יום חמישי, 29 בדצמבר 2016

מתוך "מעייני השילוח"

מתוך "מעייני השילוח" בעקבות המאמר האחרון שהבאתי כפי שהבטחתי שם להעלות את המאמר מתוך הספר והנה הוא:

הנחה עושה מצוה או הדלקה כו' כתיב נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, נתיב היא הכללים של ד"ת כמו (ירושלמי נדרים) ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, והוא שחז"ל הבינו שבזה הפסוק נכללו כל המצות, ונר לרגלי דבריך היינו לכל פרט מעשה ולכל פסיעה ופסיעה צריך הש"י להאיר לאדם ולא יסמוך על הכלל, כי לפעמים שלא יבין הפרט מהכלל ויבא ליד טעות, וזהו האיבעיא הנחה עושה מצוה היינו אם יש לסמוך על הכללים שהם מונחים וקבועים וכפי הארתם כן יעשה, או הדלקה עושה מצוה שאין לסמוך על הכלל רק כפי שיאיר הש"י בכל פרט מעשה וזהו הדלקה עושה מצוה היינו התחלת האור שהש"י צריך להאיר בכל מעשה, וכן הוא ההלכה (מי השילוח ח"א מסכת שבת).

וכן הוא העסק שיש להשי"ת עם ישראל לעולם שכל זמן שהם בעוה"ז נראה בהם חסרון, אכן אחר יציאתם מן העוה"ז מתבררים למפרע שלא היה בהם שום חסרון אף קודם זה. ולהבין מה הציב כן השי״ת בעולם הזה שיהיה נראה שיש בהם חסרון מאחר שבעומק אין בהם זאת. הענין בזה כדאיתא במדרש א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים וכו׳. היינו שאם היתה התחלת התורה מהחדש הזה לכם אזי היה האדם נברא דעה שלמה כבן שלש עשרה שנה בכדי שיוכל להתגבר על כח הרע. רק לתת להם נחלת גוים, שמא דבר הלמד מסופו, שכשיברר את עצמו יתן לו השי"ת חלק אף בההתחלה כדוגמת הפתילה אשר תמשך אחר השמן, שמתברר שאף הפתילה מצאה אור, כן ישראל נמשלו לפתילה כדאיתא בתקוני הזהר (תיקון כא ס:) ישראל אינון פתילה אורייתא משחא שכינתא שרגא. נמצא שאם כפתילה, היינו ישראל, ימשכו אחר השמן, יתברר שיש להם חלק אף למעלה מהדעת והתפיסה שלהם, מה שהיה קודם זה שעוד לא היה בהם דעת אז. אבל אם היו נבראים עם דעה שלמה, אזי לא היה להם חלק רק מן אז והלאה, רק כפי השגתם. שאני עתה, שהציב השם יתברך שהבריאה נבראת מתחלה בלא דעת ובהתפשטות, ואח״ז מברר א"ע אזי יקנה גם התפשטות. ויש בזה גודל יקרות וכמו שנאמר באאע"ה (וירא) ואברכם זקן בא בימים שלא נברא בשלימות ולא היה לו השלמה בבת אחת, רק מעט מעט בירר א"ע בהדרגה וכפי שהוא נמשך יותר אחר השמן, כן נמשך השמן והאור אחריו כל פעם יותר אבל לא בבת אחת. כי רק משה רבינו ע״ה נשלם בבת אחת בהתגלות אספקלריא דנהרא, ובכל רגע ורגע השיג השתנות כפי רצון השי"ת שהראה לו בכל רגע מחדש. אבל לבר ממשה הציב השי"ת לטובת האדם שנברא בחסרון. וכן הדברי תורה מתחילין מבראשית, שנראה כמו שאין צורך לאדם לאלו הד"ת, אבל אחר שהאדם יברר את עצמו ירפא את הקודם ויאיר דברי תורה אף בהתפשטות, וכל מה שהאדם יתמשך יותר להד"ת ימשך אחריו רצון השי״ת ביותר, ויתברר שאף מתחלה שלא היה נראה אור אף גם אז היה בו אור בגניזו:

אמנם כל הדברים שבעולם לא יוכלו להתברר בשלימות בלי שום פסולת, כי יש פתילות שאין נמשכים אחר השמן, והנמשל באדם הוא שנמצא בו פעולות שלא יוכלו להתכלל בדברי חורה ולהתברר. וע"ז מרמז מה שאמרו בש"ס (שבת כ:) להדליק פתילות שהאור מסכסך בהם, כי אף בנפשות היקרות ביותר נמצא גם בהם פסולת. וכדאיתא בש"ס (שם) אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפסילת האידן ולא בפסילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים. ומפרשינן בגמרא מאי לכש שוכא דארזא, זה מרמז על הפסולת שנפרד מאאע"ה שמדתו מדת החסד וקרא שם המקום הר, כדאיתא בש"ס (פסחים פח) אברהם קראו הר, והוא שהיה מנושא מכל חמדות עוה"ז, ומסר כל קניניו להשי"ת עד שאף בהחיים שלו שכח ומסוספיתא דיליה, היינו מגודל אהבה וחסד בהסתעפותה ללבושים רחוקים, יצא מזה חמדה ותשוקה זרה וגאות, יצא ישמעאל שהתפשט ביותר מדת החסד בלא דעת כלל, עד ששכח בהחיים שלו והשפיע כל מה שהיה לו בלא דעת, ועליו נאמר (משלי ו) משחית נפשו הוא יעשנה. ולא בחוסן מרמז על הפסולת שנפרד מיצחק אע"ה שיצא עשו ממנו, שמדת יצחק הוא גבורה ותקיפות, ולעשו היתה תקיפות זרה על מקום אשר לא טוב בעיני השי"ת ועליו נאמר (שמיני יא) כי מפריס פרסה הוא וגרה לא יגר. ולא בכלך מרמז על הפסולת שנשאר מיעקב אע"ה הטיפין שיצאו מיוסף הצדיק, שלבושו הוא כתונת פסים, והוא שירי פרנדא כדאיתא במס׳ שבת (כ:), ובחינת יוסף הצדיק הוא קנאה כדאיתא בזוה"ק (ויקהל ריא) כדין אלביש קנאה חד צדיק והקנאה בקדושה הוא להתקשר באהבה כדאיתא בזה"ק (ויחי רמה) קשה כשאול קנאה כל מאן דרחים ולא קשיר עמיה קנאה לאו רחימותיה רחימותא כיון דקני הא רחימותא אשתלים. אכן מפסולת מדה זו מסתעף קנאה דסוטה כדאיתא ברע״מ (נשא קכד) רוח קנאה מתרין סטרין אשתכח וכו'. ולא בפתילת האידן מפרש בגמרא אחוינא היינו חברותא כלפי שמיא, ואף אמנם שמלא כבוד ה׳ את כל הארץ ואין מקום פנוי מיניה, אכן האדם מצדו ידע שאין לו חלק בהנהגת השי"ת רק כמה דמכוון דעתיה. ולא בפתילת המדבר היינו מי ששוכח בהחיים שלו לגמרי, כי האמנם שבדברי תורה צריך האדם לשום עצמו כמדבר, וכדאיתא (עירובין נד) אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר, אבל בכל זה צריך האדם לזכור בעצמו ג"כ. ולא בירוקה שעל פני המים מים היינו תאות עוה"ז. והנה אמרו בש"ס (חגיגה יב) תהו זה קו ירוק שמקיף את כל העולם, וכדאיתא בהאר"י הק׳ ז"ל שזה מורם על ישוב הדעת מעט שיוכל למשול על ידה על תאוותיו. וישוב הדעת בהפלגה עד שתביא את האדם לידי עצלות ג"כ אינה טובה, נמצא שיש גם בזה פסולת מה שלא יוכל להכלל באור:

והנה כשיצא יוסף מבית האסורים בטח היה ליע"א איזו הרגשה אכן שהיה כענין הישועה שבבית שני בלא ניצוח וכענין שאמרו בש"ס (מגלה יד) אכתי עבדי אחשורוש אנן שהעכו"ם אומרים כל היום איה אלהיך. אכן אח"ז הרגיש עוד יותר ואח"ז הרגיש עוד יותר כי בישועה כזו יש בה מהדרין ומהדרין מן המהדרין. וזו ההארה והתעוררות אם הוא ע"י פעולת אדם או מהשי"ת בלבד שהוא נתן צעקה להאדם, ע"ז הוא האיבעיא בש"ס (שבת כד) אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. הנחה הוא פעולת אדם והדלקה הוא ההארה מהשי"ת וכדכתיב (דה"א כח) אם תדרשנו ימצא לך. תדרשנו הוא פעולת אדם. ימצא לך הוא ההדלקה מהשי"ת. ובאמת הכל הוא רק מהשי"ת שהשי"ת חפץ בישועת האדם, לכן נתן צעקה בלבו שיתפלל להשי"ת ופועל ישועה אצל השי"ת, אכן השי"ת קורא זאת על שם האדם שביגיע כפיו זכה לכל זה: (בית יעקב בראשית פרשת מקץ אות ה')


