יום ראשון, 28 ביוני 2015

פרה אדומה

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל"
המצוות מתחלקות לשלשה חלקים נאמר בספר דברים: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם". שלשת החלקים כלשון התורה הם: 1. עדות 2. חוקים 2. משפטים. "העדות" הם המצוות המקובלות, דהיינו שאין האדם מוצאם בשכלו אשר הם באות בקבלה, כדוגמת תפילין ציצית סוכה שופר ועוד. "חוקים" הם המצוות שאין טעמן נגלה, כגון פרה אדומה בשר בחלב כלאיים שעיר המשתלח. "משפטים" הם המצוות המושכלות דהיינו שהאדם ימצאם בשכלו גם לולי שנכתבו בתורה, כגון גניבה רציחה גזילה ועוד.
לעניינינו נעסוק במצות פרה אדומה הנזכרת בפרשת השבוע. כבר אמרו חכמינו שאפילו שלמה המלך עליו השלום אמר, בכל אלה עמדתי ובפרה אדומה לא עמדתי, (קהלת ז כג) כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי". והנה חיזוק נפלא לפלאי הגימטריאות, המקרא משתמש לפעמים בכתיב חסר ולפעמים בכתיב מלא, והנה המילה "רחוקה" היא אחת הדוגמאות. צמד המילים כאן "והיא רחוקה" בגימטריא "פרה אדומה". אסמכתא שכאן כיוון שלמה בדבריו למצוות פרה אדומה.
כעת כשסימנו את ההקדמה ננסה להאיר את אותה המצווה בדברים שנאמרו כבר על ידי חכמינו אך לא מוקדו והאירו בשכלנו להתקרב ולו במעט בסודות המצווה.
נבוא לבחון את כל מצוות "החוקים" דהיינו המצוות שטעמן אינו נגלה. וננסה למצוא בהם מכנה משותף אשר יקרבו אותנו לסודם.
ממצוות החוקים שמנינו ישנן תמיד שני ניגודים באותה המצווה, בשר וחלב. כלאים-בצומח, שני מינים שאסור להרכיבם יחד, וּּבּחָי, שתי חיות שאסור לזווגן יחד. שעיר המשתלח וניגודו הוא השעיר שעולה קורבן בבית המקדש. שעטנז-צמר ופשתים יחדיו. פרה אדומה-שמצוותה אך ורק בכהן (שהוא הניגוד לה והוא חלק אינטגרלי מהמצווה).
המכנה המשותף הבולט הוא חסד ודין.
החלב הוא חסד והבשר הוא דין (על כן לא הותר הבשר עד נח) (הגמרא מוסיפה לזה-עם הארץ לא יאכל בשר).
כלאים כאן הסתום רב על הגלוי, ניתן להאיר את השכל מכלאי הכרם. חיטה שנזרעה בכרם בשלב מסויים של גידולה הופכת את הכרם לכלאיים, ויאסר הכרם בהנאה ואכילה. החיטה הופכת ללחם שהוא חסדים. והכרם ממנו יהיה היין שהוא דין.
השעיר המשתלח הוא דין והשעיר השני שעולה קרבן הוא חסד. עוד רמז שנשתמש בו בהמשך שעיר הקרבן שמוקרב בבית המקדש עולה מעלה מעלה ואילו שעיר המשתלח נזרק לתהום עמוק מטה מטה.
שעטנז- הבל שהביא צמר משובח מבכורות צאנו הוא החסד וקין שהביא פסולת מאכלו זרעי פשתן הוא דין
פרה אדומה- היא דין (אדום) הכהן הוא החסד.
נתמקד כעת בקין והבל. לתורה רבדים רבים. ואנו לרוב רואים את הרובד הפשוט הנראה לעין ולשכל- קין והבל ברובד הפשוט הם בני אדם כמונו, וכן מעשיהם. וכמובן שרובד זה מצוי והכרחי. אך ישנם רבדים יותר עמוקים אשר מהם נלמד ההשתלשלות של העולמות הרוחניים.
