יום שני, 11 ביוני 2012

ולא תחלל את שם אלהיך אני יהוה


הדיון כאן התארך ביותר ומחילה עם הקוראים אך לא ראיתי אפשרות לחלק אותו לכמה חלקים וכדאי להורידו לדפים ולקוראו אט אט.

אמשיך לפתח מתוך העניין שהבאתי במאמר הקודם, כלי חרס שנטמאו אין להם תקנה בהגעלה אלא תקנתם היא שבירתם. הרעיון כפי שמביא בעל "העקידה" נעוץ ברעיון תורני אחר כפי שאומר בעל "העקידה" "אמנם מי שיש בידו חילול השם, הם הם דוגמת כלי החרס שאין להם טהרה רק בשבירה, כמו שאמרנו". 
ורצוני לנסות לברר נושא עדין ומסובך הנקרא "חילול השם".

ארד תחילה עד לדיוטא התחתונה והביא אמרות עם בנושא:
יש אומרים שיהודי דתי שלא הולך לצבא זה חילול השם.
יש אומרים שיהודי דתי שהולך לצבא זה חילול השם.
יש אמרים שלשבת בחתונה שהציבור מעורב זה חילול השם.
יש אומרים שחתונה שמופרדת ואין אפשרות לזוג לשבת יחד זה חילול השם.
אוטובוס שמחולקים המקומות ומקדימה ישבו הגברים זה חילול השם.
אוטובוס מעורב זה חילול השם.
עד כאן בשם אמרי איניש.
אומרת הגמרא במסכת יומא דף פו. "עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין, אבל מי שיש חילול השם בידו, אין כח לא בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת,

ואילו ספר חרדים - בפרק כ"ט מחמיר יותר מן הגמרא בדין:
קא) ולא תחללו את שם קדשי (ויקרא כב, לב) היינו שלא יעבור אדם עבירה ולא יעשה מעשה שיתחלל בו שם שמים, כגון בשעת השמד אפילו נאנס הרי זה חלל את השם, ושלא בשעת השמד כגון הפורק עול מלכות שמים בפרהסיא במתכוין למרוד בהקב"ה, וכן תלמיד חכם או כל אדם המוחזק בכשרות ואינו נזהר במעשיו וגורם שאומרים עליו דופי, הרי זה חילול השם. וכתב בסמ"ג ואני דרשתי לישראל כי המשקרים לגוים וגונבין להם, הם בכלל מחללי השם, שגורמים שיאמרו הגוים אין תורה לישראל, ואומר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. ועוון חילול השם חמור מעון כריתות ומיתות בית דין. ע"כ.

ולפי הרמב"ם ישנם הרבה מאוד עבירות הקשורות לחילול השם כפי שאומר בספר המצוות:
"העובר עבֵרה באונס...
העובר עבֵרה במזיד להכעיס...
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה...
הרי אלו בכלל מחלל את השם 
ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם. ואף על פי שאינם עבירות הרי זה חילל את השם, כגון שלקח ואינו נותן דמי המיקח לאלתר, והוא שיש לו, ונמצאו המוכרים תובעים והוא מקיפם, או שירבה בשחוק או באכילה ושתייה אצל עמי הארץ וביניהם. או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלם בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו. הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין". עד כאן דברי הרמב"ם

נשארנו במבוכה גדולה.....מאיפה ועד איפה זה חילול השם????

ורצוני להביא סיפור מן התורה שאולי יקרב אותנו להבנת הנושא:
(ספר ויקרא כד' י') "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי: ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן: ויניחהו במשמר לפרש להם על פי יהוה: וידבר יהוה אל משה לאמור: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אתו כל העדה":
ראשית נבאר את מה שמתרחש כאן:
"בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי", מדובר כאן על בנה של שלומית בת דברי שבזמן שעבדו ישראל בפרך הגיע הקלגס המצרי אל ביתו של בעלה של שלומית בת דברי ומכריח אותו לצאת לעבודה בלילה ואז אותו המצרי מגיע בחצות לילה אל הבית ואונס את האשה וכיון שהרגיש בזאת הבעל למחרת רב עם המצרי. וירא אותם משה וכיון שהביט ברוח קדשו וראה שמאותו הגוי לא יצא דבר טוב הרגו בשם המפורש. ובעלה של שלומית פרש ממנה והלך ונשא אשה אחרת. ומביאת האונס הזה נולד אותו "בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי. ו"איש הישראלי" המובא בפסוק הוא הבן שנולד לבעלה של שלומית מהאשה השנייה שנשא.

"ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל" כאן המבוכה גדולה התורה לא מספרת לנו מה ועל מה היה הריב. ואם קלל אותו האיש את השם, נשאלת השאלה מה זה ויקוב? ומדוע שמו של שם השם מופיע כאן במילה "השם"?. אשר מופיע כאן ועוד פעם אחת בכל התורה. ועוד פעם אחת ויחידה בנביאים וכלל לא בכתובים ועניין זה צריך בירור.
ורק כאן מוזכרת שמה של אותה האישה, וגם כאן היא מוזכרת רק לאחר שקלל ולא בתחילת העניין.
ומשה לא ידע מה דינו של המקלל?! ואז מורה לו השם את הדין ונשאלת השאלה מדוע לא ידע משה את הדין?
הנה נגענו כאן בפשט העניין וננסה להתעמק במקרה.
נפתח בדברי הזוהר: "ביומוי דרבי שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך, בתר דשכיב, הוו אמרי אל תתן את פיך וגו', ביומוי לאכול לשבעה, בתר דשכיב, ולמכסה עתיק, דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין:
דבר אחר, לאכול לשבעה, באינון מלין דאתגליין, ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין".
אומר הזוהר: בימיו של רבי שמעון היה אדם אומר לחברו "פתח פיך ויאירו דבריך" דהיינו שתפרש סודות התורה בגלוי. אחרי שנפטר רבי שמעון היו אומרים "אל תתן פיך לחטיא את בשרך. ועוד עניין בימיו של רבי שמעון אוכלים ודורשים כדי שביעה, ואחר שנפטר היו מגמגמים ולא עומדים על בירור הסודות כראוי. וממשיך הזוהר ואומר דבר אחר על "לאכל ולשבעה" מדובר בדברים גלויים דהיינו שבגילוים לא יעדר כבוד השם, ואילו יש סודות שמפני כבוד השם אין ראוי לדרוש בהם, ואחד מהם הוא עניין המקלל.
ואומר הרמ"ק שהדברים האלו מהזוהר נאמר בדורות ראשונים אבל עתה בדורו של משיח ניתן רשות מן השמים לעסוק בסתרי תורה.
ואנו שבים להמשך הזוהר שעוסק בענייננו ושואל, מהו ויקוב? רבי אבא אמר ויקוב ודאי כמו שנאמר "ויקוב חור בדלתו" נקיב מה דהוה סתים.
"ויקוב חור בדלתו" מדובר ביהוידע הכהן שעשה נקב בדלת הארון. 
נוסיף להביא עוד שהתייחסו לנושא ובסוף נסכם בעזרת השם.

ספר משכיל לדוד על ויקרא פרק כד פסוק יא
(יא) ושם אמו שהיא לבדה וכו'. אע"ג דבמעשה המצרי היתה אנוסה כדפירש"י שם דסבורה שהיה בעלה מ"מ אחר שבעלה הרגיש בדבר ונמאסה עליו ופירש הימנה מאז והלאה הפקירה עצמה לזנות ולכך נקראת שלומית תדע דמשום כך לא הזכיר שמה בתחילה ויצא בן אשה ישראלית ושמה שלומית לומר שלא היה זה שם העצם שלה: עד כאן.

"ויצא" מהיכן יצא רבי לוי אומר מעולמו יצא.
פירוש הריב"א: עוד פרש"י מהיכן יצא (יצא) מעולמו יצא. פי' שיצא מן העולם שאין לו זכר בעולם הזה ולא בעולם הבא משום דכתוב גבי מגדף בפרשת שלח לך "היכרת תיכרת" ודרשינן היכרת בעולם הזה תיכרת לעולם הבא והיינו דקאמר מעולמו יצא: עד כאן.

