וידוי אישי ולאחריו סוף ההקדמה למפתחות

אני היום פונה אליך ושואל למה לא הגבת? למה לא אמרת? אני כבר כותב אליך, כן אליך, מסביר, מבאר, מסתחרר, פעם מן הלב פעם מן הרב. מנסה להלהיב, בלי להעליב. מנסה להאיר, בלי להעיר. למה אין תגובה? למה לא אמרת שזה קשה? שזה לא מובן, שזה לא בשבילך, שארד מהגובה, שאדבר בגובה העיניים, שדברי הרב אבולעפיה סתומים גבוהים ונסתרים.
היו שנים של חיפושים. הבפנים, שלא ידעתי איפה הוא, מיהו, מהוא, דחק אותי לפינה. צעק שהוא לא יכול יותר, שצריך משהו אחר. לא ידעתי לאן ללכת, לאן שפניתי, הוא נרגע כמה ימים ואחר השתולל יותר. ההטרדות הקשות התחילו אחרי המלחמה.
מלחמת יום הכיפורים, מלחמת יום הדין, עוד שנים עברו ורק אז קלטתי את שמה של המכה הזאת. יום אחרון למלחמה אני בתוך הקרב על החרמון, מישהו בלתי נראה מסתובב כאן עם מחבט זבובים ומפיל חללים מכל עבר. ההוא שבפנים יצא נגדי בלעג בצחוק מרושע "אמרתי לך אתה לא מבחין מי האויב". רק 20 שנה מאוחר יותר גליתי את השאלה שוב. שואל הקב"ה את איוב, אתה לא מבחין בין איוב לאויב?

אבל אז חשבתי שאני יודע מה התשובה, "צה"ל" הוא האויב שלי. הוא עומד מאחורי ויורה על האויב ואני נמצא באמצע צהל מאחורי ואויבו לפני. ואם לא התכופף גם אני חלל. 10 שנים התערבב לי אותו הקול בתוכי. שחקתי איתו במחבואים לא נתתי לא להשתלט, לא דחיתי אותו החוצה, חיפשתי איפה להקיא אותו בשקט להיפטר ממנו בחכמה, לא ידעתי שהוא האוהב ולא האויב.
אני עדין מספר לך הכל כי לא השתגעתי, אני לא מעשן, אני לא שותה, הסוכר שלי מאוזן, הדופק תקין, וכן גם אז כמו עכשיו. בגיל 32 גיליתי את "אבא שבשמים". ידעתי שהוא שם תמיד, אך חשבתי שהוא עסוק שאין לו זמן בשבילי, כי מי אני בשבילו. ובמלחמות - ודאי שהוא לא שם כך חשבתי. שהרי במלחמה אין מנצחים יש נשארים חיים, ויש לא. ואולי גם מי שנשאר חי, אולי הוא לא?
ואבא שבשמים גליתי שהוא הכל, הכל יכול. אך עוד לא יכולתי לקבל בדעתי שהוא רוצה רק טובתי. החורים בנפש שידרו לשכל מצוקה ופחד, השכל שידר חזרה ללב - שאיתו ורק איתו אני יכול לתקשר - "אל תבטח! בדוק, אוהב? או אויב?" 10 שנים של ערבול חושים אני עוצם עיניים ויודע הגעתי לאוהב, פותח אותם מסתכל מסביב ואומר "האמנם?"
במבט לאחור 10, 12 שנים אלו מ32 עד 44 הם שנים הטובות. הדרך ברורה, היעד ידוע - להתקרב לאבא שבשמים, לאהוב אותו. אני עוצם עיניים הכל ברור, אך כשאני פותח אותם יש קצת חושך ולא הכל ברור ולא הכל ורוד. המלחמה עדיין לא הסתיימה רק התחלפו החיילים, האויב הפך לאוהב, והמטרה להחזיק כל פעם יותר את העיניים עצומות. לראות את האמת. שכשאני פותח אותם ההוא שבפנים, שאט אט מחלים שלא יכנס לבלבול...