קין והבל משולים לחומר וצורה. הם תאומים שנולדו מהניסיון של אדם אביהם שנולד זכר ונקבה, וביקש מהבורא שיפריד אותו על מנת שהוא בעצמו יעשה את החיבור. ואכן הקדוש ברוך הוא "מוציא אחת מצלעותיו" ומגיש לו. וכאן בא החיבור שמופיע בשני פנים: 1. האכילה מעץ הדעת "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (נלווה אחריהם הפסוקים השייכים לאותו מעשה) 2. החיבור ביניהם "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהֹוָה". שניהם מעשה אחד שלמעשה אחרי שהפריד הבורא את חומר מן הצורה מתחברים הם בעצמם והתוצאה היא התאומים קין והבל, שלמעשה הם חומר וצורה. קין והבל (יותר נכון קין) בגלל שבמעשה הראשון יש ריח של "חטא" מנסים שוב להיפרד. וכאן הכישלון גדול מהראשון. ולאחריו בא התיקון של אדם וחוה שמולידים את שת.
נוסיף לעניין מדרש חז"ל "רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאינו מתקיים חזר ושתפה למידת הרחמים".
כשדברנו על הרבדים והבאנו את קין והבל כחומר וצורה. ברובד יותר עליון אלו מידת הדין ומידת הרחמים. בניסיון הראשון שהבאתי אדם הוא החסד והאשה היא הדין וכאן יש כשל אך נוצר חיבור. בניסיון השני קין הוא הדין והבל הוא החסד. כאן ברגע שהדין נפרד אין יותר קיום החסד בטל (מה שנקרא-קין הרג את הבל). וכל המשל בא להסביר לנו "האיך ראה הבורא" שהעולם לא יוכל להתקיים בדין ושיתף עמו את הרחמים.
כעת נתקדם לשיתוף בין החסד לדין. ובכל מבואות הקבלה והחסידות מסבירים שהחיבור בין החסד לדין מוליד את הרחמים. בעץ הספירות נקראות מידות אלו חסד דין תפארת, אחר יבואו האבות אברהם יצחק ויעקב, ויקנו את המידות האלו אברהם הוא החסד, יצחק הוא הדין, ויעקב הוא התפארת, הנקרא בחיר האבות.
במסגרת הספירות אנו רואים כמה סוגים של התחברות. כפי שהזכרנו החסד והדין מולידים את התפארת וכן החכמה והבינה מולידים את הדעת (זה הרובד של הנסיון הראשון של האדם). אך ישנו חילוק בחיבור. המיצוי ביניהם דהינו מידת האמצע שביניהם היא הדעת. ואילו התפארת היא ההכרעה בין החסד לדין. למרות ההבדלים הדקים שביניהם בשכלנו הקט, ישנו הבדל מהותי הוא מה שקרה במעשה אדם וחוה. הנסיון הראשון הביא לחיבור אך הוא היה הממוצא השווה שביניהם והתוצאה שהתקבלה היא תוצאה סטטית ולא מה שצריך להיות תוצאה של ב"צלם אלהים" (דהינו התעלות תמידית). אך בניסיון השני של אדם וחוה יש הכרעה שממנה נולד שת בצלמו ודמותו של הבורא. כמידת הרחמים. (הדוגמא להכרעה – המשפט - השופט צריך להכריע בין שני הצדדים ולא ללכת לממוצא. כבר דנתי בזאת במשפט שלמה. שאמר שלמה נחצה את הילד! והשקרנית הסכימה ואילו אֵם הילד לא. מכאן משפט תמיד יכריע לאחד מן הצדדים ועל כן מדת התפארת הנקראת רחמים נקראת גם משפט)
מכאן ואילך נאסר עלינו חיבורים מסוימים של דין וחסד היכולים במקום לבנות להביא להרס. וכמו שהזכרתי נאסר הבשר באכילה עד נח. ולפעמים אנו רואים שאותו איסור הופך למצוה שכן צמר ופשטים אסורים יחדיו אך בציצית מותר. אשה שנישאה, אחי בעלה שהיה אסור עליה. באם נפטר בעלה בלא ילדים, מצוה על האח לישא את האשה.
פרה אדומה- באם יש לה שתי שערות שאינן אדומות פסולה. (חייבת להיות דין גמור ללא רבב)
