יום שישי, 4 בנובמבר 2016

בעצם היום הזה

תורה נפלאה נתנה לנו. כמה מתיקות איזה אור. ורציתי להאיר נקודה מעניינת בדרך ביאור התורה.
נאמר בפרשתנו:  (בראשית ז' י"ג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה:
המשפט "בעצם היום הזה" חוזר 11 פעמים בתורה האחרון שבהם נאמר בשלהי ספר דברים וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:
הדברים נאמרו אל משה ביומו האחרון. ועל זה אומר המדרש: וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה. בשלשה מקומות נאמר בעצם היום הזה. (1) נאמר בנח בעצם היום הזה לפי שהיו דורו אומרים כך וכך אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו ולא עוד אלא אנו נוטלים כשילים וקרדומות ומבקעים את התיבה, אמר המקום הריני מכניסו לתיבה בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה. (2) ומה ראה לומר במצרים בעצם היום הזה לפי שהיו מצרים אומרים מכך ומכך אם אין מרגישים בהם אין אנו מניחים אותם ולא עוד אלא נוטלים סייפים וחרבות ואנו הורגים בהם, אמר המקום הריני מוציאם בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבוא וימחה. (3) ומה ראה לומר כאן בעצם היום הזה לפי שהיו ישראל אומרים מכך וכך אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו. אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את התורה והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו ועשה לנו נסים וגבורות, אין אנו מניחים אותו. אמר המקום הריני מכניסו למערה בחצי היום וכל מי שיש בו כח יבוא וימחה. לכך נאמר בעצם היום הזה.
ורש"י בפירוש באותו המקום בספר דברים חוזר על דברי המדרש. והפלא ופלא, מפרשים רבים מקשים על רש"י, שהרי נאמר בתורה 11 פעמים "בעצם היום הזה" כפי שצינתי, ומדוע רש"י מציין רק שלש פעמים? והפלא הוא שהמדרש בא כ700 שנה לפני רש"י - ואומר את אותם הדברים, ואין מקשה על המדרש. אך התירוץ הוא נפלא בעצמו. רש"י מביא הרבה פעמים את דעת המדרש, ומאות פעמים מציין רשי "מדרש אגדה..." וכן הרבה פעמים מביא רש"י את המדרש בקצת שינוי לשון ולא מציין שהמקור מהמדרש. מכאן הבינו המקשים, שכשלא מביא רש"י ציטוט בשם המדרש זוהי דעתו. ומהי דעתו? רש"י הבין שרק בשלוש פעמים אלו מתוארת סיטואציה של חטיפה "בעצם היום". כך נחטף נח אל התיבה, כך נחטפו בני ישראל ממצרים, כך נחטף משה מן העם.  

ספרו האחרון שבידנו "אמרי שפר" של רבינו אברהם אבולעפיה,  פותח במילים "בעצם היום הזה" מה שמעיד על הסתלקותו של הרב בעצם היום הזה "כי לקח אותו האלהים ואיננו"

יום רביעי, 24 באוגוסט 2016

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן

הרהורים הפרשת השבוע – ""
בעת הזאת רואים יותר מכל, כולם חשים מסרים וכולם מרגישים נבוכים כיון שהמסרים מטושטשים והרצון שוקק לדעת ולהבין – אך מדוע??
כל זה בא מפני תכלית מציאות האדם – להשיג את ההשגה השכלית הנבואית. מכאן ההשתוקקות.
שאז הכל יהיה ברור וחלק נוצץ כיהלום ברור, כשמים לאחר הגשם.
אבל גם כשמבינים שזו התכלית, הדרך מכאן ועד התכלית נראת ארוכה יותר מהדרך מכאן ועד קצה השמים.

אז הנה אני בא להביא קיצור דרך. מי לא רוצה לקפוץ את הדרך?
אז תחילת הקיצור –ההשתדלות-.
והנה נרחיב טיפה לצורך הבנת התהליך.
מכיון שהתכלית הוא ההשגה השכלית הנבואית, אנו מבינים שהבורא מצפה מאיתנו להגיעה אל התכלית (להתנבאות) וזה נכון ושריר. אך מאידך לא יאשים אותנו הבורא באם נשתדל ולא נגיע להתנבאות. כיון שהיא התכלית האחרונה. ואם נתקשה בהשתדלות להגיע עד שם נשתדל קצת למטה מזו, והיא לעיין בחכמה. ואם נתקשה כאן נעיין בתורה ונתמיד בא בהתחזקות. כיון שאם לא נלמד נתחייב מיתה. כמו שאמר הלל הזקן בחכמתו: "נְגַד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ. וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵיף. וּדְלָא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב (פרקי אבות א' י"ג). פירוש: נְגַד שְׁמָא - המושך לו שם, דהיינו הרוצה לגדל שמו לזכות בכבוד, אֲבַד שְׁמֵהּ - מאבד את שמו שכבר קנה (הרודף אחר הכבוד הכבוד בורך ממנו). וּדְלָא מוֹסִיף – מי שאינו מוסיף בלימוד תורה, יָסֵיף - יסוף מפיו (יאבד) מה שכבר למד. וּדְלָא יָלֵיף – ומי שאינו לומד כלל, קְטָלָא חַיָּב – חייב מיתה, שאם לא לומד כלל אין לא זכות חיים.
ואם לומד בתורה ואינו מבין ישמע מפי חכמים כדי שיוכל לקיים המצוות. כמו שנאמר "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (דברים ז' י"ב). ואז יקיים לו השם כפי שמבטיח בהמשך הפסוק, "וְשָׁמַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד". ואחרי כל ההבטחות וכל האזהרות בהמשך הפסוקים נאמר, "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת (דברים ח' א').
ומכאן נבוא אל הקיצור!
כולל השם הכל במצוה אחת. נבין אותה מהפסוק הבא, "לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא". (כתוב מִצְוֹתָו-אך התורה לא מנוקדת וכתוב מצותו) השם בא לנסותנו "לדעת את אשר בלבבך" אם נשמור מצותו. הנסיון הוא "לדעת" החוזר אל בעל הלב, לדעת בניסיון העצמי שלי, האם בלבבי מקויימת המצווה המיוחדת שבה פתחנו, שהיא תכלית האדם. האם היא תשמר גם כשיבואו לי הרעות, במעשה ולא רק בעת המחשבה. כפי שמלמד בעל ספר היצירה "לב בנפש כמלך במלחמה. דהיינו שלא יכיר בעל הלב כחו עד שיכנס למלחמה בפועל, וינצח את אויביו העומדים עליו להשטינו. וזהו הניסיון הגדול מכולם! והשם הבוחן ורואה מחשבות כל לב, והכל גלוי וידוע לפניו, ואפילו כשיחסר כל מה שמנינו בתחילה מההשתדלות, ויעמוד בניסיון, וליבו ישאר גם במלחמתו נאמן ורוצה להגיע אל תכליתו, השם ישלים חסרונו. אמן.

יום חמישי, 7 בינואר 2016

The Soul That Flew Awa

 from my book, stories of the baal shem tov according to parashat hashavua:

The young kabbalist Reb Moshe, son of Rebbe Adam Ba’al Shem, had discovered the hidden youth in Okupy – the adolescent Ba’al Shem who was the beit medrash watchman – Yisrael, son of Rabbi Eliezer. Before becoming Reb Moshe’s student, Yisrael set two conditions for his older friend:
1.                     That he would stay his “servant,” and no-one could know that he was also his friend and learned with him.
2.                     That in front of his family and the people of the town, Reb Moshe would always call him by his position – “Servant” – and not his name.
The two young men quickly bonded over their love of learning the Zohar and other hidden writings. Yisrael was hopeful that this new period in his life would bring about the fulfillment of the promise of the Zohar that his Rebbe, Achiya HaShiloni, had taught him: That Hashem bestows a thread of chessed upon one who learns and involves himself in the “Torah’s song” at night, so he can then rise to hover between the upper and lower worlds. He also remembered the last part of the section he had learned, that stated “Yismach Yisrael b’osav.”
The young mekubal held his father’s writings and turned to his teen-age partner. “Come, my friend,” he said. “Let us learn together.” Yisrael was very embarrassed, as he was naturally humble and this was the first time he had ever had a Torah scholar call him ‘friend.’ “Is it really possible that I will be the friend of the son of the famous Ba’al Shem, who is also the son-in-law of one of the richest men in the village?” he thought to himself.
Reb Moshe wanted to put his new learning partner at ease. “Come, I’ll show you an example of this among the group of disciples of the ba’alei haZohar.” Yisrael, so blessed with a poetic soul, was excited and eager to hear a story – as all children are – especially since he loved the fascinating tales in the Zohar. He always found them to be a kind of mirror that reflected things that were actually happening in his own life, as well as giving him hope for the future. Reb Moshe began to read (Shemini p. 39.):
  