דעת יודע וידוע שכל משכיל מושכל

תורתנו הקדושה היא נצחית דהיינו בכל זמן ובכל עת היא עכשוית. על כן נצטווינו "והגית בו יומם וליל" כך פותח יהושע בפרק א' בספרו את פנית השם אליו ומצווהו "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל".
יומם היא התורה שבכתב וליל היא התורה שבעל פה. ומכאן שגם התורה שבעל פה נצחית ועכשוית. ומכאן שאנו מחויבים לדעת את המצווה (המצוות). ומאחר שאנו יודעים את המצווה מחובתנו לדעת את סוד המצווה. כפי שאבותינו הקדושים נביאינו וחכמינו ז"ל עסקו במלאכה זו יומם וליל ובכך נהיו חלק מהתורה נחלו את חיי העולם הבא בחייהם וזהו הסוד הנורא.
כיוון שלמדנו את סוד המצווה חובה עלינו לדעת את טעם המצווה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם (מסכת פרקי אבות) הדין הוא ידיעת המצווה האמת הוא סוד המצווה והשלום הוא טעם המצווה. התורה שהיא הנצחית היא זו שעומדת על קיום העולם, ואלו שמקיימים אותם הם מניעים את העולם וזו טעם המצוה דהיינו כשמגיעים להבין את טעם המצווה נהיים שותפים לבריאה. וזאת הבינו היוונים הרשעים שלא אכפת היה להם שיחרב העולם כיוון שאין בכוחם לקיימו.
ההקדמה הזאת שהבאתי באה בעקבות שורה שקראתי לפני יומיים במהלך חג החנוכה (נר שני) בתוך דברי מורי ורבי הרב אברהם אבולעפיה בספרו חיי העולם הבא. "קמא מצוה מציעא סוד מצוה בתרא סיבת מצוה ואלה ג' דרכי השם המצוה לדעתה ולדעת סודה לדעת סיבתה".
הדברים התמוהים האלו (שכבר רמזתי על ביאורם בתחילה) לא התיישבו על דעתי. אך הבוקר (נר רביעי). קראתי מאמר בתוך "מעייני השילוח" שנלקט מאדמורי איזביצא בראשם רבי מרדכי יוסף זצללה"ה בעל "מי השילוח" ואחריו בנו רבי יעקב זצללה"ה בעל ה"בית יעקב". וכן בניהם ונכדיהם ז"ל. ובכך הדברים התיישבו בדעתי עד שהרגשתי את אורות החג מרצדים בנפשי. (והרוצה ויכול להגיע אל המאמר בתוך הספר עמוד ל"ג-ל"ז יבושם לו ואני אביא כאן הדברים בקיצור ובלשון שווה לכל נפש).
הגמרא במסכת שבת דף כ"ב עמוד ב' עוסקת בשאלה לגבי נר חנוכה, האם ההדלקה עושה מצוה או ההנחה עושה מצוה? להפשיט את השאלה אסביר, האם הדלקת הנר עושה את המצוה והנחתו בחנוכיה היא המשך בלבד? או הנחת הנר הבוער בחנוכיה היא המצוה וההדלקה שקדמה לה היא הכרח מעשי לצורך המצוה?
ואני עוצר בדיון להגיד: שמכאן יבואו ליצני הדור ללגלג על ההתעסקות "השולית" של חכמינו בשטויות כביכול. ועוד יוסיפו לזלזל מתוך שיוציאו דברי המדרש מהקשרם "וכי מה אכפת להקדוש ברוך הוא אם שוחט מן הצוואר או שוחט מן העורף" (מדרש רבא).
אך כפי שכבר הקדמתי עסקו חכמינו לברר מהמצווה את האמת והסיבה (הסוד והטעם).
ומכאן אני מתמצת את המאמר "מעייני השילוח": אומר דוד המלך "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי" נתיב-הוא הכללים של דברי התורה. ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט) אמר על זה רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה". שבזה הפסוק נכללו כל המצוות. ואילו נר לרגלי דבריך-נר הוא הפרט למעשה, לרגלי דבריך – שבכל פסיעה צריך שהשם יתברך יאיר לאדם ולא יסמוך על הפרט. שאולי מתוך שלא יבין את הפרט מהכלל יבוא לטעות. וזו שאלת החכמים: האם ההנחה עושה מצוה האם אפשר לסמוך על הכללים המונחים וקבועים וכפי שהם מאירים לו יעשה, או ההדלקה עושה מצוה שהארה שמאיר לו השם יתברך בכל פסיעה ופסיעה עליה יסמוך ולא על הכלל. וכך נפסקה ההלכה לגבי נר חנוכה שההדלקה עושה מצוה. כך מבאר בעל מי השילוח את ההלכה בקיצור ובתימצות.
ובנו ממשיכו בספרו "בית יעקב" מקדיש לנושא יתר הרחבה. ומסיים מאמרו בשאלת חז"ל: האם ההדלקה עושה מצוה או ההנחה עושה מצוה? ומסביר שההנחה היא פעולת האדם וההדלקה היא מהשם יתברך. אך נחזור להתחלה מאמרו ונציג את דבריו:
אומר ה"בית יעקב" שכך הוא העסק של השם יתברך עִם ישראל לעולם. שכל זמן שהם בעולם הזה נראה בהם חסרון ואחר יציאתם מן העולם נראה למפרע שלא היה בהם חסרון. ומבאר דבריו: נאמר במדרש, אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא "מהחודש הזה לכם" (שמות י"ב) שהיא המצוה הראשונה שנצטוו ישראל (דהיינו שאם נתייחס לספר התורה כספר מצוות) וממשיך ואומר רבי יצחק מה הטעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים וכו'. כוונתו שכל ספר בראשית העוסק בבריאת העולם וכל מעשיהם של שלשת האבות אברהם יצחק ויעקב שבזכותם נחלנו את ארץ ישראל, שנלקחה מהגוים על פי השם יתברך, וניתנה לנו.
מסביר ה"בית יעקב" שאם הייתה התורה מתחילה מ"החודש הזה לכם" דהיינו מתחילה במצוות, היה האדם צריך להיבראות (להברא) שלם כבן 13 מוכן לקיום המצוות בעל דעה שלימה, כדי שיוכל להתגבר על היצר הרע. אך רצה הבורא להתחיל מבראשית על מנת לתת לנו נחלת גוים שזה מתברר מהסוף. דהיינו שהאדם יערוך בירורים לעצמו אז יקבל חלק גם בהתחלה (דוגמת היוצא מן העולם שלמפרע רואים שלא היה בו חסרון) ומסביר את הרעיון בפתילת הנר שנמשכת אחר השמן אף שמתברר שהיא מלאה אור (הדבר צריך הסבר פילוסופי-שאילו היתה רואה הפתילה את האור שהיא מפיצה לא היתה צריכה להמשך אל השמן – זו דוגמא למצב היפותטי). וישראל נמשלו לפתילה כפי שמראה הזוהר הקדוש.
ומכאן שאם ישראל ימשכו אחר השמן (מעשה השם יתברך ואור האבות) יתברר להם שיש להם חלק אף למעלה מהדעת (כמו שהתחלנו דהינו מידיעת המצוה ויעלו למדרגת הסוד שהוא למעלה מהדעת שהיה להם אז) ואם היו נבראים אם דעת שלימה (דהיינו שהתורה היתה מתחילה מהמצות) אז לא היה להם חלק בסוד דהיינו למעלה מהדעת שלהם כעת. כך שהדרך הנכון שנברא האדם בלא דעת ואחרי זה מברר את עצמו אז קונה את ההתפשטות. כפי שעשה זאת אברהם אבינו שבירר עצמו בהדרגה שנמשך אחר השמן (הבעירה מהשם) ואז נמשך השמן והאור אחריו (כפי שאומרים חז"ל האבות קימו את כל התורה כולה אפילו במצות שנתקנו על ידי החכמים שבאו כמה אלפי שנים אחריהם. וזהו ידיעת הטעם שמקיימת את העולם כפי שציינתי בתחילה).
ואומר ה"בית יעקב" שכל הדברים שבעולם לא יוכלו להתברר בשלימות בלי שום פסולת (הבירור מפריד מהטוב את הפסולת).
ומכאן עובר ה"בית יעקב" לברר דברי הגמרא "במה מדליקין ובמה אין מדליקין" (גם כאן ודאי השתמשו ליצני הדור בכסילותם). אומרת הגמרא "אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים".
אסביר תחילה את פשט המילים כפי שמבארת הגמרא: "לכש" אומרת הגמרא שוכא דארזא - ענף עץ ארז. "חוסן" גבעולי פשתן שעברו במדוכה אך לא מנופצים. "כלך" פקעת של תולעת משי. "פתילת האידן" ענף ערבה. "פתילת המדבר" סרפד. "ירוקה על פני המים" הירוקת שמצטברת בספינה.
ומסביר ה"בית יעקב" דברים סתומים אלו בטוב טעם. שכל אלו שמנינו (אין מדליקין) שרמזו חז"ל לאסור את הפתילות שהאור מסכסך בהם (קופץ - בורח מהפתילה וחוזר בגלל הפסולת) אף שהם נשמות יקרות נמצא בהם פסולת. ענף הארז מרמז על הפסולת שנפרד מאברהם אבינו (ישמעאל בנו) שיצא מאביו שהוא מדת החסד אך בלי דעת. (נראה לי שאברהם נקרא עץ ארז שהיה חזק כארז בדרכו ושורשיו העמוקים של הארז מסמלות את השורשים שהיכה אברהם. ובנו ישמעאל שהוא כענף של הארז אך בתחילה קוראת לא המשנה "לכש" שמסרת בידו אביו שמות של טומאה והיה לוחש (לכש-לחש) כשפים. "חוסן" הוא יצחק שהיה מדת הגבורה והפסולת שיצאה ממנו הוא עשו שאת מדת הגבורה לקח למקום הלא נכון שאמרו עליו חז"ל באותו היום שבא מן השדה עבר חמש עבירות. בא על נערה מאורסה והרג את הנפש וכפר בעיקר וכפר בתחיית המתים ושט את הבכורה. ועוד נאמר עליו "מפריס פרסה הוא וגרה לא יגר". "כלך" מרמז על הפסולת שיצאה מיעקב הם הטיפין שיצאו מיוסף..... מכאן הרמזים הולכים ודקים מדק ומורים על הסברים עמוקים ולא מן הראוי להעלותם על הכתב ואולי בפעם אחרת אם יסתייע...
וכאן אנו מגיעם לחלקו האחרון של המאמר ושואל ה"בית יעקב" ההארה והתעוררות  האם היא על ידי פעולת האדם או מהשם יתברך בלבד שמכניס בלבו צעקת התעוררות. ואומר כפי שכבר כתבתי למעלה, האם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. שהנחה היא פעולת האדם והדלקה היא הארה מהשם יתברך? ומביא ראיה לדבריו מדברי הימים שנאמר "אם תדרשנו ימצא לך". ולמען ההבנה הביא את כל הפסוק (דברי הימים א' כ"ח ט') "וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ יְהֹוָה וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד".
תדרשנו הוא פעולת האדם. ימצא לך הוא הדלקת השם יתברך. שהשם יתברך חפץ בישועת האדם, לכן נותן צעקה בליבו שיתפלל האדם אל השם יתברך, ובכך פועל ישועה אצל השם יתברך, ומעלה עליו השם יתברך שהוא (האדם) זכה לכל זאת ביגיע כפיו.
היחיד שזכה להתגלות שלימה באור צח ובהיר ובבת אחת הוא משה רבינו שלא נזקק לחסרון שאחריו יבוא השלמות ולכן אנו אומרים תורה ציוה לנו משה! הוא שהוריד לנו את התורה והוא מעביר לנו את המצות. ועל כן בא המאמר הזה לעורר אותנו להחזיק בתורת השם ולקבוע עתים לתורה. שבכך נדע את המצוות וכשנחקור אותם נגלה את סודם בתורה שבעל פה שנמסרה על ידי משה. ונחקור טעמיהם כפי שעשו זאת האבות הקדושים והנביאים והחכמים ואז נגלה את טעמיהם. ובכך נהיה שותפים לבריאה ולבורא. אור גדול ליהודים בימים ההם ובזמן הזה.