רבנו בחיי על ויקרא פרק כד פסוק י
ואני שואל בכאן, למה הוצרכה תורה בסיפור המעשה הזה שאירע להם במדבר, והיה ראוי להסתיר הענין לכבוד השם ולא לגלותו כלל, רק שיודיע הדין לישראל בכלל ויאמר איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, ונוקב שם ה' מות יומת, כי גם בני נח הם מוזהרין על ברכת השם ואין צריך לומר ישראל. ונראה לומר כי כוונת התורה בסיפור המעשה הזה לשתי תועליות, האחת להודיענו שאין אחד מישראל נכשל בחטא עצום כזה כי אם הפושע הרשע המוחלט אשר הוא בעיקר תולדתו פגום מצד אביו ואמו, והשנית כי מכאן יתבאר לנו עיקר גדול ופינה עצומה בברכות, וכיצד יתחייב האדם לברך השם, שהרי המקלל בתחילה פירש את ה' באותיותיו ואחר כך קללו, זהו שאמר ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, ונתחייב על זה בעונש מיתה, וכן כנגדו לענין הברכה והשכר צריך המברך כשהוא מברך את ה' שיתבונן תחילה בלבו בפירוש אותיות ה' ובמה שהן מורות ולכוון בהם במחשבתו, ואחר כך יברך את ה' ויזכירנו בפיו, ועם זה יקבל שכרו משלם ויחיה חיי עד. זכר לדבר מה שכתוב (תהלים קמה, א) ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד, יאמר ארוממך תחילה במחשבתי ובכוונת הלב ואחר כך ואברכה, כענין שאמרו (ברכות ח.) לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל: עד כאן.

ספר טעמי המצות - בפרשת אמור נתבאר אצלנו בפסוק "ויקוב בן אשה הישראלית" כי צריך שתדע מה שאמר בזהר שויקוב לשון ויקוב חור בדלתו דבעי לאגנא (שבא להגן) על אמא. הנה צריך לידע כשנהרג הבל על דבר תאומה יתירה הנה הרע של קין בא בסוד המצרי שהרג משה שהוא גלגול הבל שהרגו קין:
והנה הנוקב שם השם היה בנו של המצרי והיה כולו רע בלא טוב, ואמו היתה נקראת שלומית בת דברי והיה בה גם כן ניצוץ תאומה יתירה דהבל שעליה הרגו קין ולכן נהרג אותו המצרי על דבר שלומית הזאת. והנה ידעת כי יש בין יצירה לעשיה סוד מסך אחד המפסיק, בסוד פרסה, והוא סוד המלכות של אותו עולם, ואותו המלכות נקראת דל"ת בסוד ד' דאחד. והנה נודע כי חסד וגבורה הוא סוד שם אהו"ה והנה בן המצרי זה, שהוא מצד קין והבל, שהם סוד החסד וגבורה. והנה בכח השם הזה שמשם היה יונק, כמו שרמוז בר"ת ויקב בן האשה ה'ישראלית א'ת ה'שם ו'יביאו שהוא צירוף אחד משם אהו"ה גם רמוז בר"ת א'ת ה'אבות ו'את ה'ידעונים, בכח שם זה רצה לנקב מסך זה להמשיך שפע לאמא שהיא בעשיה וזו ויקב את השם מלשון ויקב חור בדלתו שהוא סוד מלכות דיצירה הנקרא דלת": עד כאן.

ולאחר הדברים הרבים אחזור ואסכם את הבנתי: נראה שהריב ביניהם היה על נחלה במחנה שחשב בן המצרי שהוא משתייך לשבט דן והתיישב בחלקם אך לא נתנו לו בני השבט מקום כיוון שרק אמו הייתה משבט דן והחלוקה הולכת אחר האב. ואז ניגש ל"אחיו" שחשבו לאחיו החורג ורצה להתחלק אתו בנחלתו שהוא בשבט ראובן כאן התחיל הריב ביניהם ואז סיפר לו ה"אח" שאין ביניהם שום קשר כיון שלכל אחד מהם יש אבא אחר ואמא אחרת ובכלל סיפר לו על מעשה אימו מכאן נכנס בן המצרי אל משה ויצא ממנו בפחי נפש כיון שאין לו חלק ונחלה וכאן בא המעשה הנורא שלא רצתה התורה לנקוט בגלוי והמפרשים התגדרו והסתגרו ועוד הגדילו להגיד שכאן יפה השתיקה ולמרות דברי העידוד של הרמ"ק גם בי נכנס פחד הגילוי שהרגשתי וניסיתי לחפש בכל פינה אולי מישהו יגיד את רעיוני אך העליתי חרס ובלא אסמתא לרעיוני מנוע אני מלהעלותו אך אנסה לחדד את מה שיש ולהאיר.

