יום שישי, 23 באוקטובר 2009

פרשת נח

נסיים את השבוע בפרשת נח מתוך מפתחות החכמה. והביא בפעם אחת את כל הפרשה. ראוי לציין שהרב אבולעפיה מגלה סתרים רבים בתוך דבריו. כדאי לעבור כמה פעמים על דבריו. הבאתי לכל הציטוטים מן המקורות מראה מקומות. היכן שהמקום הוא בחומש בראשית לא ציינתי אלא רק את הפרק והפסוק. וכדאי ללכת למקור ולראות שם את הענין בפרט למי שלא בקי בתנ"ך. לפעמים קשה לגלות את הרמז שהרב רומז מכוון שהוא קושר אותו למקום אחר בספרו. אך ישנם כאן הרבה רעיונות וסודות שמתבארים במקומם, כך שהמעיין לא יצא מופסד. בהמשך השבועות אקדיש יום אחד בשבוע לפרשה ואשתדל ביתר הימים להוסיף רעיונות משלי שלכאורה לא כבדים לאוזן.

המגיבים כל כך מעטים, ואילולי יבואו יותר תגובות אפילו ישירות אלי לאימייל, בהערות לגבי התכנים, בהצעות לשיפור המראה, בהצעות להוספת נושאים, נוכל לשפר לתקן להוסיף לגוון. הרווח יהיה לכולם. שבת שלום לכולם.

מפתחות החכמה - תולדות נח
"ונח מצא חן" (ו' ח'). הוא שהכונה היתה בו ובכדומה לו ותולדותיו וכל מה שנקשר בעניינו מן התבה וכיוצא בה כלו היה משל למה שראוי שיעשה השלם בכל דור ודור. שיפרד מאנשי הדור הרשעים ויעשה לו תיבת עצי גפר כדי שינצל מיד המים הרבים הם המים הזידונים שהם מבול שבו נשקעו הרשעים. והקרבת הקרבן לריח ניחח להוריד הכחות העליונות לפי הקבלה בכח שמות ולפי החכמה ברוב המחשבות המושכלות. ושפיכות דמים באדם בעצמו עבירה גדולה משפיכות דמי זולתו "כי בצלם אלהים עשה את האדם" (ט' ו'). וברית הקשת לפי הקבלה היא סוד הנבואה ולפי החכמה היא דמות שפע אלוהי חמרי הנשפע משפע אלוהי רוחי. ועל כן נאמר "והיתה הקשת בענן" (ט' טז'). כעניין "הנה אנכי בא אליך בעב הענן" (שמות יט' ט'). ונאמר כאן אות ושם אות "וזה לך האות" (שמות ג' יב'). ונטיעת כרם לנח ואמרם בו ביום שנטעו, בו ביום שתה מיינו, ובו ביום גלה ערותו. הוא שהיין הוא יינה של תורה וביום שאדם נוטע שרשו מיד שותה ומתגלת ערותו בחכמתו והיא ערות מציאות וערות מהותו. שאז ידע שאמתת מהותו משגל והוא ראשית מציאותו והוא בעצמו טפה סרוחה שכבת זרע מינים. והוא איש הוה בשעתו ונפסד לשעתו ואילו חיה אלף שנים פעמים הנה מאין בא עם היותו יש מיש ולאין הולך עם היות כל חלק מחלקיו יש אבל לא לעצמו בסוף. ושם וחם ויפת, שם הוא הכח השכלי המשתכל בשמות והנו גם כן מצייר. ויפת הוא המרגיש החי שהוא יפה גם כן והוא פתח עוזר ומסייע לשם. וחם הוא כח החום שממנו תאות המשגל עם כל זה "עבד עבדים יהיה לאחיו" (ט' כה'). וענין דור הפלגה לפי החכמה מבואר מן העיר והמגדל וממה שנשק"ר בעניינם. וזה כי תחלת הדברים היתה הוראת החכמה באמרו אחר "ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (י' לב'). שהורה בזה מהות הלשונות ושכלם יש להם התחלה אחת. והיא לפי הקבלה לשון הקדש שהיא אם כל הלשונות וכה דבר גם הוא וכה ספר מה שספר. ולפיכך לא הוצרך להודיענו מבואר אי זו היא ואע"פ שטבע המציאות מורה על פרידת הגוים בארץ. כי האדם מדיני בטבע ולא יחיה אדם לבדו