נ.ב. בקרוב ממש ובלי נדר העלה את המאמר מתוך מעייני השילוח, ויוכל המעיין להשוות ואולי יבין איפה שהחסרתי.

יום שבת, 3 בדצמבר 2016

משיכת שפע

(ספר שערי קדושה - חלק ג שער ה)
ובזה יתבאר ענין הנבואה, כי אחר היות האדם בחומר זך בלי זוהמת היצר הרע ולא בכוחות הנפש היסודית כלל, ולא יש בידו חטא הפוגם באיזה שורש משרשי נשמתו, הנה כאשר יכין עצמו להתדבק עד שרשו העליון יוכל להתדבק בו, ואמנם אף על פי שהוא ראוי לכך צריך להפשיט נשמתו מכל וכל ולהפרידה מכל עניני החומר ואז תוכל להדבק בשרשה הרוחני:
והנה אין ענין ההתפשטות הזה, שתמצא כתוב בכל הספרים בעניני הנבואה ורוח הקודש התפשטות ממשיי שהנשמה יוצאת מגופו ממש כענין השינה, שאם כן אין זו נבואה אלא חלום ככל החלומות, אמנם השראת רוח הקודש על האדם הוא בהיות הנשמה בגופו בהקיץ ולא תצא ממנו. אבל ענין ההתפשטות הוא, כי יסיר כל מחשבותיו לגמרי, והכח המדמה שבו שהוא כח נמשך מהנפש החיה היסודית שבו יפסיקהו מלדמות ולחשוב ולהרהר בשום ענין מעניני העולם הזה וכאלו יצאה נפשו ממנו, ואז יהפוך כח המדמה מחשבותיו לדמות ולצייר כאלו עולה בעולמות העליונים בשרשי נפשו אשר לו שם, מזה לזה, עד שהגיע ציור דמיונו במקור שלו העליון ויחקקו ציורי כל האורות במחשבתו כאלו מצויר ורואה אותם כפי דרך כחו המדמה לצייר בדעתו עניני העולם הזה אף על פי שאינו רואה אותם כנודע בחכמת הטבע. ואז יחשוב ויכוין לקבל אור מן העשר ספירות מאותה הנקודה אשר שורש נשמתו נאחזת שם. ויכוין להעלות גם את העשר ספירות זו לזו עד האין סוף וימשיך להם הארה משם עד למטה דרך ירידה עד סופן, וכאשר ירד האור על ידו אליהם הם שמחים בזה ומאירין מאותו האור שהמשיך אל שורש נשמתו הנאחזת בהם כפי החלק הראוי לה. ויכוין להוריד דרך ירידה ממדרגה למדרגה עד שיגיע האור והשפע ההוא אל נפשו השכלית שבגופו, ומשם תגיע עד נפש החיה וכח המדמה שבו, ושם יצטיירו הענינים ההם ציור גשמי בכוחו המדמה, ואז יבינם כאלו רואה אותן בעין ממש:
עד כאן משערי קדושה.

השתלשלות העולמות נעשה בכל רגע, רצונו יתברך נאסף לפרטיו ע"י א"ק (עולם אדם קדמון) כשיש לו את הפרטים מתחיל האתחול באצילות שהוא הסדר בפרטים. אחר בא הרעיון אל הבריאה, שם הבנת הרעיון. אחר בא התרשים זרימה ביצירה. ולאחריו באים הכלים והחומרים בעשיה.
שלשת העולמות בריאה יצירה עשיה מופעלים על ידי הלב המצייר ומדמה.
ואם נרצה לטפס מעלה על מנת להגיע אל השורש הנמצא באצילות יפריע לנו המדמה כיון שבכל מחשבה הוא נמצא וינסה הוא לעזור לנו אך אין הוא מכיר את מה שלא ראה וידע, ועל כן ימנע אותנו מלהגיע.

ועל כן נצטרך להפשטת הגשמיות, דהיינו לסלק את כל המחשבות לגמרי. כי אז לא יהיה בידו (של המדמה) על מה להישען ויעצור גם הוא. אך כיון שהלב לא נעצר יכנס כח המצייר שבלב לפעולה, אשר בכוחו לרשום רשימו. דהיינו להכיל מקום ומצע לרושם, אפילו שאין בו פרטים או כלים כפי שרגיל, בכל אופן יכין הוא מצע לרעיון שאין לא ידיעה בגודלו כיון שהמצע שמכין יש בכוחו לשאת כל רעיון, ואז ירד רושם מן האצילות אל תוך המצע ושם נוכל להיאחז בשורש. ואם ירצה השם המשיך בפעם אחרת.