אני עדין אתך אני ממוּלך אני רוצה היום לספר לך כל זה כי אולי גם אצלך יש משהו מזה. ואני אומר אולי אבל אני יודע שיש, אני רואה אני מרגיש אני אחד אתך.
אני לא זוכר מתי זה היה לראשונה שפגשתי את הרב אבולעפיה, 12 שנה אולי 15. לא משנה מה שכן משנה מה ראיתי?
ראיתי סרט של כל החיים, ראיתי היכן עברתי ומעדתי, ראיתי דרכי חושך שהלכתי בהם, מחשבות אפילות שצעדתי בתוכם, ים של בלבולים, ואני שוחה במקום, ולא נע. ופתאום ניצב מולי איש הוא עובר בכל מקום שהייתי מאיר באפילה, אינו מועד, היכן שנכשלתי הוא עובר בריחוף. איפה שטעיתי הוא מרסס בורוד. כל מחשבה שעברתי הוא היה שם. כל דלת חסומה הוא עבר בה.
הוא השליח שלי הוא מוביל אותי אל היעד.
חשבת שהוא האל? חס ושלום! חשבת לפתח תלות תמידית בו? חלילה!
נסדר הכל בפרופורציות.
עברתי לגור בכפר רחוק מן העיר רחוק מן הבנק. וכל פעם שהייתי צריך כסף שלח לי הבנק שליח נאמן עם בקשתי. אז מה חשבת, שאני אפתח תלות בשליח? שאשכנע כל אחד ללכת אחריו?בשום פנים! הבנק הוא הנותן. השליח הוא רק שליח. אבל הוא שליח נאמן. כך הצדיק הוא שליח נאמן הוא יוביל אותי לדרך האמת, אודה לו, אפרגן לו, אך עיניי נשואות מעלה אל אבינו שבשמים.
אם רק אנסה לטפח את השליח אז הוא יטפח עד שהתפוצץ.
מה אומר ומה אספר, רק רציתי לעשות היכרות ביניכם הצדיק משאיר מראה פניו בהקדמה.
אז נשאר לי עוד חלק אחד מפרך מן ההקדמה של "מפתח החוכמות". מבטיח המעמסה האחרונה.
ואם משהו מעיק משהו מציק יש הערה יש שאלה להגיב.

סיום ההקדמה למפתחות:

ואתה בטוב רעיונך התבוננת במשלו וחידתו. ותחלת העיון בדבריו הוא ההשתכלות במה שיורה עליו פשט החרוזים. ופשטם ידוע ומבואר לכל מבין לשון הקדש והוא שענין אומרו לפי הפשט "הבינני ופרש לי" מורה על היותו שואל ממך הבנה ופירוש על דבריו כמי שאינו יודע הענין ששואל בעדו ומבקש לדעתו. או הוא כמי שיודע הענין ובא ושאל ממך פירוש כדי שישמע ממך אם אתה יודעו אם לאו. וזו היא דרך בחינת חכם לחכם. ואומרו "שני עשר בני אדם" מורה על הערת השואל במה ששאל כשהורה על מספר הנשאלים. ולא עוד אלא שהגיד לך מהותם באמרו שהם בני אדם. ואומרו "נפשות הן וכזולל אסרוני בגיד ודם" שכן התורה קוראה בבני אדם נפשות "בשבעים נפש ירדו אבותיך" וגו', "תן לי הנפש והרכש קח לך" ורבים ככה. ועוד כי הנפשות קושרות כל האיברים בגידים ושולחים המזון להם שהוא הדם וזהו הפשט. ואמנם הפירוש יורה שהוא מדבר על שנים עשר שבטים שנאסר להם לאכל גיד הנשה. גם לכל אחד ממנו אחריהם כמו שנאמר "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה". וכן נאסר להם ולנו הדם כמו שנאמר "על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם". וכבר