שוב ומבין ומגלה בהם יותר.
אז לא להתיאש! להתמיד ולקרוא אפילו כמה שורות, לעצור לחשוב לעכל לקרוא שוב, להבין, להפנים ולחפש רעיונות חדשים מתוך ההבנה המתחדשת.
יעקב