יום שישי, 4 בנובמבר 2016

בעצם היום הזה

תורה נפלאה נתנה לנו. כמה מתיקות איזה אור. ורציתי להאיר נקודה מעניינת בדרך ביאור התורה.
נאמר בפרשתנו:  (בראשית ז' י"ג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה:
המשפט "בעצם היום הזה" חוזר 11 פעמים בתורה האחרון שבהם נאמר בשלהי ספר דברים וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:
הדברים נאמרו אל משה ביומו האחרון. ועל זה אומר המדרש: וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה. בשלשה מקומות נאמר בעצם היום הזה. (1) נאמר בנח בעצם היום הזה לפי שהיו דורו אומרים כך וכך אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו ולא עוד אלא אנו נוטלים כשילים וקרדומות ומבקעים את התיבה, אמר המקום הריני מכניסו לתיבה בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה. (2) ומה ראה לומר במצרים בעצם היום הזה לפי שהיו מצרים אומרים מכך ומכך אם אין מרגישים בהם אין אנו מניחים אותם ולא עוד אלא נוטלים סייפים וחרבות ואנו הורגים בהם, אמר המקום הריני מוציאם בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבוא וימחה. (3) ומה ראה לומר כאן בעצם היום הזה לפי שהיו ישראל אומרים מכך וכך אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו. אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את התורה והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו ועשה לנו נסים וגבורות, אין אנו מניחים אותו. אמר המקום הריני מכניסו למערה בחצי היום וכל מי שיש בו כח יבוא וימחה. לכך נאמר בעצם היום הזה.
ורש"י בפירוש באותו המקום בספר דברים חוזר על דברי המדרש. והפלא ופלא, מפרשים רבים מקשים על רש"י, שהרי נאמר בתורה 11 פעמים "בעצם היום הזה" כפי שצינתי, ומדוע רש"י מציין רק שלש פעמים? והפלא הוא שהמדרש בא כ700 שנה לפני רש"י - ואומר את אותם הדברים, ואין מקשה על המדרש. אך התירוץ הוא נפלא בעצמו. רש"י מביא הרבה פעמים את דעת המדרש, ומאות פעמים מציין רשי "מדרש אגדה..." וכן הרבה פעמים מביא רש"י את המדרש בקצת שינוי לשון ולא מציין שהמקור מהמדרש. מכאן הבינו המקשים, שכשלא מביא רש"י ציטוט בשם המדרש זוהי דעתו. ומהי דעתו? רש"י הבין שרק בשלוש פעמים אלו מתוארת סיטואציה של חטיפה "בעצם היום". כך נחטף נח אל התיבה, כך נחטפו בני ישראל ממצרים, כך נחטף משה מן העם.  

ספרו האחרון שבידנו "אמרי שפר" של רבינו אברהם אבולעפיה,  פותח במילים "בעצם היום הזה" מה שמעיד על הסתלקותו של הרב בעצם היום הזה "כי לקח אותו האלהים ואיננו"

יום רביעי, 24 באוגוסט 2016

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן

הרהורים הפרשת השבוע – ""
בעת הזאת רואים יותר מכל, כולם חשים מסרים וכולם מרגישים נבוכים כיון שהמסרים מטושטשים והרצון שוקק לדעת ולהבין – אך מדוע??
כל זה בא מפני תכלית מציאות האדם – להשיג את ההשגה השכלית הנבואית. מכאן ההשתוקקות.
שאז הכל יהיה ברור וחלק נוצץ כיהלום ברור, כשמים לאחר הגשם.
אבל גם כשמבינים שזו התכלית, הדרך מכאן ועד התכלית נראת ארוכה יותר מהדרך מכאן ועד קצה השמים.

אז הנה אני בא להביא קיצור דרך. מי לא רוצה לקפוץ את הדרך?
אז תחילת הקיצור –ההשתדלות-.
והנה נרחיב טיפה לצורך הבנת התהליך.
מכיון שהתכלית הוא ההשגה השכלית הנבואית, אנו מבינים שהבורא מצפה מאיתנו להגיעה אל התכלית (להתנבאות) וזה נכון ושריר. אך מאידך לא יאשים אותנו הבורא באם נשתדל ולא נגיע להתנבאות. כיון שהיא התכלית האחרונה. ואם נתקשה בהשתדלות להגיע עד שם נשתדל קצת למטה מזו, והיא לעיין בחכמה. ואם נתקשה כאן נעיין בתורה ונתמיד בא בהתחזקות. כיון שאם לא נלמד נתחייב מיתה. כמו שאמר הלל הזקן בחכמתו: "נְגַד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ. וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵיף. וּדְלָא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב (פרקי אבות א' י"ג). פירוש: נְגַד שְׁמָא - המושך לו שם, דהיינו הרוצה לגדל שמו לזכות בכבוד, אֲבַד שְׁמֵהּ - מאבד את שמו שכבר קנה (הרודף אחר הכבוד הכבוד בורך ממנו). וּדְלָא מוֹסִיף – מי שאינו מוסיף בלימוד תורה, יָסֵיף - יסוף מפיו (יאבד) מה שכבר למד. וּדְלָא יָלֵיף – ומי שאינו לומד כלל, קְטָלָא חַיָּב – חייב מיתה, שאם לא לומד כלל אין לא זכות חיים.
ואם לומד בתורה ואינו מבין ישמע מפי חכמים כדי שיוכל לקיים המצוות. כמו שנאמר "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (דברים ז' י"ב). ואז יקיים לו השם כפי שמבטיח בהמשך הפסוק, "וְשָׁמַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד". ואחרי כל ההבטחות וכל האזהרות בהמשך הפסוקים נאמר, "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת (דברים ח' א').
ומכאן נבוא אל הקיצור!
כולל השם הכל במצוה אחת. נבין אותה מהפסוק הבא, "לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא". (כתוב מִצְוֹתָו-אך התורה לא מנוקדת וכתוב מצותו) השם בא לנסותנו "לדעת את אשר בלבבך" אם נשמור מצותו. הנסיון הוא "לדעת" החוזר אל בעל הלב, לדעת בניסיון העצמי שלי, האם בלבבי מקויימת המצווה המיוחדת שבה פתחנו, שהיא תכלית האדם. האם היא תשמר גם כשיבואו לי הרעות, במעשה ולא רק בעת המחשבה. כפי שמלמד בעל ספר היצירה "לב בנפש כמלך במלחמה. דהיינו שלא יכיר בעל הלב כחו עד שיכנס למלחמה בפועל, וינצח את אויביו העומדים עליו להשטינו. וזהו הניסיון הגדול מכולם! והשם הבוחן ורואה מחשבות כל לב, והכל גלוי וידוע לפניו, ואפילו כשיחסר כל מה שמנינו בתחילה מההשתדלות, ויעמוד בניסיון, וליבו ישאר גם במלחמתו נאמן ורוצה להגיע אל תכליתו, השם ישלים חסרונו. אמן.

יום חמישי, 7 בינואר 2016

The Soul That Flew Awa

 from my book, stories of the baal shem tov according to parashat hashavua:

The young kabbalist Reb Moshe, son of Rebbe Adam Ba’al Shem, had discovered the hidden youth in Okupy – the adolescent Ba’al Shem who was the beit medrash watchman – Yisrael, son of Rabbi Eliezer. Before becoming Reb Moshe’s student, Yisrael set two conditions for his older friend:
1.                     That he would stay his “servant,” and no-one could know that he was also his friend and learned with him.
2.                     That in front of his family and the people of the town, Reb Moshe would always call him by his position – “Servant” – and not his name.
The two young men quickly bonded over their love of learning the Zohar and other hidden writings. Yisrael was hopeful that this new period in his life would bring about the fulfillment of the promise of the Zohar that his Rebbe, Achiya HaShiloni, had taught him: That Hashem bestows a thread of chessed upon one who learns and involves himself in the “Torah’s song” at night, so he can then rise to hover between the upper and lower worlds. He also remembered the last part of the section he had learned, that stated “Yismach Yisrael b’osav.”
The young mekubal held his father’s writings and turned to his teen-age partner. “Come, my friend,” he said. “Let us learn together.” Yisrael was very embarrassed, as he was naturally humble and this was the first time he had ever had a Torah scholar call him ‘friend.’ “Is it really possible that I will be the friend of the son of the famous Ba’al Shem, who is also the son-in-law of one of the richest men in the village?” he thought to himself.
Reb Moshe wanted to put his new learning partner at ease. “Come, I’ll show you an example of this among the group of disciples of the ba’alei haZohar.” Yisrael, so blessed with a poetic soul, was excited and eager to hear a story – as all children are – especially since he loved the fascinating tales in the Zohar. He always found them to be a kind of mirror that reflected things that were actually happening in his own life, as well as giving him hope for the future. Reb Moshe began to read (Shemini p. 39.):
  
R. Yehuda and R. Yitzchak were walking on the road from the beit medrash in Meron to Tzipori and saw a boy guiding a donkey loaded down with wineskins of mead. R. Yehuda said: Let us say a d’var Torah and go. R. Yitchak began to quote from Shir HaShirim 7: ‘VeChikech k’yain hatov holech ledodi lemeisharim.’ That is, good wine is the wine of Torah, which is good for everything, both olam hazeh and olam haba…

The boy said: If it had been written ‘miyain hatov’ (from the good wine) I would agree, but it says ‘k’yain hatov’ (like the good wine). R. Yehuda said: My son, you have spoken well – say what you have to say! The boy said: I heard that [it refers to] one who concentrates on learning Torah and clings to it, and clearly says out loud his divrei Torah so people can hear, and doesn’t whisper them in secret.
Because with divrei Torah you must raise your voice ‘k’yain hatov,’ which is not quiet and is effervescent.
They kissed him on the head and were happy with him.
They asked: What is your name?And he answered:
Yaisa! They said: You will be R. Yaisa and you will become more famous than our friend R. Yaisa who was taken from us. They asked: Who is your father? He died, answered the boy. He would teach me three things from the Torah every day and three t hings from the wisdom of Agadda every night. I learned what I told you from my father. Now I live with a man who took me from my learning and every day I go to work and every day I review the things I learned with my father.