ניגש כעת לטומאת מת- נאמר במסכת כלים "אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת, הַשֶּׁרֶץ, וְשִׁכְבַת זֶרַע, וּטְמֵא מֵת, וְהַמְּצוֹרָע בִּימֵי סְפָרוֹ, וּמֵי חַטָּאת שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה, הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְאִין אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע, וּכְלֵי חֶרֶשׂ בָּאֲוִיר, וְאֵינָם מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא". מכאן שהמת אינו טמא רק הנוגע בו הופך להיות אב לטומאה. הראשונים (התקופה שלפני 600-800 שנים) הרגישו בבעיה שקשה עלינו ההבנה איך הלא טמא מטמא, וכינו את המת "אבי אבות הטומאה" (ביטוי שלא מופיע בתורה) ובכך הרוויחו שני טעמים. האחד שלא נתמה איך, מה שלא טמא, מטמא. והשני שהנוגע במת הופך לאב טומאה ואילו יתר אבות הטומאה הם עצמם המקור.
ומכאן צריכים אנו להבין מדוע ולמה הנוגע במת הופך לאב טומאה?
מהו אם כן המת? אומר המהר"ל הוא "נבדל" מהמציאות, מגע האדם בנבדל דהיינו בהעדר מציאותו הוא המטמא. ההעדר יוצר טומאה באדם הוא נדבק בו (בנפשו) עד שצריך הזייה פעמיים שלישי ושביעי להיטהר (שבעה ימים טמא-מסמל עולם שלם). יום השלישי בבריאה הוא     התחלת החיים (הצומח) זו התחלת ההיטהרות, וכן ביום השלישי חטאה האדמה שנצטוותה להוציא עץ פרי אשר טעם העץ כטעם הפרי והיא הוציאה עץ פרי שטעמו לא כטעם הפרי. (אדמה-פרה אדומה) ובשביעי היא השלמת העולם שלמות החיים.
תהליך ההיטהרות, שוחטים את הפרה ואחר שורפים אותה לעפר. עפר הפרה הוא תמצית המוות. פעולת שריפת הפרה היא שיחזור של המוות.
אחר, לוקחים את הצמח החי ביותר הוא עץ הארז. ואת הצומח ממועט החיים ביותר הוא האזוב. והקורבן חייב להיות כשר וחי ביותר - היא הפרה. וממועט החיים ביותר היא התולעת.
"וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה"
ואחר "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי"
בכלי אשר בו המים החיים נותן בו את עפר הפרה.
האדם מורכב מכלי וזרימה אין סופית (מים חיים). השאלה איך כלי מוגבל יכול להכיל דבר אין סופי? תשובה זו מעל לבינתנו. כיון ששכלנו מוגבל.
וכעת שאנו לוקחים את עפר הפרה שהוא תמצית המוות, והמושאל למוות הוא החלק שבנו הנקרא כלי, כי ללא זרם החיים הוא מת, ואת העפר מוסיפים למים החיים אשר בכלי, למעשה זה תהליך של תחיית המתים. וזה משיב לחיים את חלק הנבדל שנדבק בטמא.
והנה כך נטהר האדם מטומאת מתים.
נעזרתי ברעיונותיו של "רבנו בחיי" בפירושו על התורה וכן מהרב אורי שריקי שליט"א. וחלק מהרעיונות ינקתי מרבי, אברהם אבולעפיה. והנה קשור לספרו ובעמוד ע"ה חלק ראשון תוכלו להחכים:

http://www.amnongross.com/wp/wp-content/uploads/2014/05/%D7%9E%D7%A4%D7%AA%D7%97-%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%A4%D7%AA%D7%97-%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%97%D7%95%D7%AA.pdf

אין תגובות:

פרסום תגובה

שלום וברכה
תגובות ענייניות יתקבלו בברכה