R. Yehuda and R. Yitzchak were walking on the road from the beit medrash in Meron to Tzipori and saw a boy guiding a donkey loaded down with wineskins of mead. R. Yehuda said: Let us say a d’var Torah and go. R. Yitchak began to quote from Shir HaShirim 7: ‘VeChikech k’yain hatov holech ledodi lemeisharim.’ That is, good wine is the wine of Torah, which is good for everything, both olam hazeh and olam haba…

The boy said: If it had been written ‘miyain hatov’ (from the good wine) I would agree, but it says ‘k’yain hatov’ (like the good wine). R. Yehuda said: My son, you have spoken well – say what you have to say! The boy said: I heard that [it refers to] one who concentrates on learning Torah and clings to it, and clearly says out loud his divrei Torah so people can hear, and doesn’t whisper them in secret.
Because with divrei Torah you must raise your voice ‘k’yain hatov,’ which is not quiet and is effervescent.
They kissed him on the head and were happy with him.
They asked: What is your name?And he answered:
Yaisa! They said: You will be R. Yaisa and you will become more famous than our friend R. Yaisa who was taken from us. They asked: Who is your father? He died, answered the boy. He would teach me three things from the Torah every day and three t hings from the wisdom of Agadda every night. I learned what I told you from my father. Now I live with a man who took me from my learning and every day I go to work and every day I review the things I learned with my father.

            Young Yisrael burst out crying. He was also an orphan like Yaisa, the donkey boy who was walking on the road, and he too went over and over the things he had learned from his father, like ’Shiviti Hashem lenegdi tamid.’ And look, these old, venerated rabbis promised that the boy would one day be called not Yaisa, but ‘Rabbi Yaisa!’ How great was the love of the rabbis of the Zohar for the children of Israel, that they would have fun with words and kiss a child’s head and be happy with him – exactly as he had learned: “Yismach Yisrael b’osav.” It was so amazing that they would let a young child speak, and even listen to him – not at all like the rich men of Okupy, who were so sure of themselves and belittled anyone they thought of as a child. Only the great rabbis of the Zohar knew how to appreciate the value of the soul of a boy who learned Torah, and to take his mind into account when talking to him. They were so pure and straight, those rabbis who walked on those paths, who let a child join in their conversations.
            His friend, Reb Moshe, also hugged and kissed him, and wiped the tears from his cheeks. “You see,” he said. “Rabbi Yaisa was also an orphan boy – so what are you crying for?”
            Yisrael then remembered that the story wasn’t finished, and he wanted to learn what happened to this orphaned Yaisa. So he stopped crying and continued reading with his older friend – and he would never again be embarrassed that he had an older friend when he was so young, really, a child.

They asked R. Yaisa, Does the man you live with also know how to learn Torah? –– No, he’s old and doesn’t even know how to say berachot and pray to Hashem, and he has sons whom he didn’t even send to school. R. Yehuda said: If he hadn’t been like that, I would have gone to the village to praise you, but since he is that sort of person it’s forbidden for us to see him. Send away your donkey and come with us! And then he asked: Who was your father? –– R. Zeira from K’far Ramin.
When R. Yehuda heard this he cried, saying: I was in his house and learned from him three things about reciting berachot over wine, and learned two things from him about Creation. Said R. Yitzchak: What’s so surprising? If we learned from the son, how much more so would we learn from the father. They both took his hands and walked. When they came to a field they sat down and said to the boy: Tell us things that you learned from your father about the Creation. He said: ‘V’et kol ofe kanaf lemineihu’ – those are the holy angels who are ready to sanctify the name of Hashem every single day. Each one has six wings which they use to fly around the world to do the will of their Maker, each one as he is tasked to do…

R. Yehuda and R. Yitzchak stood up and kissed his head, and from that day forth he never left R. Yehuda.
And whenever little Yaisa entered the beit medrash, R. Yehuda would stand in his honor and say: I learned something from him and therefore have to treat him with respect. Years later Yaisa was elevated to the status of rabbi and the group would call him ‘R. Yaisa, the hammer-head that breaks boulders and draws out fire.’ R. Elazar son of the Rashbi said about him the words of Yirmiyahu (1:4): ‘B’terem etzarcha babetten yedaticha.’

The son of Rebbe Adam Ba’al Shem then opened his father’s hidden writings and said again, “Let’s learn together, my friend.” They began with a piece on the subject of Creation. They went through it well, until they got to a part that was difficult to understand. The young kabbalist tried to explain it, unsuccessfully. “What will we do if we don’t understand what it says? Whom will we ask? Who will know what it means?” asked Yisrael, all in a rush.
“It doesn’t matter. We will just learn it again and again, and study the holy names until we’ll know the name of every Heavenly ’minister’ and angel, and can unlock their ‘code’ [to be able to summon them – ed.]. Then we will call down the great mal’ach of the Torah himself to come down to explain to us all the hidden things that we don’t understand.”
“Yes, yes!” enthused the teenager. “We’ll bring the Angel of the Torah to come and learn with us just like Mano’ach davened and the angel came to instruct him what to do with the baby, Shimshon, and what he should do when he grows up. The sar haTorah will also come and be as happy as Rabbi Yehuda and Rabbi Yitzchak were to learn with an orphan boy.”
So the two young men sat and learned the holy names night and day. They studied each angel’s pronunciation and task. But visitors passing through their village sometimes came into the beit medrash, left their bags there, and went in and out during their stay. This made it hard for the two to learn in such a way that nobody in the village would know what they were doing.
Reb Moshe went to his father-in-law and requested that he rent him a room somewhere away from the village, where nobody would disturb his learning. He agreed, and they learned Heavenly wisdom and Kabbala there for a few years.  In time, the villagers figured out that the young mekubal was learning something or other with his orphaned servant. They appreciated the fact that the village orphan was getting the opportunity to learn some Torah from this great man, attributing this “luck” to zechut avot.
“You know,” they said to each other, “that Yisrael’s father was always inviting guests to his home - his midda of hachnassat orchim was exemplary. So now his son Yisrael is reaping the merit of his father’s great mitzva, as the great son of the famous Ba’al Shem has taken him for his servant and even learns with him.”
The two once studied a very difficult topic and just could not understand it. Reb Moshe told his young friend, “We’ll fast for 40 days, the same number that Moshe Rabbeinu did when he was with the angels, and finally unlock the name of the angel of the Torah to have him come down and explain these mysteries to us.”
“All right,” answered Yisrael hesitantly, “but I’m afraid of doing it, because if we make one tiny mistake in just one kavana, a different angel could descend who could destroy the entire world.”
His teacher begged him to do it, however, so he agreed. They fasted from one Shabbat to the next for 40 days, and immersed themselves in a mikva a few times each day. Finally, they concentrated deeply on all the necessary intentions, and succeeded – or so they thought.
“Oh no!” yelled Yisrael. “We made a mistake! The Heavenly minister of fire is descending instead and he will burn down the entire village! Go,” he instructed his friend. “Everyone knows you are the son of the Ba’al Shem. Tell everyone to take out all their belongings from their homes, because very soon the whole place will go up in flames!”
And so it was. The houses all burned to the ground, but the people and possessions were saved. Everyone thanked Reb Moshe for saving their lives.
Several months passed, and again the son of the Ba’al Shem mentioned the idea of bringing down the minister of the Torah. By now, Yisrael was eighteen, and he opposed the suggestion. He rebuked the mekubal, saying that when Reb Moshe had run to the village to wake the people and warn them of the danger to their lives, he had personally stood and made a great effort with the holy names, in order to bring down the angel that all Jews knew from their annual tefila on Sukkot – the minister of rain called “Af bri” – to come and put out the fire, but he wasn’t successful. It was extremely hard to fight against the mal’ach of fire.
“Remember that Yaakov fought with the angel of mixed fire and water,” he said. “But this is not the case here, and we would be hard-pressed if we knew or even suspected that the angel of fire would come again, G-d forbid.”
But although Reb Moshe was usually easygoing, treating Yisrael with love and respecting his opinion, this time he was very stubborn and wouldn’t change his mind. So his young friend had no choice but to join him in his mortifications and review the yichudim of the holy ones’ names to bring down the real sar shel Torah.
They coerced the angel of the Torah to come explain the mysteries of the Torah. They also wanted to know when the Redemption would come, for it had been such a long time already, and it was so hard to bear all the anguish caused by the murder of countless Jews throughout the Diaspora. But in Heaven, an emergency session of the Heavenly hosts was called, and they convened a hearing on the matter of these two young men from Okupy who wanted to accelerate the arrival of the End of Days. The verdict was that both of them would be called to the Heavenly court, to the World of Truth. Yisrael’s neshama rose first. He saw what was happening in the Upper Spheres, and he heard that there were those who begged for mercy for them, to soften the judgment against them so they wouldn’t die. The Heavenly hosts listened, and decreed that if the two would make a great effort and not doze off for even one second that night, the judgment would be annulled and they could live.
“We must not sleep for even a moment!” Yisrael called to his friend, after hearing the compromise verdict. “Let’s keep watch and daven all night, because otherwise we will die. So it has been decreed!”
Reb Moshe indeed tried to keep awake, but his strength drained away, and towards morning he dozed off, fell to the floor, and died. Yisrael, however, managed to withstand this extremely difficult test, and lived.
When his friend fell, he ran to the village, yelling that Reb Moshe had fainted away, and everyone tried to wake him – but it was all for naught. The community made a huge funeral for their mekubal, with many eulogies praising the son of Rebbe Adam Ba’al Shem. Tears streamed down the mourners’ faces as they bore his body to the cemetery. As he watched the procession, Yisrael saw Reb Moshe’s holy soul hover above the body, then rise higher and higher, from one pure level to the next – his friend, who had wanted so much to hurry the Mashiach to save his people.  He remembered what the young Rabbi Yaisa had said in the chapter of the Zohar that he had learned with his friend, about the holy angels who are always ready to sanctify Hashem’s name every day, flying through the world with their “six wings” to do their Creator’s bidding, each with his own unique task suited to his abilities. This was how his friend’s soul now flew in the world; it had parted from life in order to bring the geula closer. The Baal Shem Tov knew this to be true, and would always remember that wondrous sight of his friend’s soul flying away.