            Young Yisrael burst out crying. He was also an orphan like Yaisa, the donkey boy who was walking on the road, and he too went over and over the things he had learned from his father, like ’Shiviti Hashem lenegdi tamid.’ And look, these old, venerated rabbis promised that the boy would one day be called not Yaisa, but ‘Rabbi Yaisa!’ How great was the love of the rabbis of the Zohar for the children of Israel, that they would have fun with words and kiss a child’s head and be happy with him – exactly as he had learned: “Yismach Yisrael b’osav.” It was so amazing that they would let a young child speak, and even listen to him – not at all like the rich men of Okupy, who were so sure of themselves and belittled anyone they thought of as a child. Only the great rabbis of the Zohar knew how to appreciate the value of the soul of a boy who learned Torah, and to take his mind into account when talking to him. They were so pure and straight, those rabbis who walked on those paths, who let a child join in their conversations.
            His friend, Reb Moshe, also hugged and kissed him, and wiped the tears from his cheeks. “You see,” he said. “Rabbi Yaisa was also an orphan boy – so what are you crying for?”
            Yisrael then remembered that the story wasn’t finished, and he wanted to learn what happened to this orphaned Yaisa. So he stopped crying and continued reading with his older friend – and he would never again be embarrassed that he had an older friend when he was so young, really, a child.

They asked R. Yaisa, Does the man you live with also know how to learn Torah? –– No, he’s old and doesn’t even know how to say berachot and pray to Hashem, and he has sons whom he didn’t even send to school. R. Yehuda said: If he hadn’t been like that, I would have gone to the village to praise you, but since he is that sort of person it’s forbidden for us to see him. Send away your donkey and come with us! And then he asked: Who was your father? –– R. Zeira from K’far Ramin.
When R. Yehuda heard this he cried, saying: I was in his house and learned from him three things about reciting berachot over wine, and learned two things from him about Creation. Said R. Yitzchak: What’s so surprising? If we learned from the son, how much more so would we learn from the father. They both took his hands and walked. When they came to a field they sat down and said to the boy: Tell us things that you learned from your father about the Creation. He said: ‘V’et kol ofe kanaf lemineihu’ – those are the holy angels who are ready to sanctify the name of Hashem every single day. Each one has six wings which they use to fly around the world to do the will of their Maker, each one as he is tasked to do…

R. Yehuda and R. Yitzchak stood up and kissed his head, and from that day forth he never left R. Yehuda.
And whenever little Yaisa entered the beit medrash, R. Yehuda would stand in his honor and say: I learned something from him and therefore have to treat him with respect. Years later Yaisa was elevated to the status of rabbi and the group would call him ‘R. Yaisa, the hammer-head that breaks boulders and draws out fire.’ R. Elazar son of the Rashbi said about him the words of Yirmiyahu (1:4): ‘B’terem etzarcha babetten yedaticha.’

The son of Rebbe Adam Ba’al Shem then opened his father’s hidden writings and said again, “Let’s learn together, my friend.” They began with a piece on the subject of Creation. They went through it well, until they got to a part that was difficult to understand. The young kabbalist tried to explain it, unsuccessfully. “What will we do if we don’t understand what it says? Whom will we ask? Who will know what it means?” asked Yisrael, all in a rush.
“It doesn’t matter. We will just learn it again and again, and study the holy names until we’ll know the name of every Heavenly ’minister’ and angel, and can unlock their ‘code’ [to be able to summon them – ed.]. Then we will call down the great mal’ach of the Torah himself to come down to explain to us all the hidden things that we don’t understand.”
“Yes, yes!” enthused the teenager. “We’ll bring the Angel of the Torah to come and learn with us just like Mano’ach davened and the angel came to instruct him what to do with the baby, Shimshon, and what he should do when he grows up. The sar haTorah will also come and be as happy as Rabbi Yehuda and Rabbi Yitzchak were to learn with an orphan boy.”
So the two young men sat and learned the holy names night and day. They studied each angel’s pronunciation and task. But visitors passing through their village sometimes came into the beit medrash, left their bags there, and went in and out during their stay. This made it hard for the two to learn in such a way that nobody in the village would know what they were doing.
Reb Moshe went to his father-in-law and requested that he rent him a room somewhere away from the village, where nobody would disturb his learning. He agreed, and they learned Heavenly wisdom and Kabbala there for a few years.  In time, the villagers figured out that the young mekubal was learning something or other with his orphaned servant. They appreciated the fact that the village orphan was getting the opportunity to learn some Torah from this great man, attributing this “luck” to zechut avot.
“You know,” they said to each other, “that Yisrael’s father was always inviting guests to his home - his midda of hachnassat orchim was exemplary. So now his son Yisrael is reaping the merit of his father’s great mitzva, as the great son of the famous Ba’al Shem has taken him for his servant and even learns with him.”
The two once studied a very difficult topic and just could not understand it. Reb Moshe told his young friend, “We’ll fast for 40 days, the same number that Moshe Rabbeinu did when he was with the angels, and finally unlock the name of the angel of the Torah to have him come down and explain these mysteries to us.”
“All right,” answered Yisrael hesitantly, “but I’m afraid of doing it, because if we make one tiny mistake in just one kavana, a different angel could descend who could destroy the entire world.”
His teacher begged him to do it, however, so he agreed. They fasted from one Shabbat to the next for 40 days, and immersed themselves in a mikva a few times each day. Finally, they concentrated deeply on all the necessary intentions, and succeeded – or so they thought.
“Oh no!” yelled Yisrael. “We made a mistake! The Heavenly minister of fire is descending instead and he will burn down the entire village! Go,” he instructed his friend. “Everyone knows you are the son of the Ba’al Shem. Tell everyone to take out all their belongings from their homes, because very soon the whole place will go up in flames!”
And so it was. The houses all burned to the ground, but the people and possessions were saved. Everyone thanked Reb Moshe for saving their lives.
Several months passed, and again the son of the Ba’al Shem mentioned the idea of bringing down the minister of the Torah. By now, Yisrael was eighteen, and he opposed the suggestion. He rebuked the mekubal, saying that when Reb Moshe had run to the village to wake the people and warn them of the danger to their lives, he had personally stood and made a great effort with the holy names, in order to bring down the angel that all Jews knew from their annual tefila on Sukkot – the minister of rain called “Af bri” – to come and put out the fire, but he wasn’t successful. It was extremely hard to fight against the mal’ach of fire.
“Remember that Yaakov fought with the angel of mixed fire and water,” he said. “But this is not the case here, and we would be hard-pressed if we knew or even suspected that the angel of fire would come again, G-d forbid.”
But although Reb Moshe was usually easygoing, treating Yisrael with love and respecting his opinion, this time he was very stubborn and wouldn’t change his mind. So his young friend had no choice but to join him in his mortifications and review the yichudim of the holy ones’ names to bring down the real sar shel Torah.
They coerced the angel of the Torah to come explain the mysteries of the Torah. They also wanted to know when the Redemption would come, for it had been such a long time already, and it was so hard to bear all the anguish caused by the murder of countless Jews throughout the Diaspora. But in Heaven, an emergency session of the Heavenly hosts was called, and they convened a hearing on the matter of these two young men from Okupy who wanted to accelerate the arrival of the End of Days. The verdict was that both of them would be called to the Heavenly court, to the World of Truth. Yisrael’s neshama rose first. He saw what was happening in the Upper Spheres, and he heard that there were those who begged for mercy for them, to soften the judgment against them so they wouldn’t die. The Heavenly hosts listened, and decreed that if the two would make a great effort and not doze off for even one second that night, the judgment would be annulled and they could live.
“We must not sleep for even a moment!” Yisrael called to his friend, after hearing the compromise verdict. “Let’s keep watch and daven all night, because otherwise we will die. So it has been decreed!”
Reb Moshe indeed tried to keep awake, but his strength drained away, and towards morning he dozed off, fell to the floor, and died. Yisrael, however, managed to withstand this extremely difficult test, and lived.
When his friend fell, he ran to the village, yelling that Reb Moshe had fainted away, and everyone tried to wake him – but it was all for naught. The community made a huge funeral for their mekubal, with many eulogies praising the son of Rebbe Adam Ba’al Shem. Tears streamed down the mourners’ faces as they bore his body to the cemetery. As he watched the procession, Yisrael saw Reb Moshe’s holy soul hover above the body, then rise higher and higher, from one pure level to the next – his friend, who had wanted so much to hurry the Mashiach to save his people.  He remembered what the young Rabbi Yaisa had said in the chapter of the Zohar that he had learned with his friend, about the holy angels who are always ready to sanctify Hashem’s name every day, flying through the world with their “six wings” to do their Creator’s bidding, each with his own unique task suited to his abilities. This was how his friend’s soul now flew in the world; it had parted from life in order to bring the geula closer. The Baal Shem Tov knew this to be true, and would always remember that wondrous sight of his friend’s soul flying away.