הודעתיך שהפירוש גם כן הוא ממין הפשט שכוון בו להשלים הצדיקים. ואחר שידעת בו זה הענין ואמרת אותו לו, אין ספק שהוא יאמר לך יישר כחך שעיינת ומצאת כונת הפירוש שכוון בו המחבר יהיה מה שתרצה. ואמנם עוד יאמר לך, פקח עיני לבך וראה כי יש בו עוד דבר שני מעולה ויותר קרוב אל כוונת המחבר. וגם אתה תשתכל אז בדבריו בעיון יותר דק מן הראשון ותמצא בם כונת הנמשל ושדבריו היו חידה ומשל על דרך הנסתר הלקוחה על צורת הפילוסופיאה לשנים עשר מזלות. ואמרו עליהם בני אדם מפני שהם כחות נבראות מאדם שעל הכסא אשר על הרקיע מלמעלה. כמו שנאמר "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה". וכבר נמשלו בחלומו של יוסף אחד עשר אחיו לאחד עשר מזלות והוא בשנים העשר כמו שנאמר "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי". ובא בפתרון החלום בדברי יעקב "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך" וגו'. וזה המחבר לקח בחרוזיו המשל במקום הנמשל והנמשל במקום המשל. כי המשלים והחידות שומרים לפי הכונות כי אין בם הכרח להיות המשל תמיד משל לכל דבר ודבר מן הדברים המיוחדים. אבל אפשר שיהיה המשל פעם אחת משל לדבר אחד ופעם אחת משל לדבר אחר וכן רבים. ואפשר שיושם במקומות המשל בעצמו לנמשל גם להפך כי זה דרך המשלים והדמיונות שאין להם קיום בעצמם ואין להם הכונה מיוחדת עומדת בם כי אם במקרה לפי האישים המדברים בם ולפי הזמן והמקום. וזהו סוד להט החרב התהפכת לשמור את דרך עץ החיים.

והנה אם כן יפרש ההוא הפילוסוף החסיד אלה החרוזים הנרמזים כך, ויאמר כי זה החרזן רצה בחידתו עם פילוסופותו לעורר לב המתפלספים והורה להם במשליו כי י"ב מזלות הם י"ב משלים ושולטים על בני אדם כאילו הם י"ב בני אדם גם כן. וידוע שכל דרכי בני אדם נחלקו לפי דרך החוזים לי"ב בתים שבם כל השאלות תלויות וכל התשובות. ולפיכך קראם נפשות, שכל כחות הנפשות תלויות בם והם נפשות לנפשות בני אדם גם כן. ואמר וכזולל אסרוני בגיד ודם זה נאמר דרך משל על כח התאוה שהוא זולל ומבקש עוד מכדי ספקו תמיד. והמשיל כח הקושי והרכות בגיד ודם שזה קשה וזה רך והורה החרזן על עצמו דרך משל שהוא אסור וקשור תחת כח המזלות מצד גופו ומצד נפשו. ואמנם שכלו אשר בו הכיר בית הסהר והאסור בו על ידי זולתו והם המזלות שציירוהו ואסרוהו וקשרוהו אבר באבר במיתרי הגידים ובמזגי הדמים, הוא המתיר כל אלה הקשרים כמו שיתיר המשכיל השלם פתרון חידתו, ועל כן נתבהלו להעירו על זה כלו. ואמנם על דרך הנבואה עוד יבקש זה החרזן ממך כונה שלישית במשלו ויאמר לך היטבת לראות במה שראית בעיונך על הדרך השנית כמו כן אבל פגעת ולא נגעת עדין בכונתי האחרונה.