ראשית כיוון שחילול השם מוזכר בכמה מפרשים כעבירה שעונשה חמור ככרת אציין שיש לנו מן התורה 34 איסורים (מצוות לא תעשה) שחייב העובר אליהם בעונש כרת. 15 מהם בענייני עריות וכל ה19 הנותרים קשורים לביטול קדושה.
דהיינו העובר על איסור שיש עמו עונש כרת לכאורה מקביל מעשיו כאחד שאיבד עצמו לדעת שאותה העבירה שהוא עשה נחקקה בו בעצמותיו עד שלא יוכל בשום דרך להתנער מאותו רושם שרשמה בו העבירה כדומה לכלי חרס שבלע איסור אך אין ביכולתו לפלוט את האיסור החוצה רק שבירתו לרסיסים היא תקנתו
ותמה אני שבאם נגיד שלכאורה העובר על חילול השם פגע בשם אך לא בעצמו נשאלות שתי שאלות. הרי ראינו שהשם מוחל על כבודו כפי העניין בסוטה שרושמים את שם השם על קלף ונותנים אותו לתוך מים והשם נמחק מן הקלף והסוטה צריכה לשתות את המים ואם לא סטטה הרי היא נפקדת בהריון. כאן מחל השם על כבודו כיון שחל איסור על מחיקת שם השם. ומדוע בחילול השם יש כזאת החמרה ושנית עונשי הכרת חלים על העובר עבירה אשר רשמה בו רושם שלא יוכל למוחקו וכאן עם פגע בשם יוכל לעשות תשובה.
לכן רצוני לומר שחילול השם מן התורה חייב להיות נקשר למעשה עריות ואשתמש שוב באחת הדוגמאות המחרידות שהבא על הזכר תופעה זאת הפכה אותו לחולה שאין רפואה למכתו לכן חייב להיות שחילול השם גורם לאדם לחלות ללא תקנה.
ולענייננו במקלל, רואים אנו שאפילו משה לא ידע מה עונשו אלא חכה לתשובת השם. יש כאן עבירה מסובכת שעדין לא נמסרה הסיטואציה הזאת למשה
מה שמסבך את העניין הוא העובר לא ברור מעמדו כיון שאביו מצרי ולפני מתן תורה נקשר הבן אחרי אביו (כמנהג הגויים) ולנו לא נמסרו פרטים על מנת לקבוע את חומרת המעשה המילה "ויקוב" קשה להבנה שורשה על פי לשון הקודש בא מן "נקב" אשר משם התפתחה המילה "נקבה" ונקב הוא לשון חור כפי שרואים מן המקום השני במקרה של יהוידע הכהן שעשה נקב בארון. אך אונקלוס וגם רש"י והרבה אחריו לקחו את המילה למקום אחר כפי שהשתרש מאז בשפתנו אנו משתמשים במילה כמשפט "נקוב שכרך" דהיינו ציין את שכרך או פרש כמו אתה רוצה. ומהרגשתי שני הפירושים של "נקב" ו"פירוש" סובלים כאן. אחר המילה המוזרה "השם" שנכנסה בפסוק ולא שם השם המפורש שיש לה מקום אחד ויחיד נוסף בכל התורה ועוד מקום אחד ויחיד בנ"ך והביא את שניהם
(דברים כ"ח נ"ח) "אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ":

(יחזקאל כ"ב ה') "הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ יִתְקַלְּסוּ בָךְ טְמֵאַת הַשֵּׁם רַבַּת הַמְּהוּמָה": מן התורה אנו רואים את ההסבר למילת השם כפי הפסוק שהוא הנכבד והנורא "יהוה אלהיך". אך יחזקאל פותח לנו פתח עצום הוא קושר את השם לעניין העריות והרוצה להחכים ייגש למקור ויעיין בפרק כולו.
אמו של המקלל נקראת שלומית בת דברי ואומרים חז"ל במדרשים ששמה בתורה הוא כינוי כדי להבין את מעשיה שלומית – שפנתה לכל אחד בשלומו דהיינו רומזים על הפקרתה וכן שם אמה כביכול "דברי שהייתה מרבה בדיבור וקצת תמוה שהרי שני השמות לומדים דברים זהים אך ממה שהבאנו למעלה מתוך ספר טעמי המצות רומז המחבר על אות הדל"ת משמה של "דברי" וקושר הענין לנקב רומז שניקב הד' משם ואם נתבונן מה נשאר מן השם "דברי" נשאר "ברי" שפירושו בארמית בני.
לסיום הדיון הארוך והמתיש אצא מן המבוכה בעודי נבוך ואשאיר ביד כל אחד לנסות להבין מה עשה אותו האיש, ואם יש במעשיו חילול השם אני קושר אותו לעריות.

אין תגובות:

פרסום תגובה

שלום וברכה
תגובות ענייניות יתקבלו בברכה