יום חמישי, 9 ביולי 2015

רוח הקודש צווחת ואומרת

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן: עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ: כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן: אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהֹוָה עַל אַדְמַת נֵכָר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי: זְכֹר יְהֹוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ: בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתָּ לָנוּ: אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע:
(תהילים פרק קלז)
דוד נמשח למלך בגיל 29 היא שנת 2883 לבריאת העולם (לפני 2892 שנים) דוד כותב את ספרו תהילים כולו ברוח הקודש. חורבן בית ראשון היה בשנת 3338 כ-415 אחרי מות דוד וחורבן בית שני היה בשנת 3828 כ-905 שנים אחרי מות דוד.
במזמור הזה מתנבא דוד על חורבן בית ראשון וחורבן בית שני וזה הוא פלא גדול. ועוד, ידוע שספר תהילים הוא ביאור על התורה, כך שדוד מוצא רמזים בתורה על שני החורבנים.
דוד כותב את המזמור הזה שנתיים לפני מותו. 413 שנים לפני חורבן בית ראשון ו903 שנים לפני חורבן בית שני והנה הרמז. בבל נזכרת פעמיים בתורה. פעם ראשונה בהקשר למגדל בבל, ופעם שנייה בהקשר ממלכת בבל "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֶה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר". הגימטריא של המילים אחרי "ראשית ממלכתו" דהיינו "בבל וארך ואכד בארץ שנער" שווה 1316 דוד מוציא מכאן את שני החורבנים 413+903=1316 בדיוק! והסוד, שדוד מחובר בנפשו לשכינה וכבר אז צועקת השכינה על החורבנים צווחת השכינה שיקים לה בית בתחתונים אחרת לא יישאר זכר מעם ישראל.
 "לא אלמן ישראל" גדולי הדורות דאגו לנו ולקיומנו הניצחי וזאת על ידי לימוד התורה בדרך הפרדס ואביא כאן קטעים, קטעים, מתוך דברי קודש בעל "ספר הברית"
תוספת-בעקבות הערה של קורא אני חייב לתקן את המעות בחשבוני, החשבון צריך להיות 417+905=1322 ולא כפי שכתבתי למעלה. השם יצילנו משגיאות "
שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי".
ספר הברית חלק ב' מאמר דרך הקודש – "ומצות עשה הגדולה של למוד התורה צריך להיות בארבעה דרכים שבה הנקראים פרד"ס ר"ל פשט, רמז, דרוש, סוד, וזה לשון הקדוש האר"י לוריא ז"ל ועל למוד הפרד"ס אם היה יכול ללמוד ולא למד לא יוכל להתעלם בעיבור לתקן את אשר עיוות אלא צריך לבא בגלגול ממש עכ"ל, בפרט נזר התורה היא חכמת הקבלה אשר רוב העולם פורשים ממנה באמרם במה שהורשית התבונן ואין לך עסק בנסתרות, אתה שלח נא ידך ואחוז בזה אם אתה מסוגל לתורה הזאת ומנה לא תזוע, כי מי שלא טעם טעם חכמה זו לא ראה מאורות מימיו והולך בחושך ואוי להם לבריות מעלבונה של התורה הזאת, והאומר די לנו בנגלות איני רוצה בנסתרות טב ליה דלא אברי בעלמא (טוב לו שלא היה נברא)... ואם עסק בחכמה זו לאחר יציאת נשמתו מגופו פוטרין אותו מכל דינים... ומי שלא עסק בחכמת האמת ולא רצה ללמוד אותה בשעה שנשמתו רוצה לעלות בגן עדן דוחין אותה משם בבזיון... ודע כי כמו שיש בתורה שבכתב שכליות וחוקים כן בתורה שבע"פ יש שכליות וחוקים כמו גוד ולבוד שהם הלכה למשה מסיני ולימוד זה היא מן החוקים אין להבין סוף טעמה עד תכליתה ואין לך רשות להרהר אחריה, אבל עם כל זה יש בה שכליות גדולות ויסודה ועקרה הוא סוד צמצום כלומר שנתצמצם הא"ס באופן שיוכל להנהיג העולמות בפרט עוה"ז כאב המצמצם שכלו וכחו ומקטין עצמו עד הארץ להשתעשע עם בנו הקטן ולדבר עמו ולהנהיג אותו לפי שכל התינוק וקטנו... ונאמנה תדעו כי לא כדורות הקדמונים והימים הראשונים שהיו באלף החמישי דורות הללו והימים האלה, כי באותן אלף שנים היו שערי חכמה זו סגורים ומסוגרים לכן לא היו אז מקובלים אלא מעטים מי שזכה לגלוי אליהו הנביא והיה כל היום דווה בגזרות ושמדות וצרות ולא נתנה רשות מן השמים לעסוק בה כי אם לאדם אחד מאלף ושאר שרצו לכנס בחכמה זו היו מסתכנים בנפשם, לא כן באלף הששי הזה שנפתחו שערי אורה שערי רחמים כי הוא קרוב לעת קץ הימין ושמחה של מצוה ונחת רוח גדול כעת בעיני ה' להתפרסם שם כבוד מלכותו לעולם ועד...
דע בני וחכם כי דברי חכמים באגדותיהם בתלמוד ובמדרש יתחלקו לדרכים רבים מהם בדרך (היראגליפען) (כתב סודי) ומהם בדרך מליצה ומהם בדרך שכל ומהם בדרך מסורה ומהם בדרך דרש ומהם בדרך גוזמא ומהם בדרך (אלעגאריע) (אלגוריה-המשמעות היא מעבר לתוכן הגלוי והמפורש) ומהם בדרך משל ומהם בדרך חידה ומהם בדרך הרחבה ומהם בדרך הפחדה ומהם בדרך הגדלות ומהם בדרך דוגמא ומהם בדרך הפלגה ומהם בדרך הסוד כאשר אבאר לך כל אלה כפי ישע אדון המושיע.
(היראגליפען) הוא שהיה נהוג אצל חכמי קדם בין אצל חכמי ישראל ובין אצל חכמי האומות... וככה אם רצו להגיד דבר סתר באופן זה לדורות עולם הבאים אחריהם ואז בוודאי אי אפשר להראות להם התמונות עצמן ולא ציורי ורושמי אותן התמונות, מה עשו כתבו בספר בכתב ומכתב שהיה כך וכך מעשה אשר מעולם לא נעשה, כי אין דרכם להקפיד הן במעשה אשר בכתב מן התמונות הן בציירם רושמי וציורי התמונות אם ישנם במציאות אם אינם במציאות כלל, ויציירו גם שור עם כנפים גם נשר עם ראשים שנים תרנגול עם קרניים ולא יביטו רק על הדבר המכוון בו אשר ירצו לרמז בהם, ומזה הדרך הוא כל מאמרי רבה בר בר חנה (בפרק המוכר) המספר מן הבריות אשר ראה בים וביבשה וכל כדומה לזה באגדותיהם, כי ככה היה מנהג שנים קדמוניות בסוד חכמים ונבונים להסתיר עצה ולגנוז חכמה, גם כעת כבר נשכח הדבר בכל זאת נשאר מעט בידינו מזה כי אם יצוייר משולש וחודו למעלה מורה אש ואם חודו למטה מורה מים, ואם יצוייר נשר עם ראשים שנים מורה על ממשלה כפול כפלים, ואם יצוייר נערה ובידה מאזנים מורה על מקום המשפט שמה הרשע ישולם כפי מפעלו בידים כידוע להיודע...