כי אם ימים מעטים ובמקרה שיזדמן לו מזונו הטבעי ההכרחי לצורך חייו. ואמנם בהשלם האדם יבין שהכונה בלשונות היא למצוא מציאות השכל הפועל המחייב הדבור האנושי על פי השם יתעלה, וזה לפי החכמה. אבל לפי הקבלה הכונה גם כן היא זו בעצמה אך עליה תוספת והיא שאינו מספיק ענין מציאותו לבד, עד שישיג המשיג הדבור וידבר עמו כאשר ידבר איש אל רעהו. ולפי דרך החכמה תושג מציאות השכל בכל לשון, אבל לפי הקבלה לא יושג דבורו כי אם בלשון הקדש לבד. ואמנם תושג מציאותו בכל לשון גם כן לדעת כל מקובל שלם. והנה אחר ויהי בנסעם מקדם (יא' ב'). בנסעם מקדמונו של עולם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם (יא' ב'). בקע"ה בגימטריא ג"ן עד"ן, שנע"ר בגימטריא רשעים. ועל זה זכר מקדם באמרו גן עדן מקדם כלומר מצאו מקום אמתתו של אדם והוא מקום הרשע. כי "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע" (קהלת ג' טז'). "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (ח' כא'). שננער במציאותו. והתחלת המחלוקת והפיזור היא רוחק הבנת הלשונות כאמרו "ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר" (יא' ג'). זהו דין הרשעים האומר נבנה לנו ונעשה לנו, כי כן שנער ש"ם עי"ר והנה רשעי"ם. הלבנה לאבן קבלה הלבנה לחמה הבינה לחכמה והפכו הכונה שלא לשם שמים והוא סוד עבודת מצרים בחמר ולבנים. והעיר היא הגוף והמגדל הוא הלב וראשו בשמים הוא המח של הראש, ואמרו האברים פן נפוץ על פני הארץ כי הם בני אדם בכלל והם הרשעים שחושבים שהעיר והמגדל והראש והשם הכל להם ובעבורם נבנה. ולפיכך נגזר בדינם להיות נפוצים עם היותם עם אחד ושפה אחת לכלם. וענשם הוא אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. וזה שאם האברים היו מבינים זה לזה היו עוזרים זה לזה עזר גדול עד שלא היה שם דרך לחולי ולא היו היסודות מתקוטטים ואולי לא היה שם מות לעולם. כי העירוב שהוא ביסודות הזרע והוא סבת ההויה הוא בעצמו בהתהפכו סבת ההפסד, ובהפסד יתנפצו האברים ומשם הפיצם יי' על פני כל הארץ. כי הנה הסבה "כי שם בלל יהוה שפת כל הארץ" (יא' ט'). והכל תלוי בל"ב "על זה קרא שמה בב"ל" (יא' ט'). והקבלה מעידה על זה מכל צד. אלא שכל זה הענין הנאמר בשתי הפרשיות שכללנום לפי הפשט ופירשנום על פי החכמה עם מעט שתוף דברי קבלה צריך עוד לשוב להביא ראיות לאמת כל זה על פי השמות גם כן. ואמנם לו לקחנו זו הדרך לדבר בה לפי מה שקבלנו ממנה על צורת השמות והצירופים וגימטריא ונוטריקון וכיוצא בם מדרכי הקבלה, והיו כל השמים וכל הימים דיו וכל הקנים קולמוסים וכל הקורות אצבעות וכל רגע מימינו ארוך כשנות מתושלח לא היינו מספיקים לכתוב מה שקבלנו בזו הדרך המקובלת מידיעת השמות. ועל אחת כמה וכמה שיש בם ממה שלא קבלנוהו ולא ידענו ממנו דבר, ועם זה איך יתכן להאריך בו. ואמנם לשתוק ממנו לגמרי גם כן לא יתכן ועל כן נצטרך לדבר בו בדלוג. ובספר השני שהוא ספר השמות נמסור בדרכיו מפתח לפתוח שערי הקבלה במעט רוחב לשון יותר מזה. ונשוב לומר פה כי ההוויות