ואולם התעורר משנתך שהיא עוד אצלי שנת הסכלות והסתכל בעיון זך בר ונקי ועמוק ודק ומדוקדק ואולי תמצא סוד כוונתי. ואז תצטרך בהכרח לעיין בדרך השלישית הנזכרת שהיא דרך מקובלת לבני הנביאים והמה המתנבאים. ובעיינך בזה תמצא שאלה החרוזים בנויים על שמות שנים עשר השבטים והם חמשים אותיות שנכללו בשמותיהם. ואלו הן בעצמן, ראוב"ן שמעו"ן לו"י יהוד"ה ד"ן נפתל"י ג"ד אש"ר יששכ"ר זבלו"ן יוס"ף בנימי"ן. ואמנם אלה הם מצורפים בחרוזים בלי תוספת אות ובלי מגרעת. וזאת היא באמת דרך השמות האמיתית המביאה למתנבאים בה ולהולכים בקרבה להתנבא בעז השם. ואמנם יש דברים עוד רבים תחת זו והם חלקים ואישים למינה זה כגון ראשי תיבותיהם שמספרם תזכ"ר והוא תרכ"ז וסופי תיבותיהם במספרם א"ל תשכ"ח והוא תשנ"ט ותוכיהם גם כן במספרם ה"ם שמו"ת והוא תשצ"א. וסודם נ"ר ישרא"ל ושלשת העניינים במספרם עולה קע"ט וסודם ג"ן בעד"ן והכלל תזכ"ר מ"ה שמות א"ל תשכ"ח. וכיוצא בדרך זו יש גם כן בחרוזים גימטריאות וצירופים רבים מכוונים מן החרזן הדורך דרך הנבואה בם בעת שחברם. והנה כיוון בדבור הראשון שהוא "הבינני" בצירופו בנין יה, והעד אמרו אחריו "ופרש לי" שסודו מפורש ורצה לומר הבינני ופרש לי בנין י"ה מפורש גם הבינני יעלה י"ב מפורש ומבואר. והנה ז"ה מפורש שהוא הוא מה שנזכר בשנים עשר על פי שם בן שתים עשרה. ועוד הבינני ופרש לי מנין בני ישראל הוא מנינם. ואמנם שני עשר בני אדם הם כ"ל שערי בינה ויהיה סימן כ"ל חמשים במספר נ', וסימן בני אדם אדני בם, אם יזכו לדעתו ואם לאו הם נאבדים. ואומרו "נפשות הן" ענינו אשר כל"ם שמו"ת במספר נפשו"ת, וככה סוד נשמו"ת כי ה"ם השמו"ת. והנה סתרם נ' שמות יש לאותיות השבטים וככה נפשות הם הם שמות אשר מהם השמות גם השמות מהם, וזה סוד גדול מבואר. וכן כתוב "נבחר שם מעשר רב מכסף ומזהב חן טוב" (משלי כב' א'). על דרך "ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני", והנה נבחר חן רב ודעהו. כי הוא כולל י' שמות הקודש, וכזולל זו כולל אחד כולל, והנה הוא גופי אסרוני בגדי ודלי אסרוני בגיד ודם שהנה גדי ודלי הם בתי שבתי הוא כוכבן של ישראל. וכפי אלה הדרכים הנרמזים פה נתן לי איש אחד משל כתוב בזו הדרך והנני כותבו בשמו.

ספור דודי שנים עשר שבטים - - - - בי"ב מזל ועם אבות שלשה
בניגונין קחה יין ביין - - - - ודין צרוף יקר אבן לראשה
וספרתי דבריו ומצאתי שהוסיף על ענין דברי שבטי ישרון עם אברהם יצחק יעקב שהם כ"ב אותיות. והראשונים שהיו חמשים עלו כלם ע"ב אותיות כמו שנזכר בתורה על האבנים שהן "על שמות בני ישראל". וכיוון בו גם כן זה החרזן המתנבא אל מה שכיון אליו הראשון בעצמו, כי דרך אחת לשניהם בזה. הנה כבר גליתי לך ענין זו הדרך השלישית ואם תבקש להתנבא תצטרך ללכת בה ובכל מה שנמשך אחריה שזכרנו. ואחר שהעירותיך על אלו הדרכים השלשה הכוללים דעות הצדיקים והחסידים והנביאים אומר כי יש דברים רבים שנקשרים ונמשכים לפי הפשט שאין כח בשכלו של אדם לקשרם בהמשכה ההיא בדברו בם לפי הנסתר. כי הנסתרות הן כלליות בהכרח והפשטים הם