ויש אמרות אשר חכמים יגידו בדרך אלעגאריע והוא הפך ענין (היראגליפען)... והנה הדרך הנזכר להיות מעלים עצה ולכסות דבר בדברים הוא מדרכי המשל על כן יאמרו המושלים כל דבריהם מלובשים בדברים אחרים שפתימו יכסמו ענין תוך ענין, וזה מתחלק לשלשה פנים, א) אם כסה דעת מן ההמון והמשכילים יבינו אחר הדברים האלה את הנרצה והמכוון בו, ב) לפעמים הענין המכוון בו במשל אינו מלובש ומכוסה בו הרבה ולא ילבש גבר שמלה עליו למכסה עתיק והוא ימשל בדבר קל להבין אפילו לדלת עם הארץ אכן פעולתו אמת להכניס בלב השומע הדבר הנרצה בו בהרחבה למען הרחיב את גבולו עד קצהו האחרון...
גם אמנם יש לפעמים גם כן בענין זה מה שהכתוב התכוון דווקא לאותו המעשה אשר זכרו, וסימן אמסור לך אחי וראש על זאת שהוא בכל המקום אשר אמרו תיבת "מלמד" כמו מה שאמרו (בפרק הניזקין) מאי דכתיב על נהרות בבל שם ישבנו (תהלים קל"ז) מלמד שהראהו הקב"ה לדוד חורבן בית ראשון כו', כלומר התנבא והתכוון על המעשה אשר אצל נהרות בבל, אך בכל מקום שאמרו "מאי דכתיב" וילכו אחורנית והביאו מעשה שהיה אחר שנים רבות ולא אמרו תיבת "מלמד" לא התכוון הכתוב אלא דרך כלל על כל אדם, והם ז"ל הביאו מעשה באדם אחד דרך פרט לדוגמא בעלמא, כי ע"י זה יתבררו ויתלבנו ויצרפו דברי נביאים וכתובים כי כאשר פתרו כן היה, למען דעת כי לא נפל דבר מכל דבריהם ארצה...
גם יש אמרי קדוש אשר הם דרך הסוד בסוד אלוה, כלומר מאמרים שנראה בהם בהשקפה הראשונה עם האחרונה שלא התכוונו בהם כי אם לאיזה סוד מסודות התורה וכל דבריהם על עלמות, כמו אמרם ז"ל שעור קומה של יוצר בראשית כך וכך פרסה, וכאמרם (פרק קמא דברכות) על פסוק וראית את אחורי (שמות ל"ג) שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין, וכן הרבה כדומה לזה, כלם מדרך הסוד המה לא זולת, ונעלם דבר מעיני הקהל ולא נודע כי אם ליראי ה' ולחושבי שמו כנאמר סוד ה' ליראיו...
דע כי באמת באותן התמונות אשר הראה חכם מחכמי ישראל לחבירו מן דברים הנמצאים או בציורים מן אותן הדברים, אין בהם כל סוד מסודות התורה, אפס בשעה אשר נמנו וגמרו חכמי ישראל הקדמונים לכתבם לדורות בני ישראל באגדותיהם בתלמוד או במדרש להיות למשמרת הענין ההוא בלבות חכמי דור ודור והמשכילים בספר עד הדור האחרון...
הנה כאשר ספר המן לזרש אשתו וכל אוהביו בלשון (פרסי) או (טורסי) את עשרו ורוב בניו ואת כל אשר גדלו המלך, ואמר להם כי כל אלה אינו מספיק לשמח את לבבו כל שעה אשר רואה מרדכי היהודי יושב בשער המלך ולא קם ולא זע, הנה יעידון ויגידון כל חכמי לב כי לא היה אז בדבריו בלשון ההוא כל סוד מסודות התורה, אכן בעת אשר העתיקו אנשי קודש את דבריו ללשון הקודש המה מרדכי עם הזקנים אשר היו בדור ההוא אשר כלם בעלי רוח הקודש היו, אז כל התיבות והאותיות אשר בחרו למו זקני העדה הקדושה לכתוב המגילה ההיא לעם סגולה לדורות עולם לקיים עליהם להיות הימים ההם נזכרים ונעשים בכל דור ודור, כלם ברוח הקודש נאמרו ונזדמנו להם במספר ובמפקד אל עליון, באופן אשר יוכל להתלבש בהם רוח הקודש, וימצא להם דוקא תיבות וכל זה איננו שוה לי (אסתר ה'), ובזה כבר יש שם סוד גדול מסודות התורה פקח עיניך וראה כי חתם עליה שם הוי"ה ב"ה בסופי התיבות ודוקא מהופך לרמוז על מדת הדין אשר חשב המן להשליט על עם ישראל שעל ידי כן יוכל לשלוט בהם, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם, על פי מאמר אסתר יבא המלך והמן היום (שם) אשר דברה עם אחשורוש כמו כן בלשון (פרסי) או (טורסי), ויבא מלך הכבוד בראשי התיבות בלשון הקודש אשר העתיקו אנשי מרדכי וראשי אבות הזקנים, ויצא העתק מפיהם בהזדמנות האותיות והתיבות דוקא כסדר לרמוז על מדת רחמים אשר המשיכה אסתר על ישראל, וככה שאר שמות הקודש היוצאים מפסוקי המגילה, אשר אותם קדושי ישראל יביעו ידברו העתק המגילה, אשר על כן יש במגילת אסתר כמו בשאר הכתובים דברי רזין והסתר...
אמנם אשר אני אחזה לי מה שראוי להודיעך ונכון להשמיעך בדבר הזה הוא, כי אף גם אם יש סוד בכל דברי חז"ל כאשר אמרתי, בכל זאת אנו חייבים להשתדל להעמיד דבריהם לפי פשוטם גם כן בכל האפשרי, ולא למראה עיניו ישפוט האדם להחליט בהשקפה ראשונה שאין בהם פשוט ופירוש אין להם מלבד הסוד ויפן לפאת צפונה תיכף...
וכי תאמר בלבבך מה הועילו חכמים בתקנתם זה בתעלומות חכמה בדברים אחרים, או שהיה להם לכתוב אותם החכמות בפירוש למען דעת כל איש ישראל או שלא לכתוב כלל ואם העלם יעלימו מי ידענו ויסתרו פנים ומי ישורנו, על זה תען לשוני אמרתך כי באמת לא בכל פעם יעלימו ויערימו סוד חכמתם רק יפרשו ויגלו מוסדות חכמתם בכמה מקומות, אך יש כמה ענינים ודברים הרבה אשר אין ראוי לגלותם אל ההמון, מהם סכנה מפני חמת המציק ומהם אשר איננו ראוי לכסיל מכמה טעמים כנאמר באזני כסיל אל תדבר (משלי כ"ג), ודברים כאלה הסתירו דבר בתוך דבר ואז יחד כסיל ובער יאבדו ולא ידעו והמשכילים יבינו...
עד כאן דברי קודשי של מחבר "ספר הברית" דברים "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים".