הן השמות ולפיכך לא יסבלו שם בריאה כי הן ההתחלות וכן מלת בראשית שם הקדש היא וזה דרכה. י' עשרה ה' חמשה ו' ששה ה' חמשה, מנה הכלל ותמצא אמיתתם הוי"ה והנה סודם בראשי"ת והוא ש"ם הקד"ש. דרך אחר בראשית בגימטריא בראשי שנים כי בכל ראש השנה העולם נדון. ועוד בשני ראשים והוא סוד בית ראשית והם החומר והצורה, ומלת ברא תורה על העדר שגם הוא יאמר עליו שהוא התחלה במקרה. אבל החומר והצורה הם התחלות בעצם, ואמרו אלהי"ם בכל הבריאה תורה על סוד המדה המהוה לכל והוא דבר כולל וקראו שמה מד"ת הדי"ן. והיא מד"ת הנבוא"ה בלא ספק הפוגשת בכל מי שמבקש להתנבא תחלה לדון דינו אם יזכה לה וראוי לה אם לאו. ועדי בריאתו הם השמים והארץ. וכן אמר בסוף התורה "ואעידה בם את השמים ואת הארץ" (לא' כח'). ובספר יצירה נאמר שמים נבראו תחלה מאש וארץ נבראת ממים ואויר נברא מרוח מכריע בינתיים. ושם נאמר ראש נברא מאש ובטן נברא ממים וגויה מרוח מכריע בינתיים. והנה העולם עם האברים העדים. ועוד שם נאמר חום נברא מאש וקור ממים ורויה מרוח מכריע בינתיים וזהו ענין הזמן שצריך גם כן לישוב הליחות בענין הנבואה. כי "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה" (איוב יב' יב') והבן זה. ויאמר אלהי"ם יה"י או"ר ויה"י או"ר שני מאורות בשתי הוויות והראשון הוא המכוון והשני התחייב מן הראשון. ועל כן נאמר יהי ויהי. והנה אור אלף וו רש שר ואלוף והנה רוח הקדש, וסודו איש ואשה והם היצור והצורה אשר יה ביניהם. י' בתוך אש הנה איש, ה' אחר אש הנה אשה, זכו שכינה ביניהם לא זכו גם נסתלקה שכינה מביניהם ונשארו אש אוכלת אש. והנה שני דברים שהם בעלי שם אחד והעד זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם. והנה אדם אחד הם שנים וה"ם אח"ד בצירוף אד"ם עם חו"ה והנה הראשו"ן או"ר השכ"ל. ואמנם אמרו "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (א' ה'). שתי הויות שהן יום אחד והוא הדין בסוד הנבואה ובזה נודע כי האד"ם חו"ה. והסוד א"ד המחו"ה והוא כח הדברי וכן אדם וחוה אד מחוה אד מדבר ועל זה נבנה הכל. אלא שענין המחזורים והמולדות והתקופות נרמזים בדבורים גם כן כי סוד לעשו"ת כלל אי"ב תשצ"ג והנו לשעו"ת. אך ויר"א אלהי"ם סימן הי"א רפ"ז, א"ת האו"ר בתור"ה תרי"ג מצות, כ"י טו"ב כ"ח י"ט שני מחזורים כ"ח שנים של מחזור חמה י"ט שנים של מחזור לבנה ששניהם נתלו בתורה כי הכל נברא בתורה והכל טוב עם התורה אבל בלא תורה אין שם טוב. ובעבור ענין המים לא נאמר בשני כי טוב ונכפל בשלישי מפני סוד אבני שיש טהור ששם יבחנו יצ"ר טו"ב ויצ"ר ר"ע בענין ההבדל שבין מים למים על ידי אשר שם שכינה שורה. וכן כתיב "ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים" (שמות כ' יח'). והוא הערפל והוא הרקי"ע והוא העיק"ר כי הוא המבדיל. והוא סוד האלהים המבדיל בין מים למים בין שני דברים נקראים בשם אחד והם שנים בבחינה עליון ותחתון. והוא שהעירונו עליו ארץ ומים אם יצרים הלשון היא בהם. עץ פרי (א' יא'). שפע יצר עף רקיע השמים (א' יד). שם