יום חמישי, 9 ביולי 2015

רוח הקודש צווחת ואומרת

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן: עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ: כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן: אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהֹוָה עַל אַדְמַת נֵכָר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי: זְכֹר יְהֹוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ: בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתָּ לָנוּ: אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע:
(תהילים פרק קלז)
דוד נמשח למלך בגיל 29 היא שנת 2883 לבריאת העולם (לפני 2892 שנים) דוד כותב את ספרו תהילים כולו ברוח הקודש. חורבן בית ראשון היה בשנת 3338 כ-415 אחרי מות דוד וחורבן בית שני היה בשנת 3828 כ-905 שנים אחרי מות דוד.
במזמור הזה מתנבא דוד על חורבן בית ראשון וחורבן בית שני וזה הוא פלא גדול. ועוד, ידוע שספר תהילים הוא ביאור על התורה, כך שדוד מוצא רמזים בתורה על שני החורבנים.
דוד כותב את המזמור הזה שנתיים לפני מותו. 413 שנים לפני חורבן בית ראשון ו903 שנים לפני חורבן בית שני והנה הרמז. בבל נזכרת פעמיים בתורה. פעם ראשונה בהקשר למגדל בבל, ופעם שנייה בהקשר ממלכת בבל "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֶה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר". הגימטריא של המילים אחרי "ראשית ממלכתו" דהיינו "בבל וארך ואכד בארץ שנער" שווה 1316 דוד מוציא מכאן את שני החורבנים 413+903=1316 בדיוק! והסוד, שדוד מחובר בנפשו לשכינה וכבר אז צועקת השכינה על החורבנים צווחת השכינה שיקים לה בית בתחתונים אחרת לא יישאר זכר מעם ישראל.
 "לא אלמן ישראל" גדולי הדורות דאגו לנו ולקיומנו הניצחי וזאת על ידי לימוד התורה בדרך הפרדס ואביא כאן קטעים, קטעים, מתוך דברי קודש בעל "ספר הברית"
תוספת-בעקבות הערה של קורא אני חייב לתקן את המעות בחשבוני, החשבון צריך להיות 417+905=1322 ולא כפי שכתבתי למעלה. השם יצילנו משגיאות "
שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי".
ספר הברית חלק ב' מאמר דרך הקודש – "ומצות עשה הגדולה של למוד התורה צריך להיות בארבעה דרכים שבה הנקראים פרד"ס ר"ל פשט, רמז, דרוש, סוד, וזה לשון הקדוש האר"י לוריא ז"ל ועל למוד הפרד"ס אם היה יכול ללמוד ולא למד לא יוכל להתעלם בעיבור לתקן את אשר עיוות אלא צריך לבא בגלגול ממש עכ"ל, בפרט נזר התורה היא חכמת הקבלה אשר רוב העולם פורשים ממנה באמרם במה שהורשית התבונן ואין לך עסק בנסתרות, אתה שלח נא ידך ואחוז בזה אם אתה מסוגל לתורה הזאת ומנה לא תזוע, כי מי שלא טעם טעם חכמה זו לא ראה מאורות מימיו והולך בחושך ואוי להם לבריות מעלבונה של התורה הזאת, והאומר די לנו בנגלות איני רוצה בנסתרות טב ליה דלא אברי בעלמא (טוב לו שלא היה נברא)... ואם עסק בחכמה זו לאחר יציאת נשמתו מגופו פוטרין אותו מכל דינים... ומי שלא עסק בחכמת האמת ולא רצה ללמוד אותה בשעה שנשמתו רוצה לעלות בגן עדן דוחין אותה משם בבזיון... ודע כי כמו שיש בתורה שבכתב שכליות וחוקים כן בתורה שבע"פ יש שכליות וחוקים כמו גוד ולבוד שהם הלכה למשה מסיני ולימוד זה היא מן החוקים אין להבין סוף טעמה עד תכליתה ואין לך רשות להרהר אחריה, אבל עם כל זה יש בה שכליות גדולות ויסודה ועקרה הוא סוד צמצום כלומר שנתצמצם הא"ס באופן שיוכל להנהיג העולמות בפרט עוה"ז כאב המצמצם שכלו וכחו ומקטין עצמו עד הארץ להשתעשע עם בנו הקטן ולדבר עמו ולהנהיג אותו לפי שכל התינוק וקטנו... ונאמנה תדעו כי לא כדורות הקדמונים והימים הראשונים שהיו באלף החמישי דורות הללו והימים האלה, כי באותן אלף שנים היו שערי חכמה זו סגורים ומסוגרים לכן לא היו אז מקובלים אלא מעטים מי שזכה לגלוי אליהו הנביא והיה כל היום דווה בגזרות ושמדות וצרות ולא נתנה רשות מן השמים לעסוק בה כי אם לאדם אחד מאלף ושאר שרצו לכנס בחכמה זו היו מסתכנים בנפשם, לא כן באלף הששי הזה שנפתחו שערי אורה שערי רחמים כי הוא קרוב לעת קץ הימין ושמחה של מצוה ונחת רוח גדול כעת בעיני ה' להתפרסם שם כבוד מלכותו לעולם ועד...
דע בני וחכם כי דברי חכמים באגדותיהם בתלמוד ובמדרש יתחלקו לדרכים רבים מהם בדרך (היראגליפען) (כתב סודי) ומהם בדרך מליצה ומהם בדרך שכל ומהם בדרך מסורה ומהם בדרך דרש ומהם בדרך גוזמא ומהם בדרך (אלעגאריע) (אלגוריה-המשמעות היא מעבר לתוכן הגלוי והמפורש) ומהם בדרך משל ומהם בדרך חידה ומהם בדרך הרחבה ומהם בדרך הפחדה ומהם בדרך הגדלות ומהם בדרך דוגמא ומהם בדרך הפלגה ומהם בדרך הסוד כאשר אבאר לך כל אלה כפי ישע אדון המושיע.
(היראגליפען) הוא שהיה נהוג אצל חכמי קדם בין אצל חכמי ישראל ובין אצל חכמי האומות... וככה אם רצו להגיד דבר סתר באופן זה לדורות עולם הבאים אחריהם ואז בוודאי אי אפשר להראות להם התמונות עצמן ולא ציורי ורושמי אותן התמונות, מה עשו כתבו בספר בכתב ומכתב שהיה כך וכך מעשה אשר מעולם לא נעשה, כי אין דרכם להקפיד הן במעשה אשר בכתב מן התמונות הן בציירם רושמי וציורי התמונות אם ישנם במציאות אם אינם במציאות כלל, ויציירו גם שור עם כנפים גם נשר עם ראשים שנים תרנגול עם קרניים ולא יביטו רק על הדבר המכוון בו אשר ירצו לרמז בהם, ומזה הדרך הוא כל מאמרי רבה בר בר חנה (בפרק המוכר) המספר מן הבריות אשר ראה בים וביבשה וכל כדומה לזה באגדותיהם, כי ככה היה מנהג שנים קדמוניות בסוד חכמים ונבונים להסתיר עצה ולגנוז חכמה, גם כעת כבר נשכח הדבר בכל זאת נשאר מעט בידינו מזה כי אם יצוייר משולש וחודו למעלה מורה אש ואם חודו למטה מורה מים, ואם יצוייר נשר עם ראשים שנים מורה על ממשלה כפול כפלים, ואם יצוייר נערה ובידה מאזנים מורה על מקום המשפט שמה הרשע ישולם כפי מפעלו בידים כידוע להיודע...