כפי שמביא המחבר בהקדמתו שכל ספרו נשען על הספר הקדוש "שערי קדושה" למהרח"ו. והמעיין בשני ספרים אלו יומתקו שפתיים ויוסיף לקח.

יום ראשון, 28 ביוני 2015

פרה אדומה

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל"
המצוות מתחלקות לשלשה חלקים נאמר בספר דברים: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם". שלשת החלקים כלשון התורה הם: 1. עדות 2. חוקים 2. משפטים. "העדות" הם המצוות המקובלות, דהיינו שאין האדם מוצאם בשכלו אשר הם באות בקבלה, כדוגמת תפילין ציצית סוכה שופר ועוד. "חוקים" הם המצוות שאין טעמן נגלה, כגון פרה אדומה בשר בחלב כלאיים שעיר המשתלח. "משפטים" הם המצוות המושכלות דהיינו שהאדם ימצאם בשכלו גם לולי שנכתבו בתורה, כגון גניבה רציחה גזילה ועוד.
לעניינינו נעסוק במצות פרה אדומה הנזכרת בפרשת השבוע. כבר אמרו חכמינו שאפילו שלמה המלך עליו השלום אמר, בכל אלה עמדתי ובפרה אדומה לא עמדתי, (קהלת ז כג) כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי". והנה חיזוק נפלא לפלאי הגימטריאות, המקרא משתמש לפעמים בכתיב חסר ולפעמים בכתיב מלא, והנה המילה "רחוקה" היא אחת הדוגמאות. צמד המילים כאן "והיא רחוקה" בגימטריא "פרה אדומה". אסמכתא שכאן כיוון שלמה בדבריו למצוות פרה אדומה.
כעת כשסימנו את ההקדמה ננסה להאיר את אותה המצווה בדברים שנאמרו כבר על ידי חכמינו אך לא מוקדו והאירו בשכלנו להתקרב ולו במעט בסודות המצווה.
נבוא לבחון את כל מצוות "החוקים" דהיינו המצוות שטעמן אינו נגלה. וננסה למצוא בהם מכנה משותף אשר יקרבו אותנו לסודם.
ממצוות החוקים שמנינו ישנן תמיד שני ניגודים באותה המצווה, בשר וחלב. כלאים-בצומח, שני מינים שאסור להרכיבם יחד, וּּבּחָי, שתי חיות שאסור לזווגן יחד. שעיר המשתלח וניגודו הוא השעיר שעולה קורבן בבית המקדש. שעטנז-צמר ופשתים יחדיו. פרה אדומה-שמצוותה אך ורק בכהן (שהוא הניגוד לה והוא חלק אינטגרלי מהמצווה).
המכנה המשותף הבולט הוא חסד ודין.
החלב הוא חסד והבשר הוא דין (על כן לא הותר הבשר עד נח) (הגמרא מוסיפה לזה-עם הארץ לא יאכל בשר).
כלאים כאן הסתום רב על הגלוי, ניתן להאיר את השכל מכלאי הכרם. חיטה שנזרעה בכרם בשלב מסויים של גידולה הופכת את הכרם לכלאיים, ויאסר הכרם בהנאה ואכילה. החיטה הופכת ללחם שהוא חסדים. והכרם ממנו יהיה היין שהוא דין.
השעיר המשתלח הוא דין והשעיר השני שעולה קרבן הוא חסד. עוד רמז שנשתמש בו בהמשך שעיר הקרבן שמוקרב בבית המקדש עולה מעלה מעלה ואילו שעיר המשתלח נזרק לתהום עמוק מטה מטה.
שעטנז- הבל שהביא צמר משובח מבכורות צאנו הוא החסד וקין שהביא פסולת מאכלו זרעי פשתן הוא דין
פרה אדומה- היא דין (אדום) הכהן הוא החסד.
נתמקד כעת בקין והבל. לתורה רבדים רבים. ואנו לרוב רואים את הרובד הפשוט הנראה לעין ולשכל- קין והבל ברובד הפשוט הם בני אדם כמונו, וכן מעשיהם. וכמובן שרובד זה מצוי והכרחי. אך ישנם רבדים יותר עמוקים אשר מהם נלמד ההשתלשלות של העולמות הרוחניים.
קין והבל משולים לחומר וצורה. הם תאומים שנולדו מהניסיון של אדם אביהם שנולד זכר ונקבה, וביקש מהבורא שיפריד אותו על מנת שהוא בעצמו יעשה את החיבור. ואכן הקדוש ברוך הוא "מוציא אחת מצלעותיו" ומגיש לו. וכאן בא החיבור שמופיע בשני פנים: 1. האכילה מעץ הדעת "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (נלווה אחריהם הפסוקים השייכים לאותו מעשה) 2. החיבור ביניהם "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהֹוָה". שניהם מעשה אחד שלמעשה אחרי שהפריד הבורא את חומר מן הצורה מתחברים הם בעצמם והתוצאה היא התאומים קין והבל, שלמעשה הם חומר וצורה. קין והבל (יותר נכון קין) בגלל שבמעשה הראשון יש ריח של "חטא" מנסים שוב להיפרד. וכאן הכישלון גדול מהראשון. ולאחריו בא התיקון של אדם וחוה שמולידים את שת.
נוסיף לעניין מדרש חז"ל "רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאינו מתקיים חזר ושתפה למידת הרחמים".
כשדברנו על הרבדים והבאנו את קין והבל כחומר וצורה. ברובד יותר עליון אלו מידת הדין ומידת הרחמים. בניסיון הראשון שהבאתי אדם הוא החסד והאשה היא הדין וכאן יש כשל אך נוצר חיבור. בניסיון השני קין הוא הדין והבל הוא החסד. כאן ברגע שהדין נפרד אין יותר קיום החסד בטל (מה שנקרא-קין הרג את הבל). וכל המשל בא להסביר לנו "האיך ראה הבורא" שהעולם לא יוכל להתקיים בדין ושיתף עמו את הרחמים.
כעת נתקדם לשיתוף בין החסד לדין. ובכל מבואות הקבלה והחסידות מסבירים שהחיבור בין החסד לדין מוליד את הרחמים. בעץ הספירות נקראות מידות אלו חסד דין תפארת, אחר יבואו האבות אברהם יצחק ויעקב, ויקנו את המידות האלו אברהם הוא החסד, יצחק הוא הדין, ויעקב הוא התפארת, הנקרא בחיר האבות.
במסגרת הספירות אנו רואים כמה סוגים של התחברות. כפי שהזכרנו החסד והדין מולידים את התפארת וכן החכמה והבינה מולידים את הדעת (זה הרובד של הנסיון הראשון של האדם). אך ישנו חילוק בחיבור. המיצוי ביניהם דהינו מידת האמצע שביניהם היא הדעת. ואילו התפארת היא ההכרעה בין החסד לדין. למרות ההבדלים הדקים שביניהם בשכלנו הקט, ישנו הבדל מהותי הוא מה שקרה במעשה אדם וחוה. הנסיון הראשון הביא לחיבור אך הוא היה הממוצא השווה שביניהם והתוצאה שהתקבלה היא תוצאה סטטית ולא מה שצריך להיות תוצאה של ב"צלם אלהים" (דהינו התעלות תמידית). אך בניסיון השני של אדם וחוה יש הכרעה שממנה נולד שת בצלמו ודמותו של הבורא. כמידת הרחמים. (הדוגמא להכרעה – המשפט - השופט צריך להכריע בין שני הצדדים ולא ללכת לממוצא. כבר דנתי בזאת במשפט שלמה. שאמר שלמה נחצה את הילד! והשקרנית הסכימה ואילו אֵם הילד לא. מכאן משפט תמיד יכריע לאחד מן הצדדים ועל כן מדת התפארת הנקראת רחמים נקראת גם משפט)
מכאן ואילך נאסר עלינו חיבורים מסוימים של דין וחסד היכולים במקום לבנות להביא להרס. וכמו שהזכרתי נאסר הבשר באכילה עד נח. ולפעמים אנו רואים שאותו איסור הופך למצוה שכן צמר ופשטים אסורים יחדיו אך בציצית מותר. אשה שנישאה, אחי בעלה שהיה אסור עליה. באם נפטר בעלה בלא ילדים, מצוה על האח לישא את האשה.
פרה אדומה- באם יש לה שתי שערות שאינן אדומות פסולה. (חייבת להיות דין גמור ללא רבב)
ניגש כעת לטומאת מת- נאמר במסכת כלים "אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת, הַשֶּׁרֶץ, וְשִׁכְבַת זֶרַע, וּטְמֵא מֵת, וְהַמְּצוֹרָע בִּימֵי סְפָרוֹ, וּמֵי חַטָּאת שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה, הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְאִין אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע, וּכְלֵי חֶרֶשׂ בָּאֲוִיר, וְאֵינָם מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא". מכאן שהמת אינו טמא רק הנוגע בו הופך להיות אב לטומאה. הראשונים (התקופה שלפני 600-800 שנים) הרגישו בבעיה שקשה עלינו ההבנה איך הלא טמא מטמא, וכינו את המת "אבי אבות הטומאה" (ביטוי שלא מופיע בתורה) ובכך הרוויחו שני טעמים. האחד שלא נתמה איך, מה שלא טמא, מטמא. והשני שהנוגע במת הופך לאב טומאה ואילו יתר אבות הטומאה הם עצמם המקור.
ומכאן צריכים אנו להבין מדוע ולמה הנוגע במת הופך לאב טומאה?
מהו אם כן המת? אומר המהר"ל הוא "נבדל" מהמציאות, מגע האדם בנבדל דהיינו בהעדר מציאותו הוא המטמא. ההעדר יוצר טומאה באדם הוא נדבק בו (בנפשו) עד שצריך הזייה פעמיים שלישי ושביעי להיטהר (שבעה ימים טמא-מסמל עולם שלם). יום השלישי בבריאה הוא     התחלת החיים (הצומח) זו התחלת ההיטהרות, וכן ביום השלישי חטאה האדמה שנצטוותה להוציא עץ פרי אשר טעם העץ כטעם הפרי והיא הוציאה עץ פרי שטעמו לא כטעם הפרי. (אדמה-פרה אדומה) ובשביעי היא השלמת העולם שלמות החיים.
תהליך ההיטהרות, שוחטים את הפרה ואחר שורפים אותה לעפר. עפר הפרה הוא תמצית המוות. פעולת שריפת הפרה היא שיחזור של המוות.
אחר, לוקחים את הצמח החי ביותר הוא עץ הארז. ואת הצומח ממועט החיים ביותר הוא האזוב. והקורבן חייב להיות כשר וחי ביותר - היא הפרה. וממועט החיים ביותר היא התולעת.
"וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה"
ואחר "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי"
בכלי אשר בו המים החיים נותן בו את עפר הפרה.
האדם מורכב מכלי וזרימה אין סופית (מים חיים). השאלה איך כלי מוגבל יכול להכיל דבר אין סופי? תשובה זו מעל לבינתנו. כיון ששכלנו מוגבל.
וכעת שאנו לוקחים את עפר הפרה שהוא תמצית המוות, והמושאל למוות הוא החלק שבנו הנקרא כלי, כי ללא זרם החיים הוא מת, ואת העפר מוסיפים למים החיים אשר בכלי, למעשה זה תהליך של תחיית המתים. וזה משיב לחיים את חלק הנבדל שנדבק בטמא.
והנה כך נטהר האדם מטומאת מתים.
נעזרתי ברעיונותיו של "רבנו בחיי" בפירושו על התורה וכן מהרב אורי שריקי שליט"א. וחלק מהרעיונות ינקתי מרבי, אברהם אבולעפיה. והנה קשור לספרו ובעמוד ע"ה חלק ראשון תוכלו להחכים:

http://www.amnongross.com/wp/wp-content/uploads/2014/05/%D7%9E%D7%A4%D7%AA%D7%97-%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%A4%D7%AA%D7%97-%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%97%D7%95%D7%AA.pdf