הרקיעים שם הנפש רקיע השמים האור והחשך ראשים ערב ובקר משמר. נפש חיה (א' כ'). פי הנחש והחכם יחפשנה צלם ודמות למוד מצות בצלם אלהים אברהם מאד אדם. יום הששי (א' לא'). ישו הנצרי יום השביעי (ב' ב'). מלך המשיח חצי השם בכל השם. ברא אלהים לעשות (ב' ג'). סופי תיבות אמ"ת השמים והארץ (ב' ד'). שניהם נבראו כאחד. בהבראם (ב' ד'). באברהם, בה"א בראם, "ביום עשות יהוה אלהים" (ב' ד'). שתי מדות מדת רחמים ומדת הדין, עתה שתפם אבל בבריאה לא. אלהי"ם יה מלא יהו"ה כו כף וו יי' אלהים. הנה שנ"י שמו"ת בגימטריא יום יום יוד וו מם וו ימים וו כלים וו מודים וו דומים. ארץ ושמים (ב' ד'). צור אש מים, נשמת חיים (ב' ז'). שנים חי ומת חי משכיל מת זה גדר האדם. ויהי האדם לנפש חיה (ב' ז'). שליח ציבור שליח קהל כי רבים שולחיו. עץ החיים (ב' ט'). אותיות הקדש כסף חכמה כסף החיים חיי העצם. עץ הדעת (ב' ט'). כסף החכמות כסף חיי המות מפני שאין אמתות כי אם לחכמה אחת מיוחדת והיא ידיעת השם אשר היא החיים בעצם. ענין הנהר רמזנוהו למעלה ודי בו. טוב ורע בארץ כנגדו מזלו שמות מצירות תרדמה(ב' כא'). מדת העצם. הצלע (ב' כב'). הקץ הפנימי הנעלם. זאת הפעם (ב' כג'). היא הצלע אם כן זאת הצלע זאת ההקפה. עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה (ב' כג'). יקרא הנה איש כי מאיש לקחה זאת (ב' כג'). אהבת זאת לזאת יקרא אשה (ב' כג'). יקרא הצורה כי מאיש מהיצור אביו י"ט אמו כ"ח י"ט. ודבק באשתו (ב' כד'). שאתו והיו לבשר אחד (ב' כד'). והישר לבו אחד. הנחש (ג' א'). המשיח היה ערום (ג' א'). בגימטריא היה יו"ד שי"ן ו"ו עי"ן ר"ש ו"ו מ"ם ערום מן ישו ערום וכשף ועל כן נתקלל. עלה תאנה (ג' ז'). עלה ותאנה כי תאנה הוא מבקש מפלשתים. חגר"ת (ג' ז'). תרי"א מצות תורה. עץ הגן (ג' ח'). עצה הגונה הוא ראש ואתה עקב סוד ראש התלי וזנבו. בעצב (ג' טז'). בצבע טבע בטבע וקוץ ודרדר (ג' יח'). וקצים ודורי דורים דור ודור. עשב השדה (ג' יח'). פרות כי עפר אתה (ג' יט'). כי מקרי אתה ואל עפר תשוב(ג' יט'). ואל המקרה תשוב עפר יסוד רע. חוה (ג' כ'). י"ט אם כל חי (ג' כ'). מאכל חי. כתנות עור (ג' כא'). כת נערות וילבשם (ג' כא'). ובלי שם. הכרבים (ג' כד'). הרכבים להט החרב (ג' כד'). רטב הלחה המתהפכת (ג' כד'). הטל במקום החרב, החרב במקום הטל כמעשה דגדעון בן יואש. לשמר את דרך עץ החיים(ג' כד'). לשמר ברוח הקדש אותיות הקדש. קין (ד' א'). עץ נקי כסף נקי הבל (ד' ב'). הלב יאהב הזהב קין מיוחד ובנוי הבל עליון ותחתון. שת (ד' כה'). מיוחד ומפורש רעה צאן (ד' ב'). הרהור מיוחס אל הלב עבד אדמה (ד' ב'). כנגד הדם פרי האדמה (ד' ג'). פרי המזג אש דם השם מנחה (ד' ג'). מזג המח חם המזג מבכרת צאנו (ד' ד'). דם מנחה מורכבת ומחלבהן (ד' ד'). הם המח והלב צאנו (ד' ד'). דמיון הלב. זרע אחר (ד' כה'). יסודות זכר ונקבה (ה' ב'). אנדרוגינוס זכרון קודשא בריך הוא. ביום הבראם (ה' ב'). ביום אברהם בשגם (ו' ג'). זה משה והעד היו ימיו מאה ועשרים שנה הוא בשר (ו' ג'). שר אהוב. רק