ויש אמרות אשר חכמים יגידו בדרך אלעגאריע והוא הפך ענין (היראגליפען)... והנה הדרך הנזכר להיות מעלים עצה ולכסות דבר בדברים הוא מדרכי המשל על כן יאמרו המושלים כל דבריהם מלובשים בדברים אחרים שפתימו יכסמו ענין תוך ענין, וזה מתחלק לשלשה פנים, א) אם כסה דעת מן ההמון והמשכילים יבינו אחר הדברים האלה את הנרצה והמכוון בו, ב) לפעמים הענין המכוון בו במשל אינו מלובש ומכוסה בו הרבה ולא ילבש גבר שמלה עליו למכסה עתיק והוא ימשל בדבר קל להבין אפילו לדלת עם הארץ אכן פעולתו אמת להכניס בלב השומע הדבר הנרצה בו בהרחבה למען הרחיב את גבולו עד קצהו האחרון...
גם אמנם יש לפעמים גם כן בענין זה מה שהכתוב התכוון דווקא לאותו המעשה אשר זכרו, וסימן אמסור לך אחי וראש על זאת שהוא בכל המקום אשר אמרו תיבת "מלמד" כמו מה שאמרו (בפרק הניזקין) מאי דכתיב על נהרות בבל שם ישבנו (תהלים קל"ז) מלמד שהראהו הקב"ה לדוד חורבן בית ראשון כו', כלומר התנבא והתכוון על המעשה אשר אצל נהרות בבל, אך בכל מקום שאמרו "מאי דכתיב" וילכו אחורנית והביאו מעשה שהיה אחר שנים רבות ולא אמרו תיבת "מלמד" לא התכוון הכתוב אלא דרך כלל על כל אדם, והם ז"ל הביאו מעשה באדם אחד דרך פרט לדוגמא בעלמא, כי ע"י זה יתבררו ויתלבנו ויצרפו דברי נביאים וכתובים כי כאשר פתרו כן היה, למען דעת כי לא נפל דבר מכל דבריהם ארצה...
גם יש אמרי קדוש אשר הם דרך הסוד בסוד אלוה, כלומר מאמרים שנראה בהם בהשקפה הראשונה עם האחרונה שלא התכוונו בהם כי אם לאיזה סוד מסודות התורה וכל דבריהם על עלמות, כמו אמרם ז"ל שעור קומה של יוצר בראשית כך וכך פרסה, וכאמרם (פרק קמא דברכות) על פסוק וראית את אחורי (שמות ל"ג) שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין, וכן הרבה כדומה לזה, כלם מדרך הסוד המה לא זולת, ונעלם דבר מעיני הקהל ולא נודע כי אם ליראי ה' ולחושבי שמו כנאמר סוד ה' ליראיו...
דע כי באמת באותן התמונות אשר הראה חכם מחכמי ישראל לחבירו מן דברים הנמצאים או בציורים מן אותן הדברים, אין בהם כל סוד מסודות התורה, אפס בשעה אשר נמנו וגמרו חכמי ישראל הקדמונים לכתבם לדורות בני ישראל באגדותיהם בתלמוד או במדרש להיות למשמרת הענין ההוא בלבות חכמי דור ודור והמשכילים בספר עד הדור האחרון...
הנה כאשר ספר המן לזרש אשתו וכל אוהביו בלשון (פרסי) או (טורסי) את עשרו ורוב בניו ואת כל אשר גדלו המלך, ואמר להם כי כל אלה אינו מספיק לשמח את לבבו כל שעה אשר רואה מרדכי היהודי יושב בשער המלך ולא קם ולא זע, הנה יעידון ויגידון כל חכמי לב כי לא היה אז בדבריו בלשון ההוא כל סוד מסודות התורה, אכן בעת אשר העתיקו אנשי קודש את דבריו ללשון הקודש המה מרדכי עם הזקנים אשר היו בדור ההוא אשר כלם בעלי רוח הקודש היו, אז כל התיבות והאותיות אשר בחרו למו זקני העדה הקדושה לכתוב המגילה ההיא לעם סגולה לדורות עולם לקיים עליהם להיות הימים ההם נזכרים ונעשים בכל דור ודור, כלם ברוח הקודש נאמרו ונזדמנו להם במספר ובמפקד אל עליון, באופן אשר יוכל להתלבש בהם רוח הקודש, וימצא להם דוקא תיבות וכל זה איננו שוה לי (אסתר ה'), ובזה כבר יש שם סוד גדול מסודות התורה פקח עיניך וראה כי חתם עליה שם הוי"ה ב"ה בסופי התיבות ודוקא מהופך לרמוז על מדת הדין אשר חשב המן להשליט על עם ישראל שעל ידי כן יוכל לשלוט בהם, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם, על פי מאמר אסתר יבא המלך והמן היום (שם) אשר דברה עם אחשורוש כמו כן בלשון (פרסי) או (טורסי), ויבא מלך הכבוד בראשי התיבות בלשון הקודש אשר העתיקו אנשי מרדכי וראשי אבות הזקנים, ויצא העתק מפיהם בהזדמנות האותיות והתיבות דוקא כסדר לרמוז על מדת רחמים אשר המשיכה אסתר על ישראל, וככה שאר שמות הקודש היוצאים מפסוקי המגילה, אשר אותם קדושי ישראל יביעו ידברו העתק המגילה, אשר על כן יש במגילת אסתר כמו בשאר הכתובים דברי רזין והסתר...
אמנם אשר אני אחזה לי מה שראוי להודיעך ונכון להשמיעך בדבר הזה הוא, כי אף גם אם יש סוד בכל דברי חז"ל כאשר אמרתי, בכל זאת אנו חייבים להשתדל להעמיד דבריהם לפי פשוטם גם כן בכל האפשרי, ולא למראה עיניו ישפוט האדם להחליט בהשקפה ראשונה שאין בהם פשוט ופירוש אין להם מלבד הסוד ויפן לפאת צפונה תיכף...
וכי תאמר בלבבך מה הועילו חכמים בתקנתם זה בתעלומות חכמה בדברים אחרים, או שהיה להם לכתוב אותם החכמות בפירוש למען דעת כל איש ישראל או שלא לכתוב כלל ואם העלם יעלימו מי ידענו ויסתרו פנים ומי ישורנו, על זה תען לשוני אמרתך כי באמת לא בכל פעם יעלימו ויערימו סוד חכמתם רק יפרשו ויגלו מוסדות חכמתם בכמה מקומות, אך יש כמה ענינים ודברים הרבה אשר אין ראוי לגלותם אל ההמון, מהם סכנה מפני חמת המציק ומהם אשר איננו ראוי לכסיל מכמה טעמים כנאמר באזני כסיל אל תדבר (משלי כ"ג), ודברים כאלה הסתירו דבר בתוך דבר ואז יחד כסיל ובער יאבדו ולא ידעו והמשכילים יבינו...
עד כאן דברי קודשי של מחבר "ספר הברית" דברים "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים".