פרטים וזה מפני שהפשטים כלם בנוים על הרגשות כמו הפרטים שההרגשים משיגים אותם. ואמנם הנסתרים כולם בנוים על העניינים השכלים הכלליים, ויתחייב מזה שיהיו בפשטים חלקים רבים שלא יסבלו היותם קשורים עם המשכת הנסתרים על דרך המחקר רק על דרך הקבלה. אין שם אות ולא נקודה שאין לה מקום גדול מופלג כמו שאמרנו בענין קוצותיו תלתלים שאפילו בקוצו של יוד יש בו תלי תלים של הלכות. וכן אמרו על המגדל הפורח באויר שנאמרו עליו שלש מאות הלכות, והוא צוארו של הלמד העולה למעלה מכל האותיות. וידוע שיש בו שלש מאות אלף רבבות הלכות ויותר מהם כמה כפלי כפלים. ואם כן כל מה שנדבר בו לפי סתרי המחקר לא יהיה אלא כדמות מי שפותר חלומות אחר שהתבאר שהדרך ההיא היא דרך פתרון המשלים והחידות. כי כן הפשטים והפירושים והמדרשות וההגדות כלן משלים וחידות לפי דעת הפילוסופים השלמים החסידים. וזה שהפילוסוף יעיין בפשטים ויכיר שהם דברים נאמרים לטפשים ומופתו על זה הוא היות בתוך הפשט עניינים נודעים בתחלת מחשבה שאין כונת המחבר להודיע פשוטם, כענין אדם ונחש וחוה שאם ילקחו שלשת הפרטים האלה כפשוטם ראוי לשחוק מהם בתחלת מחשבה לפי טבע האנושות. והתורה לא כונה אל דברי שחוק אבל כונה אל חכמות נעלמות לגלותם לנו כדי להשלים חסרוננו עם ידיעתם. וכבר רמזו חכמים על זה באמרם שהיה הקב"ה שוחק על גמל ורוכבו, וזה הדבור מורה על שלמות חכמת חכמינו הפילוסופים החסידים ז"ל. והוא כי החכם בראותו שהפשט אין דעתו סובלתו יעיין בפנימיותו וכבר הוא יודע שכל דבור ודבור אפשר להוציאו מפשוטו. ואע"פ שיהיה המדבר פתי שלא כוון בו אלא לפשוטו כי מה הפרש בין החכם והסכל אם לא הדבר כן כי החכם דעתו כוללת עצמו וכוללת עוד דעות כל הפתאים שבעולם וכוללת גם כן דעות קצת החכמים והם אותם שחכמתם למטה מחכמתו. גם כשימצא חכם גדול ממנו הנה תהיה דעת זה הנזכר נכללת תחת דעת זה השני אשר התחכם יותר מזה הראשון. וכל שכן אם כן שראוי להוציא דברי חכם או דברי נביא מפשוטם אם אין הדעת סובלתם. והנה אמרו חכמינו במדרש משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, גוים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן. ואיך יקרא חכם שום אדם בעולם ממי שיחשוב שזה הענין הוא כפשוטו ושהנחש הנזכר בתורה בא על חוה והנה התורה לא זכרה אותו. והחכמים שזכרוהו הביאוהו מסוד מאמר חוה שאמרה "הנחש השאני ואוכל". ויהיה ענין האכילה בכל אותו המשל של עץ הדעת ענין המשגל, כאמרו "אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און" (משלי ל' כ'). וכן ענין הדעת הוא מענין "וידע אדם עוד את אשתו", "והאדם ידע את חוה אשתו", "ולא יסף עוד לדעתה", "בתולה ואיש לא ידעה" (בראשית), "האדע בין טוב לרע" (שמואל ב' יט' לו'), ורבים כהם לא יספרו מרוב. והדין נותן שנדבר תחלה באלה העניינים על דרך המחקר ואחר כן נדבר בם על דרך הקבלה כמו שיעדנו למעלה. ובאמת כי אי אפשר לדבר באחד משני הדרכים האלה כדי שיתבונן המשכיל בהם ויבין מהם כוונתינו אלא אחר שנציע הצעה אחת כללית שכל דברינו יהיה בנויים עליה והיא זו.