רע (ו' ה'). רשע. נח (ו' ט'). חן חמס (ו' יג'). גיהנם עצי גפר (ו' יד'). חצי השם צהר (ו' טז). זהר המבול זהר הלחם ריח הניחח(ח' כא'). גלגלי הירח. רע מנעוריו(ח' כא'). רע ממריעיו פרו ורבו (ט' א'). כשפנים האדם מלאך שטן פרו ורבו (ט' א'). שר שני מלכים הוא הנעלם מן שד"י י"ן ל"ת ו"ד האומר נולדתי עם אמרו אני נברא והוא חמר הבטן דמות האדם מדת יום. שפך (ט' ו'). כשף דמו ישפך דיו מכשף. קשתי (ט' יג'). חמר הראשון הקשת (ט' יד'). השרש חמר ראשון ברית עולם (ט' טז'). נחשת משחית יום ברית המילה מולד ערבות ברית עולם ביני ובין כל בשר ביני ובין בשר ודם ביני ובין מלאכי המות אשר הם בשר ודם. כרם (ט' כ'). ארגז הדם וכן נקרא היין דם ענב יין דם ודיו. אלהי שם (ט' כו'). אהלי שם לשון שפה אח"ת לשון הקד"ש וכן היא שפה ברור"ה ולשוננו כפולה היא לשון הקדש בלשון הקדש. הלבנה לאבן (יא' ג'). הלבנה לחמר להם לאדם חמר חמר שנים. עיר ומגדל (יא' ד'). כרס וזכן כרס וזקן חצי רבנות. לנו שם (יא' ד'). מלשון ושפה (יא' ו'). הלשון אחת (יא' ו'). הקדש לכלם (יא ו'). למלך וזה החלם לעשות (יא' ו'). וזה מחולל השעות. ועתה (יא' ו'). והעת יזמו (יא' ו'). זיום לעשות (יא' ו'). לשלמות בבל (יא' ט'). לבב שפת כל הארץ (יא' ט'). לשון קדש מהארץ. שרי עקרה (יא' ל'). שר הרקיע אור כשדים (יא לא'). כור אשמדי כדור אש ודם ארצה כנען (יא' לא'). קץ הארץ. חרן (יא' לא'). הרגן ארזים ארמיז הורמז מפלגך לעילאי ברא הורמיז ומפלגך לתתאי ברא אורמיז כמו שכת' בסנהדרין.

הנה כבר השלמתי דרכי הצירופים והגימטריאות בשתי הפרשיות. ואתה המעין יודע מה שבא מזה המין בסנהדרין בדברי רבותינו ז"ל בענין כתב הנשתוון אשר שם נאמר מאי ולא כהלין כתבא למקרא. אמר רב בגימטריא איכתיב להו יט"ת יט"ת אד"ך פו"ג חמ"ט ופריש ליה מנ"א מנ"א תק"ל ופרסי"ן. ושמואל אמר ממתו"ס ננקפ"י אאלר"ן ר' יוחנן אמר אנ"ם אנ"ם לק"ת ניסרפ"ו רב אשי אמר נמ"א נמ"א קת"ל רופסנ"י הוא פרסין פוריסן לפי הדין על דרך הקבלה. וכל מי שחננו השם דעת יוכל להוציא מכח הדברים שזכרנו בשתי הפרשיות האלו שאר דרכי כל הפרשיות שבתורה. ולפיכך נקצר בהם בכל יכלתנו ומה שנזכיר מכל פרשה ופרשה בשני הדרכים שהן דרך החכמה ודרך הקבלה יהיה הרבה ואפילו אם הוא מעט מפני סמכנו על מה שקדם מן האריכות בשתי הפרשיות הנזכרות. ועתה נחל לומר לפי דרך החכמה כי האבות הן הן המרכבה ועדיהן מדותיהן שנאמר "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" (מיכה ז' כ'). ומדת יצחק היא מדת הגבורה ונקראת מדת הפחד האלהי שנאמר "ופחד יצחק היה לי" (לא' מב'). "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק" (לא' נג'). והיא מדת הדין. ומדת יעקב היא מדת התפארת כי היא אמת ומדת אברהם היא מדת הנדיבות כי היא החסד. וכן כתיב "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו" (תהלים פה' יא'). ועל שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (זכריה ח' טז'). והאמת כוללת המעלות השכליות, והשלום כולל מעלות