כפי שמביא המחבר בהקדמתו שכל ספרו נשען על הספר הקדוש "שערי קדושה" למהרח"ו. והמעיין בשני ספרים אלו יומתקו שפתיים ויוסיף לקח.

יום ראשון, 28 ביוני 2015

פרה אדומה

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל"
המצוות מתחלקות לשלשה חלקים נאמר בספר דברים: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם". שלשת החלקים כלשון התורה הם: 1. עדות 2. חוקים 2. משפטים. "העדות" הם המצוות המקובלות, דהיינו שאין האדם מוצאם בשכלו אשר הם באות בקבלה, כדוגמת תפילין ציצית סוכה שופר ועוד. "חוקים" הם המצוות שאין טעמן נגלה, כגון פרה אדומה בשר בחלב כלאיים שעיר המשתלח. "משפטים" הם המצוות המושכלות דהיינו שהאדם ימצאם בשכלו גם לולי שנכתבו בתורה, כגון גניבה רציחה גזילה ועוד.
לעניינינו נעסוק במצות פרה אדומה הנזכרת בפרשת השבוע. כבר אמרו חכמינו שאפילו שלמה המלך עליו השלום אמר, בכל אלה עמדתי ובפרה אדומה לא עמדתי, (קהלת ז כג) כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי". והנה חיזוק נפלא לפלאי הגימטריאות, המקרא משתמש לפעמים בכתיב חסר ולפעמים בכתיב מלא, והנה המילה "רחוקה" היא אחת הדוגמאות. צמד המילים כאן "והיא רחוקה" בגימטריא "פרה אדומה". אסמכתא שכאן כיוון שלמה בדבריו למצוות פרה אדומה.
כעת כשסימנו את ההקדמה ננסה להאיר את אותה המצווה בדברים שנאמרו כבר על ידי חכמינו אך לא מוקדו והאירו בשכלנו להתקרב ולו במעט בסודות המצווה.
נבוא לבחון את כל מצוות "החוקים" דהיינו המצוות שטעמן אינו נגלה. וננסה למצוא בהם מכנה משותף אשר יקרבו אותנו לסודם.
ממצוות החוקים שמנינו ישנן תמיד שני ניגודים באותה המצווה, בשר וחלב. כלאים-בצומח, שני מינים שאסור להרכיבם יחד, וּּבּחָי, שתי חיות שאסור לזווגן יחד. שעיר המשתלח וניגודו הוא השעיר שעולה קורבן בבית המקדש. שעטנז-צמר ופשתים יחדיו. פרה אדומה-שמצוותה אך ורק בכהן (שהוא הניגוד לה והוא חלק אינטגרלי מהמצווה).
המכנה המשותף הבולט הוא חסד ודין.
החלב הוא חסד והבשר הוא דין (על כן לא הותר הבשר עד נח) (הגמרא מוסיפה לזה-עם הארץ לא יאכל בשר).
כלאים כאן הסתום רב על הגלוי, ניתן להאיר את השכל מכלאי הכרם. חיטה שנזרעה בכרם בשלב מסויים של גידולה הופכת את הכרם לכלאיים, ויאסר הכרם בהנאה ואכילה. החיטה הופכת ללחם שהוא חסדים. והכרם ממנו יהיה היין שהוא דין.
השעיר המשתלח הוא דין והשעיר השני שעולה קרבן הוא חסד. עוד רמז שנשתמש בו בהמשך שעיר הקרבן שמוקרב בבית המקדש עולה מעלה מעלה ואילו שעיר המשתלח נזרק לתהום עמוק מטה מטה.
שעטנז- הבל שהביא צמר משובח מבכורות צאנו הוא החסד וקין שהביא פסולת מאכלו זרעי פשתן הוא דין
פרה אדומה- היא דין (אדום) הכהן הוא החסד.
נתמקד כעת בקין והבל. לתורה רבדים רבים. ואנו לרוב רואים את הרובד הפשוט הנראה לעין ולשכל- קין והבל ברובד הפשוט הם בני אדם כמונו, וכן מעשיהם. וכמובן שרובד זה מצוי והכרחי. אך ישנם רבדים יותר עמוקים אשר מהם נלמד ההשתלשלות של העולמות הרוחניים.
קין והבל משולים לחומר וצורה. הם תאומים שנולדו מהניסיון של אדם אביהם שנולד זכר ונקבה, וביקש מהבורא שיפריד אותו על מנת שהוא בעצמו יעשה את החיבור. ואכן הקדוש ברוך הוא "מוציא אחת מצלעותיו" ומגיש לו. וכאן בא החיבור שמופיע בשני פנים: 1. האכילה מעץ הדעת "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (נלווה אחריהם הפסוקים השייכים לאותו מעשה) 2. החיבור ביניהם "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהֹוָה". שניהם מעשה אחד שלמעשה אחרי שהפריד הבורא את חומר מן הצורה מתחברים הם בעצמם והתוצאה היא התאומים קין והבל, שלמעשה הם חומר וצורה. קין והבל (יותר נכון קין) בגלל שבמעשה הראשון יש ריח של "חטא" מנסים שוב להיפרד. וכאן הכישלון גדול מהראשון. ולאחריו בא התיקון של אדם וחוה שמולידים את שת.
נוסיף לעניין מדרש חז"ל "רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאינו מתקיים חזר ושתפה למידת הרחמים".
כשדברנו על הרבדים והבאנו את קין והבל כחומר וצורה. ברובד יותר עליון אלו מידת הדין ומידת הרחמים. בניסיון הראשון שהבאתי אדם הוא החסד והאשה היא הדין וכאן יש כשל אך נוצר חיבור. בניסיון השני קין הוא הדין והבל הוא החסד. כאן ברגע שהדין נפרד אין יותר קיום החסד בטל (מה שנקרא-קין הרג את הבל). וכל המשל בא להסביר לנו "האיך ראה הבורא" שהעולם לא יוכל להתקיים בדין ושיתף עמו את הרחמים.
כעת נתקדם לשיתוף בין החסד לדין. ובכל מבואות הקבלה והחסידות מסבירים שהחיבור בין החסד לדין מוליד את הרחמים. בעץ הספירות נקראות מידות אלו חסד דין תפארת, אחר יבואו האבות אברהם יצחק ויעקב, ויקנו את המידות האלו אברהם הוא החסד, יצחק הוא הדין, ויעקב הוא התפארת, הנקרא בחיר האבות.
במסגרת הספירות אנו רואים כמה סוגים של התחברות. כפי שהזכרנו החסד והדין מולידים את התפארת וכן החכמה והבינה מולידים את הדעת (זה הרובד של הנסיון הראשון של האדם). אך ישנו חילוק בחיבור. המיצוי ביניהם דהינו מידת האמצע שביניהם היא הדעת. ואילו התפארת היא ההכרעה בין החסד לדין. למרות ההבדלים הדקים שביניהם בשכלנו הקט, ישנו הבדל מהותי הוא מה שקרה במעשה אדם וחוה. הנסיון הראשון הביא לחיבור אך הוא היה הממוצא השווה שביניהם והתוצאה שהתקבלה היא תוצאה סטטית ולא מה שצריך להיות תוצאה של ב"צלם אלהים" (דהינו התעלות תמידית). אך בניסיון השני של אדם וחוה יש הכרעה שממנה נולד שת בצלמו ודמותו של הבורא. כמידת הרחמים. (הדוגמא להכרעה – המשפט - השופט צריך להכריע בין שני הצדדים ולא ללכת לממוצא. כבר דנתי בזאת במשפט שלמה. שאמר שלמה נחצה את הילד! והשקרנית הסכימה ואילו אֵם הילד לא. מכאן משפט תמיד יכריע לאחד מן הצדדים ועל כן מדת התפארת הנקראת רחמים נקראת גם משפט)
מכאן ואילך נאסר עלינו חיבורים מסוימים של דין וחסד היכולים במקום לבנות להביא להרס. וכמו שהזכרתי נאסר הבשר באכילה עד נח. ולפעמים אנו רואים שאותו איסור הופך למצוה שכן צמר ופשטים אסורים יחדיו אך בציצית מותר. אשה שנישאה, אחי בעלה שהיה אסור עליה. באם נפטר בעלה בלא ילדים, מצוה על האח לישא את האשה.
פרה אדומה- באם יש לה שתי שערות שאינן אדומות פסולה. (חייבת להיות דין גמור ללא רבב)
ניגש כעת לטומאת מת- נאמר במסכת כלים "אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת, הַשֶּׁרֶץ, וְשִׁכְבַת זֶרַע, וּטְמֵא מֵת, וְהַמְּצוֹרָע בִּימֵי סְפָרוֹ, וּמֵי חַטָּאת שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה, הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְאִין אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע, וּכְלֵי חֶרֶשׂ בָּאֲוִיר, וְאֵינָם מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא". מכאן שהמת אינו טמא רק הנוגע בו הופך להיות אב לטומאה. הראשונים (התקופה שלפני 600-800 שנים) הרגישו בבעיה שקשה עלינו ההבנה איך הלא טמא מטמא, וכינו את המת "אבי אבות הטומאה" (ביטוי שלא מופיע בתורה) ובכך הרוויחו שני טעמים. האחד שלא נתמה איך, מה שלא טמא, מטמא. והשני שהנוגע במת הופך לאב טומאה ואילו יתר אבות הטומאה הם עצמם המקור.
ומכאן צריכים אנו להבין מדוע ולמה הנוגע במת הופך לאב טומאה?
מהו אם כן המת? אומר המהר"ל הוא "נבדל" מהמציאות, מגע האדם בנבדל דהיינו בהעדר מציאותו הוא המטמא. ההעדר יוצר טומאה באדם הוא נדבק בו (בנפשו) עד שצריך הזייה פעמיים שלישי ושביעי להיטהר (שבעה ימים טמא-מסמל עולם שלם). יום השלישי בבריאה הוא     התחלת החיים (הצומח) זו התחלת ההיטהרות, וכן ביום השלישי חטאה האדמה שנצטוותה להוציא עץ פרי אשר טעם העץ כטעם הפרי והיא הוציאה עץ פרי שטעמו לא כטעם הפרי. (אדמה-פרה אדומה) ובשביעי היא השלמת העולם שלמות החיים.
תהליך ההיטהרות, שוחטים את הפרה ואחר שורפים אותה לעפר. עפר הפרה הוא תמצית המוות. פעולת שריפת הפרה היא שיחזור של המוות.
אחר, לוקחים את הצמח החי ביותר הוא עץ הארז. ואת הצומח ממועט החיים ביותר הוא האזוב. והקורבן חייב להיות כשר וחי ביותר - היא הפרה. וממועט החיים ביותר היא התולעת.
"וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה"
ואחר "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי"
בכלי אשר בו המים החיים נותן בו את עפר הפרה.
האדם מורכב מכלי וזרימה אין סופית (מים חיים). השאלה איך כלי מוגבל יכול להכיל דבר אין סופי? תשובה זו מעל לבינתנו. כיון ששכלנו מוגבל.
וכעת שאנו לוקחים את עפר הפרה שהוא תמצית המוות, והמושאל למוות הוא החלק שבנו הנקרא כלי, כי ללא זרם החיים הוא מת, ואת העפר מוסיפים למים החיים אשר בכלי, למעשה זה תהליך של תחיית המתים. וזה משיב לחיים את חלק הנבדל שנדבק בטמא.
והנה כך נטהר האדם מטומאת מתים.
נעזרתי ברעיונותיו של "רבנו בחיי" בפירושו על התורה וכן מהרב אורי שריקי שליט"א. וחלק מהרעיונות ינקתי מרבי, אברהם אבולעפיה. והנה קשור לספרו ובעמוד ע"ה חלק ראשון תוכלו להחכים:

http://www.amnongross.com/wp/wp-content/uploads/2014/05/%D7%9E%D7%A4%D7%AA%D7%97-%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%A4%D7%AA%D7%97-%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%97%D7%95%D7%AA.pdf