המדות, והמשפט הוא משותף משניהם ויקרא משפט צדק ומשפט אמת וגם משפט שלום. ואחר שהודעתיך זה בכלל בקצור אדבר במה שכוללות עניני שאר הפרשיות העשר אשר הבדלנו מהן השתים הראשונות ויחסנו האחת לאדם והשנית לנח. ואם כן נייחס השלישית לאברהם ואחריה נמשכו שתים הרי הן שלש ושתים הנה חמש פרשיות. והששית ליצחק והשביעית והשמינית ליעקב והארבע הנשארות ליוסף ולאחיו וגם ליעקב עמם בכלל. והארכת הספורים ההם כלם בעניני האבות והשבטים הייתה ראויה ומחויבת להקדימה לפני זמן העבדות והגאולה. וענין העבדות והגאולה היה ראוי להקדימו גם כן לפני מתן תורה. כי תכלית הכונה בספורים כולם הקודמים והמתאחרים היא לקבל התורה. וענינו שאם אין שם תורה אין תועלת בכל הספורים, ומזה הצד יהיו ספורי התורה גם כן תורה וכן תהיינה המצות תורה מצד היותם משותפות עם התורה. ואמנם קבלת התורה היא התכלית האחרונה והיא שיקבלו כל המקדימים לנו בנתינתה כחם וכן כל הנמצאים בזמנינו עם הבאים אחרינו. כי יכול כל איש ואיש ממנו בכל דור ודור לומר על עצמו בשבילי נברא העולם אחר שכל אחד ממנו עולם בפני עצמו עם היותו עולם קטן. וכל שכן שראוי לומר על כל אחד ואחד מן השלמים שהוא עולם שלם ובעבורו נברא העולם. וכל שכן שראוי לומר זה על אברהם ועל הדומים לו. ואם כן איך לא יארך הספור בתורה בענייניו בכלל ובקצת פרטיהם, כי כבר נודע שהעניינים הפרטיים אשר יקרו לכל איש ואיש מבני האדם לא יכילום ספרים לספרם כולם. אבל העניינים הנוגעים אל שרשי הכוונות הם שראוי להגידם שיש תועלת מהם לשמוע המתבונן בם. ואין הכוונה בם כדי שישמעם לבד כמו שאין הכוונה במצות כדי שיעשם לבד. אבל הכוונה בספורים שוה עם הכוונה במצות בלא ספק וזה כי השומע מפי זולתו בעת ספרו דבריו שלפלוני קרה כך וכך בענין פלוני ובמקום פלוני ובזמן פלוני ובא לידו המעשה ההוא יום מן הימים ולא נתדמה לו כמעשהו. הנה כל מה ששמע היה לבטלה ולא הועילה לו השמועה ההיא כלום כאלו לא שמעה לעולם. וכן העושה המצוה כשיעשנה באבריו ולבו בל עמה הנה היא כמו שלא עשאה דרחמנא ליבא בעי כי האדם יראה לעיניים ויי' יראה ללבב. ועל כן נאמר "בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל' יד'). בפיך ובלבבך תחלה ואחר כך לעשותו. ומה שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח' ה'). שיראה משפטו, שדי במעשה יעשה כמו שתרצה אין הדבר כן. כי אמרו וחי בהם הוא לענין הערה גדולה וכל שכן עם מה שבא בו בקבלה באמרם וחי בהם ולא שימות בהם. כי זה מורה לפי הנסתר שעם היות האדם עושה המצוה צריך שיעשנה כענין מעשה החי המרגיש במה שעושה, לא שיהיה כמת שאינו מרגיש. וכן כתיב "והחי יתן אל לבו" (קהלת ז' ב') כי המשים הדברים וסופם אל לבו הוא החי ומי שאינו עושה כן אם כן הוא המת, שהרי אינו מרגיש בדבר מן התכליות שראוי לעיין בם ולהשיגם. ולפיכך כל מי שרואה הספורים הכתובים בתורה ואינו שם על לבו לדעת מהם כוונת המספר אותם דומה, למי ששומע שיר כסילים.

אין תגובות:

פרסום תגובה

שלום וברכה
תגובות ענייניות יתקבלו בברכה