יום רביעי, 26 בפברואר 2014

הטהרה והיטהרות

הטהרה תלויה בשלשה דברים: 1. מחשבה 2. דיבור 3. מעשה. 1. עיקר המחשבה-שיחשוב בליבו לפני מי עתיד לתן דין וחשבון. 2. עיקר הדיבור-שישמור פיו ולשונו מדבר מרמה. 3. עיקר המעשה-מה ששנוא עליך על תעשה לחברך.
כנאמר (מסכת אבות פרק א' משניה י"ח) רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר (זכריה ח) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם:
ספר מפתח השמות – אבולעפיה - "והאמת כוללת המעלות השכליות, והשלום כולל מעלות המדות, והמשפט הוא משותף משניהם ויקרא משפט צדק ומשפט אמת וגם משפט שלום".
בדבריו הקצרים של הרב אבולעפיה נמצא את ההקבלה בין מחשבה דיבור ומעשה לשלשת הדברים שהעולם עומד עליהם. וכמו שנאמר בזכריה, אמת משפט שלום. האמת שכוללת את המעלות השכליות והיא כנגד שלשת הספירות העליונות הנקראות "שכלים" אשר הם מקבילים למחשבה. השלום הכולל את מעלות המדות שהוא כנגד שבע הספירות התחתונות הנקראים מדות שהם מקבילות לדיבור שהוא המחשבה שיצאה לפועל, כן אלה השבע ספירות הם היציאה לפועל של הספירות השכליות. המשפט הוא המעשה שהוא תוצאת הדיבור, הוא המכריע המיוחס לספירת התפארת, ששֵם י-ה-ו-ה מיוחס אליה (ולמבינים יש מכאן מעוף רציני-ואולי נרחיב ברמז עבה: המחשבה היא הבראשית, הדיבור הוא הכח האלהי, המעשה הוא התגלות ההויה)
שלשת הדברים האלו על באים לשמור על הטהרה, אך אם נפגמה הטהרה יש לעשות בנוסף תיקון לפגם. לשם כך באו הקורבנות. שגם אז על מנת לשמור על הטהרה נצטרך להשתמש בשלשת הכללים האלו, כיון שהטהרה אינה מתקיימת מעצמה.
הקרבנות הם פלא עצום. לא כאן המקום להיכנס בסודם אך ראשית אביא את פעולתם:
קרבן עולה-התורה לא מגלה לנו על מה מכפר קרבן זה, אך מחז"ל נלמד שמכפר על עבירות קלות שאין חייבים עליהם מלקות או מיתה ואפילו אם עבר במזיד. ויש דעה שהעולה מכפרת על הרהורי עבירה בלבד.
קורבן התמיד הוא קורבן עולה, שהיו מקריבים בעבור כל העם פעמים כל יום, וכן מי שנדר או התחייב בקורבן עולה, היה מביא את קורבנו באופן אישי והיה קרב על המזבח.
קרבן אשם וקרבן חטאת- מכפרים על עבירות שנעשו בשוגג.
קרבן אשם וקרבן חטאת היה מגיע על ידי מי שיתחייב עקב חטאתו או אשמו וכן היו זמנים בשנה שהיו מקריבים קרבן חטאת ציבור.
בעת הקרבת קרבן היחיד, היה מקריב רואה עצמו ממש עולה המזבח ונשרף. וכאן היה חוזר בתשובה עד שהיה מתנקה לחלוטין. וכן קרבנות הציבור באורך פלא היו מטהרים את הציבור מהעבירות שמנינו למעלה, היום אין בית מקדש ואין הקרבת קורבנות אך יש דרך היטהרות!!!
אבאר לעניין השגגה והזדון מתוך מאיגרת הרמב"ן:
"שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך. תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס....
על כן אפרש לך איך תתנהג במדת הענוה ללכת בה תמיד. כל דבריך יהיו בנחת, וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ ולבך למעלה, ואל תביט בפני אדם בדברך עמו, וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, ואם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא, ואתה עשיר או חכם ממנו חשוב בלבך כי אתה חיב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד".....(עד כאן מהאיגרת).
רומז לנו הרמב"ן על החילוק בין מזיד ושוגג, ותולה אותם בדעת. שהרי מי שלא בר דעת עבירותיו היו בשוגג, ומי שהוא בר דעת עבירותיו במזיד. המושג דעת כאן הוא לא התייחסות כללית לבן האדם אם הוא בעל דעת או הוא בר דעת, אלא האם היה בעל דעת או בר דעת בשעת המעשה. נשאלת השאלה, האם עובר העבירה בעל דעת או בר דעת? לדוגמא: אדם שקם בחצות הלילה בשבת ניגש לשירותים החשוכים והדליק את האור, כיון שלא זכר ששבת כעת. זאת אומרת, שלא היה בדעתו שכעת שבת, והוא בר דעת לכן הוא שוגג. לעומתו עובר העבירה במזיד: שרצה ספר בשבת מחדר חשוך ולא יכל לראות את הספר מפאת החושך וידע ששבת היום ואף על פי כן הדליק את האור. בזמן המעשה היה בעל דעת. (להקל על הרבים אומר שחלק גדול מהעבירות נעשות בשוגג. לדוגמא יהודי שנוסע בשבת ברכב אפילו שהוא יודע שאסור להדליק אש בשבת. אך לנסוע אין לא שום הבנה מדוע אסור שהרי לא מדליק אש בידיים גם הוא נקרא בר דעת).
אך היכן אנו מוצאים את ההתבטאות אצל הרמב"ן? העני כמו שאומר הרמב"ן הוא שוגג כיון שאין עני אלא בדעת. והחכם (איזהו חכם הרואה את הנולד) הוא בעל דעת, עבירתו במזיד.
וכמו שציינתי למעלה יש מעין תחליף לקורבן!!!
אנו מורכבים מגשם ורוח (גשמיות ורוחניות) הגשם מושך אל הטומאה והרוח מושכת אל הטהרה. לכן חייב לבוא האיזון על ידי שמירת הטהרה.
ואולי נרחיק לכת אל תחילת הבריאה: המעבר מאין ליש אינו ניתן להבנה מלאה אך אפשר להתקרב ולהתבונן.
דרך ההתבוננות תהיה באמצעות המחשבה שבאה לידי הבנה באמצעות הדיבור. הדיבור הוא ה'כלי לקבלת ההבנה.
הדיבור בנוי מאותיות האותיות מורכבות מקול ו'קליפה' הקול הוא אוׁ אוּ אִי אָה אֶה דהיינו אל"ף יתר האותיות הם הקליפות או יותר נכון 'הברות'.
הדיבור הוא צירוף של אותיות אשר יוצרות שפה אפשר לצרפן בהרמוניה והן בוראות אפשר לצרפן בדיסהרמוניה והם מחריבות.
ומה שמחבר את הקולות לדיבור הן ה'קליפות' שלמעשה בלעדיהן אין חיבור והכל נשאר אחד.
וכמו שרומזים הספרים הקדושים שעל האדם לשאוף אל האחדות בשם. וזו באה בדרך ההיטהרות, דהיינו להפוך את החומר לצורה, או הגברת הרוח על החומר דהיינו סילוק הקליפות, המוות לחומר! זוהי התכלית אשר לא ניתן להשיגה, אך ככל שנתקרב אליה מתקרב הקץ לגוף והמוות הוא הדרך להגיע אל זו התכלית. אך אין זו הדרך היעודה!! כי הגענו הנה לחיות!! ועל זה אומר ספר יצירה "ואם רץ לבך שוב למקום שלכך נאמר והחיות רצוא ושוב. ועל דבר זה נכרת ברית". הסבר-שאם אקח את כל כולי אל תוך הנפש ואשאב פנימה בזמן קצר מאוד תפסק ממני החיות. אך כן יש לעשות זאת במנות קטנות של התקרבות וחזרה.
ובחזרה אל ה"קליפה" אותה הקליפה שהיא נצרכת נקראת בלשון מושאל "טומאה". לצורך חיותה נצרך לה מזון אך במידה, עודף המזון הוא הטומאה. מזונה נוצר מ'רוח שלילית' חז"ל קוראים לו 'יצר הרע' התורה בנוסף קוראת לו "נחש", הוא המדבק את הקולות, הוא המדבק את המחשבה, הוא המדבק את הגוף, כמשל התאים אשר יוצרים את הגוף, אך אם יקבלו התאים מזון רוחני קלוקל המוות קרוב (סרטן), שצעדיו אינם קדימה אלא לצדדים.
אבל אותו המדבק המביא אל הטהרה נקרא 'יצר הטוב'. והוא בא משלש הדברים שהזכרנו קודם המביאים אל הטהרה, מחשבה! דיבור! מעשה! כשאחשוב בליבי לפני מי אני עתיד ליתן דין. ואזהר מדיבור שקר. ומה ששנוא עלי לא אעשה לחברי. בכך אשמור על הטהרה.
ומאידך, אומרת לנו התורה "יצר לב האדם רע מנעריו" כיון שלא יכול ילד בקטנותו לדבוק בשלשת הדברים המביאים אל הטהרה גובר בו יצר הרע. דהיינו יצר הרע יתגבר תמיד כשלא נאחוז בשלשת הדברים, ואז נצטרך אל הטהרה נוסח הקורבנות על מנת להגיע אל הטהרה.
התינוק בצאתו אל העולם מגיע ערום וטהור. מה ששומר על טהרתו מרגע יצירתו הם מֵי השפיר שעוטפים אותו, אפילו שבשלב המתקדם בהתפתחותו בבטן משתין התינוק וחלק ממי השפיר הם השתן שלו עדיין מגנים עליו מי השפיר. שהנוזל בתנאים מסוימים מטהר!!!
ומכאן גילתה לנו התורה את דרך הטהרה לטמא.
אשה ש"נטמעה" לבעלה נטהרת לו בטבילה. התורה הקצינה בדיבור על מנת שנבין את חומרת הענין. אשה "טמאה" לבעלה, היא מרגע שקבלה את מחזורה, אותם הדמים היוצאים ממקורה ברגע שיגיעו למגע עם בעלה תטמא אותו ממש! ותגרום לו פגם בבריתו. האשה אינה נפגעת או נטמאת ממש היא רק "נושאת". וברגע שפסקו דמיה ועברה את תהליך הטיהור שמפאת חומרת הנזק שיכולה לגרום לבעלה נצרך החמרה יתרה להגיע אל "הטהרות". (גם כאן מפאת עדינות הנושא לא הרחיב ואולי גם כאן רמז עבה, שישנן מחלות שהנושאים אותם אינם נפגעים מהם אלה רק מי שבא אתם במגע).
מֵי המקוה - הם בחינת של מי השפיר - אשר אינם מי ברז רגילים אלא מורכבים בהוראות מסוימות הנותנות להם סגולות טהרה (ונבאר).
חייבים מים אלו להכיל במקורם 40 סאה (כ400 ליטר) של מי גשמים, אחר אפשר לערב
בהם מים רגילים. אך יש דרכים מיוחדות לעירוב זה וישנם כמה וכמה כללים שצריכים לעמוד בהם על מנת שיהיו המים כשרים לטבילה.
מהתורה נצרכה רק האשה להיטהר במי המקוה, אך במאות השנים האחרונות התחזק מנהג הגברים לטבול במקוה בפרט לפני שלשת הרגלים וכן בערבי שבתות ומנהג חסידים לטבול בכל יום.
כפי שהוקרב קורבן התמיד בכל יום כן המהדר נוהג לטבול בכל יום על מנת להיטהר. כמובן שהקורבן עשה את עבודתו ביעילות יתרה על המקוה.
כשהיה היחיד מביא את קורבנו והיו הכהנים מעלים את הקרבן על המזבח היה המביא חש בבהירות ובצלילות כאילו הוא זה על המזבח נשרף כולו, "עולה לשם". וכך הוא מביע חרטה מלאה על כל מה שעשה.
ואילו הטבילה שנעשתה כהרגל ואין אנו בקיאים בסודותיה אינה יעילה בקרבן, אך כל מי שמהדר בעשייתה מיעל את הצלחתה.
על מנת לקרב את ההבנה אל ליבנו הבאר דברי בלשוני לפי הספר "גלי רזיא" לרבי אברהם, שאין ידוע זהותו ממש ולא את תקופתו, יש המקשרים אותו לרבי אברהם הלוי (שזכיתי בעבר להוציא את מבחר כתביו בספר הנקרא 'נבואת הילד') שחי לפני כ500 שנה. ויש המזהים אותו כאחד מתלמידי האריז"ל דהיינו שחי לפני כ400 שנה.
נתחיל מן המידות והשיעורים. העולם ניסה לקבוע את המידות והשיעורים על פי הטבע, והיכן שלא ניתן להם קבעו קביעה שרירותית. המידה היחידה שהוסכמה על ידי כולם היא חלוקת היממה ל24 חלקים וכל חלק נקרא שעה. אך למרבה ההפתעה אין שום מידע למקור זה לא מחז"ל ולא מעולם המדע. (כמובן שיש סברות אך לא הסמכתאות).
רוב המידות בעולם נקבעו לשיטה העשרונית שמקלה על החישובים, אך זוהי קביעה שרירותית. כגון יחידות האורך והנפח המשקל והמטבעות. ואילו חז"ל קבעו מידות בעלי משמעות שנראה לכאורה שהחישוב בהם מסובך.
כשאנו באים להבין את הטבע - למי שמאמין בבורא ומקבל את התורה כולה, מסתכל על הטבע כחלק מהבריאה הנשלטת על ידי הבורא, כשמידת הטבע משתווה למידת האלהים אשר הם שווים בגימטריא, וממילא הבורא שולט על הטבע.
ואילו הבלתי מאמין שחושב שהטבע הוא השולט ובטעותו זו יכול הוא לחשוב שהוא הטבע ולקבוע מידות ושיעורים, בחושבו שבזאת תהיה שליטתו בטבע.
ואילו המאמינים הראשונים (הנביאים) קבעו את המידות והשיעורים כפי שקיבלו מהבורא. וממידות אלו אפשר ללמוד ולהבין את הטבע ואת בוראו. הטבע או העולם נקרא אדם גדול שדומה הוא לאדם. ואילו האדם נקרא עולם קטן שדומה הוא לעולם. אם ניקח את מדות האורך נראה שהם נלקחו מגוף האדם. המידה הקטנה נקראת אצבע ואחריה זרת ואחריה הטפח ואחריה האמה המידה הארוכה ביותר נמדדת כמרחק שאדם ממוצא הולך ביום (כיון שבנו כאן רק להזכיר את המידות לא נרחיב בביאורן).
נתייחס עוד למידת הזמן. מידת הזמן הקטנה שנקראת בפי חז"ל חלק אשר היא חולקה מן השעה ונחלקת ל1080 חלקים. ויש בה שתי כוונות עיקריות. האחת שחלוקת השעה תתחלק למירב החלקים מ1 ועד 10. והשנייה המשמעות. המספר 1080 מתחלק בכולם מלבד ב-7. אך ישנו מספר קטן מ-1080 שגם הוא מתחלק לכל המספרים פרט ל-7 והוא 360. אך מה שקבע את החלוקה היא המשמעות המילולית מן החלוקה. כדי לקבל את המשמעות הופכים המספרים לאותיות. והשעה יש בה תתר"ף חלקים (ת=400 ר=200 פ=80 400+400+200+80=1080). בחלוקה לחצי מקבלים תק"ם חלקים (540). לשליש ש"ס חלקים (360). לרבע ר"ע חלקים (270). לחמישית רי"ו חלקים (216) לששית ק"פ חלקים (180). לשביעית קנ"ד חלקים (154) לשמינית קל"ה חלקים (135) ולתשיעית ק"כ חלקים (120). לעשירית ק"ח חלקים (108). ומכולם יש רמזים לבורא.
ומכאן נעבור למידות המקוה שהרי אליו נפשנו חפצה להגיע.
כבר הזכרנו שהבנה באה מדיבור, והדיבור מורכב מאותיות, וצירופי האותיות מביאים את ההרמוניה. למילה "מקוה" יש 24 צירופים הצירוף הראשון שעולה במחשבתי הוא 'קומה'. בתורת הסוד מוזכר רבות הביטוי 'שיעור קומה', הבאה לצייר את האדם השלם או את העולם בכללותו. ועל כן המקוה מכיל שיעור קומה שלמה היכולה להשלים את האדם.
מרבה המחבר בספרו "גלי רזיא" לקשור את המקוה לקריאת שמע, בהשוות מידות המקוה לאותיות קריאת שמע, ואפילו הזוהר הקדוש מזכיר זאת כמה פעמים. וננסה להבין מדוע רצונו לקשור בין השנים.
תורת האריז"ל מכוונת את האדם לעשות "ייחודים". מושג זה מוזכר רבות בספרים רבים, אך משום מה משתמטים המחברים להסבירו ובטח שלא לעומקו. ואולי נפתח כאן פתח דק. אנו שומעים רבות את המילה "יחוד" בחלקים שונים בתפילה, "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא..." היכן שמופיעים ייחודים אנו מבחינים בשמות השם, בשילוב שמות (יאהדונהי), במילוי שמות (יוד, הא, ואו, הא). למעשה הייחוד הוא כלי להתדבקות בשם, להגנה, לטהרה. אך נשאלת השאלה איך הוא פועל? הייחוד מחבר אל האחד. הדבר המופלא ביותר הוא לדעת ידיעת השם על פי השם - אומר הרב אבולעפיה.
ידיעה היא חיבור – "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין" "וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת". ההתעסקות בשמות השם מביאה לידיעתו, דהינו ליתייחד בו לאחד. זאת אומרת מטרת הייחודים היא להידבק בשם.
רבות נאמר על קריאת שמע שתפילה זו היא ייחוד. אם כך גם הטבילה במקוה היא ייחוד שהרי המקווה מלא מים אלוהים חיים. זהו חיבור אינטימי ביותר בין הגוף למים.
קריאת שמע שנתקנה כחלק מהתפילה לאומרה פעמיים ביום מכילה 248 מילים, ובשפת חז"ל רמ"ח תיבות. והסוד הגדול נרמז בתיבת רמ"ח שהרי אלו אותיות רחם הטבילה היא כעין חזרה אל הרחם. עומדים כשהראש בחוץ ומתכווצים כלפי מטה מעין צורת התינוק במעי אמו וכל הגוף בתוך המים ואז כשנגמר האויר מוציאים את הראש מן המים. זוהי בחינת הולדה מחדש! כפי שמגיע התינוק ערום וטהור כן כאן. מים הם חסדים איזה חסד נפלא עשה עמנו הבורא שנתן לנו דרך הטהרות כזו נפלאה.
וכדי שלא יפלו כל דברי אל הצד האפל אסיים בדברי חיזוק אשר בעזרתם יעמדו הדברים שרירים וקיימים.
אחד מכלי המשחית הגדולים שהומצאו עד היום היא המכונית. מצליחה המכונית להרוג ולחסל רבבות. על כן מתפקידנו לא להוריד את העיניים מהכביש אפילו לרגע, הידיים על ההגה, והרגל מוכנה לכל מקרה. ואם זאת וביודענו את הסכנות הכרוכות אנו משתמשים בכלי הרכב, כיון שהצורך בו הכרחי.
כבר בזמן התנאים היו תנאים שחשבו כיון שיכולה האשה לטמא את הבעל לא נשאו אשה. וידוע הסיפור ומשני תנאים, בן עזאי ובן זומא. שלא נשאו נשים ועלו לפרדס דהיינו עסקו בייחודים ובהדבקות בשפע האלהי, אך לא עלה בידם, הטומאה תפסה אותם שם ברום המעלות. והאחד השתגע והשני מת. מזהירה הגמרא אדם ללא אשה הוא "פלג גופא" חצי גוף. אין לא דרך להגיע אל השלמות ללא אשה. כחלק מדרך החיים הוא להקים משפחה להשאיר דור המשך.
למי שמפחד מהטומאה עשה עמנו הקדוש ברוך הוא חסד. ודאג לנו למקוואות אשר כשתהיה האשה ראויה להתייחד עם בעלה תגיע אל המקווה אשר יסיר ממנה את אותה "הטומאה", ואז תהיה ראויה לבעלה. כמובן שכל הדינים הכרוכים בעניין צריכים לימוד וידיעה, כפי שנהיגה ברכב צריכה אל הלימוד והידיעה, עד שאין מי שלא יכול להגיע אל זו הידיעה.

ואם דברי אלו יועילו כדי לקרב עוד נשים ואפילו גברים להנות ממים אלוהים חיים דיינו.

יום ראשון, 2 בפברואר 2014

גלגל האותיות


נושא הגימטריה תופס מקום נרחב מאוד אצל אבולעפיה.
דף הויקפדיה מגדיר את הגימטריה כך: "גימטריה היא מתן פרשנות למילה או למחרוזת מילים לפי סכום ערכן המספרי של האותיות. לאחר שהומרו למספרים, ניתן להשוות מילים זו לזו ולמצוא קווי דמיון. יש המייחסים למילים בעלות ערך מספרי זהה משמעות מיסטית, ויש הרואים בכך שעשוע.
ננסה עוד לפשט את ההגדרה. נתבונן במאזני המשקל בצד אחד נשים חמש עגבניות ובצד השני נשים משקולת של 1 ק"ג ונראה שהמאזנים ישתוו. זאת אומר שחמש עגבניות שוקלות 1 ק"ג. מצאנו שיש קשר בין חמשת העגבניות לבין המשקולת אפילו שהם לא מאותו החומר ולא שווים במספרם. שהרי זה אחד ואלו חמש. אך המשקל מקשר ביניהם ונוצר קשר.
כך הדבר באותיות הקודש שלנו. שמילה כמו איש שווה בגימטריה ל311 שהרי א=1 י=10 ש=300 ואם ניקח ממולה את המילה רפאל ר=200 פ=80 א=1 ל=30 ויחד 311 מצאנו קשר בין המלה איש למילה רפאל.
כמובן שהעניין מורכב ומפותל וצריך הרבה הקדמות וקבלות על מנת להשוות בין הממצאים השווים.
ומי שעוסק רבות בצירופים קונה ידע ורגש רב בגימטריה.
בספר "נר אלקים" אומר אבולעפיה "כל אדם שהוא דבק בשם השם דבק בו וסוד דבק הוא מגלגל כח החכמה" (דבק בגימטיה 106 וכן מגלגל וכן כח החכמה) כוונתו של אבולעפיה לומר שהמגלגל אותיות בדרך הצירופים זוהי הדבקות בשם. ואיך נעשה הגלגול, בכח החכמה.
וממשיך אבולעפיה במשפט ארוך בלי אויר באמצע ואומר, "על כן כל הגלגל הנמצא באותיות שמוציא הרוח מן הכח אל פועל יצירה בצפיית המרכבה לגלגל השם עם כל אות ואות בגלגול שבעים לשונות הוא הכח הנמצא בצירוף המשולש אשר התחלתו מן אב"ג שהוא השפע הראשון האמיתי המושג לאדם". (לקחת אויר:-)
הסבר- נדמיין את האותיות מפוזרות על גלגל בתוכנו, והגלגל הוא הכח המניע אותן. ועל הגלגל הזה האותיות כרוח. שהרי רק בפה הם מקבלות את ממשותן ושם בפנים הם כרוח. והגלגל מניע אותן אל פועל היצירה, הוא המקום בו האותיות מתחילות לקבל רושם מעֵין ציור (ציור יצירה). וזהו הכוונה בביטוי פועל היצירה. ואחר אומר אבולעפיה, בצפית המרכבה. זהו שחקיקת האות שהוא הציור כעת נחצבת מן מקומה (כנאמר בספר יצירה "חקק וחצב") ופעולה זו נקראת צפית המרכבה (מן הרכבה) ואחר, באומרו "לגלגל השם עם כל אות ואות", רצונו לומר כפי שהקדים, שהדבק בשם השם דבק בו. וכשהשם דבק בו ובגלגל האותיות, כל אות ואות שהוא מגלגל הוא מגלגל עם השם הדבק בו. וזה נעשה בכל שבעים הלשונות באותה הדרך. (שלשון הקודש היא האם של כל השבעים לשונות). ומילה בת שלש אותיות כמו א'ב'ג' היא המילה הקצרה ביותר שמפתחת יותר צירופים ממספר האותיות שלה. כי מאות אחת אין צירוף כלל. משתי אותיות כמו א'ב' יש שני צירופים אב בא מספר הצירופים שווה למספר האותיות. ומילה בת שלש אותיות כגון א'ב'ג' נותנת לנו ששה צירופים, אבג אגב בגא באג גאב גבא. וככל שנוספים אותיות הצירופים מתרבים בחשבון הנקרא עצרת. ואומר אבולעפיה שאותו הכח הנמצא בצירוף שהוא בא מהשם התחלתו מן צירוף של שלש אותיות והוא השפע הראשון האמיתי המושג לאדם.
השם יעזור ויתן לנו כח ונוכל להוסיף אור, ונהיה מוסיף והולך אמן.