דע אתה האיש החוקר החכמה או הדורך דרך הקבלה כי החכמים כולם אשר היו מחכמי ישראל הקדמונים ז"ל קוראים חכמת הטבע מעשה בראשית. ובזה אין קושיא בינם ובין הפילוסופים מחכמי האומות. ואמנם הספק אשר נפל ביניהם הוא בקריאת מעשה מרכבה, והוא שהפילוסוף קורא מעשה מרכבה כל מה שכוללת אותו חכמת האלהות על דרך המעשים הגלגליים ומנהיגיהם ממה שאחר הטבע. והמקובל קורא מעשה בראשית ומעשה מרכבה מה שיקראהו הפילוסוף בעצמו כן מצד התחלות המציאות הטבעיים ומה שאחר הטבע גם כן, אבל מוסיף המקובל בזה שקורא מעשה מרכבה דרכי השמות והרכבתם וכל מה שנמשך אחריהם. והוא מה שלא נגלה לפילוסופי האומות ולא שמעוהו, בתחלת מחשבה יכחישוהו. כי יקרה לנביא שהוא בעל זה הדרך ברצותו לאמתה לחסיד, מה שיקרה לחסיד שהוא בעל דרך המחקר עם הצדיק בעל דרך הפשט ברצותו לאמת לו דרך הנסתר, כי יכחישהו בתחלת המחשבה. ואם כן כשתשמע ממני סוד מן הסודות על דרך המחקר, עיין בו לפי אמיתת המציאות. ואם תשמע ממני סתר מן הסתרים על דרך הקבלה עיין בו לפי אמיתת דרכי צירוף האותיות והשמות והנמשך אחריהם מכלל הדיבור. ודע כי הפילוסוף יעיין ביצור ובציור, והמקובל יעיין בדבר הכולל ספר וספר וסיפור וגם ביצור עצמו עם הציור כמו שהגיד לנו בעל ספר יצירה ע"ה שאמר הכל נכלל תחת שם אחד. כאמרו נמצא כל הדיבור וכל היצור יוצא בשם אחד. ואחר שהצעתי לך זו ההצעה הקטנה בכמותה הגדולה באיכותה לפי כוונתנו בזה החבור אשוב ליעודי הראשון. והוא שאדבר בסתרי שתי הפרשיות הראשונות הכוללים מעשה בראשית ומעשה מרכבה וכלל ענין האדם הפרטי והכללי וחלקי מינו על דרך המחקר, והשתכל בו מאד.

אתה האיש הפילוסוף החסיד האוהב החכמה לשמה, ראה והתבונן בדרכי השם הנאמרים בתכלית החכמה, איך הורנו בראשית דבריו שאדם חייב בחיוב אלוהי לפי אנושותו לדעת ענין מעשה בראשית שהוא חכמת הטבע. מפני שמזו הידיעה יעלה אל הידיעות האחרות המחויבות לאדם עוד בחיוב גדול מזה עד שיגיע ממדרגה אל מדרגה אל השגת השכל הפועל לפי דעת כל פילוסוף גם לפי דעת כל נביא. ואע"פ שמה שהורונו היה בדמות מספר בנין בית אחד, שגם כל העולם דומה לבית אחד וגם גוף האדם דומה לבית אחד או לעיר אחת. כמו שנאמר "עיר קטנה ואנשים בה מעט" (קהלת ט' יד'). שהוא משל לגופו של אדם. והנה אצל האדם העולם כולו משל לעצמו, ואמנם אצל העולם האדם לו משל. ונאמר עתה כי הבית הוא בנוי מחמרים מתחלפים והוא כולו בעל צורה אחת. ובעליו בונה אותו כשהוא בנאי וחכם ועשיר בתכלית מה שאפשר להיות מן הטוב והיופי והנוי. וחשוב כי אחר שבנהו ויישר בעיניו בנינו, החל לספר ספור בנין הבית לאחד הנכבדים מאוהביו, והגיד לו הכל קצתו על דרך כלל וקצתו על דרך פרט. ואהובו זה מפני הכירו מעלת בעל הבית ורוב חכמתו שראה בבנין ביתו, שמח מאד גם הוא להגיד בפרסום גדול מה שראה בו עם כל מה שספר לו בעליו הבנאי. וזה מפני שיכירו השומעים גם כן מעלת זה הבנאי החכם ויאהבוהו. ולפיכך נאמר על זה "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". וגלה לנו במלת ביתי שהמשיל כל העולם לבית אחד כמו שהמשלנו אנחנו בו. כי מימיו אנו שותים ומדבריו אנו מביאים ראיות שראוי לסמוך עליהם. ואמנם ההגדה בבנין הבית בחמריו ובצורתו ותכונתו ותאריו ותבניתו ותמונתו הוא ענין ידוע מבנין הבית שבנה שלמה ומדברי יחזקאל ומדברי עזרא. ועל כן אין צרך להגיד הנה לפי מה שאנו בו ענין בנין הבית. גם מבנין המשכן יובנו נפלאות בדרך זו. וכמו שהמשלנו בבנין הבית וענין סיפור בנינו ויפיו וטובו לאהוב, כן ראוי להאמין שעשה השם עם משה בבנין העולם שהורנו השם ממנו כל מה שיכול משה לקבל השגתו ולדעתו. ומשה הוא המפרסם לאוהביו מה שראה בבנין העולם ומה שהודיעו השם ממנו. וזהו הענין שהביאו לכתוב כל מה שכתב בענין מעשה בראשית ומעשה מרכבה בתחלת דבריו. וזה גם כן מפני היות הבאים אחריו אישים הווים ונפסדים ומינם קיים. ומין הספרים גם כן קיים ואישיו הוים ונפסדים כשהספרים אלהיים. וספר התורה עודנו קיים במינו וקיומו גם כן יהיה נצחי לפי אמונתנו בלא ספק לפי הקבלה, גם לפי החכמה אין דרך להכחיש נצחותו. שאע"פ שהאומות משתנות והלשונות מתחלפות וגם הכתיבות מתחדשות, עולם כמנהגו נוהג. ודבר שמשלים שלשת מיני השלמים ממין האדם כמו שזכרנו אי אפשר להשתנות. ואם יחשב בו שנוי אינו אלא לפי שנוי שלשת המינים הנזכרים. והנוצרים האומרים שמשיחם אמר להם עם תלמידיו שספר התורה אמיתי הוא ושראוי לכבדו שדבריו דברי אלהים חיים הם אלא שקצת מצות יש בו שאינם בפשוטם. זה היה מפני סבות ידועות והמשכיל יבינם בקלות כי היו תחבולות להמשיך לב הפתאים אל התרה מאשר נאסרו בחבליו קשר אמיץ אלוהי. כדי שיקל לשומעים שאינם יודעים מהות יצר הרע לקבל דעתו במה שירצוהו לאמתו להם. ואמנם יראה מדבריו אלה שבקש לנטות אל דרך חכמי המחקר ולא נתקיימו דבריו אל זו הנטיה אצל חכמי המחקר האמתיים, מפני שלקח המקצת והניח המקצת ולא הורה שהדרך הראשונה כולה המונית. ואעפ"כ ראוי לשמרה עם ההמון שהם הצדיקים שבעם כמו שזכרתי תמיד שראוי לשמור שלשת הדרכים ששלשתם אמת. אבל להם שלש מדרגות מתחלפות וכל אחת משלמת מה שראוי לה לפי מהותה להשלים שומריה ויודעיה. ואין ספק שיש מהנצרים קצת חכמים שיודעים זה הסוד ודברו עמי בסוד וגלו לי שזו היא דעתם בלא ספק. ואז דנתים אני גם כן מכלל חסידי אומות העולם. ואין לחוש על דברי הפתאים בשום אומה שלא נתנה תורה אלא לבעלי הדעת. והנה העדות מהנערים הקטנים אצלינו שכל עוד שאינם בני דעת אינם בני מצוה ואע"פ שראוי לחנכם במצות על דרך המשכת ההרגל הטוב אל דרך השלמות. ואם כן ההגדה והספור בבנין העולם טרם הגדת עניני אישי המין וטרם סיפור שליחות זה הסופר השלם שכתב דברי הספר, היה ראוי מצד הנבואה ומצד החכמה ומצד הצדק כדי שישלימו דברי הסופר המספר בנין זה הבית הגדול שלשת המינים הנזכרים שהם הצדיקים והחכמים והנביאים. ואחר שהדבר כן מה יוכל שום מקשה או מתעקש לדבר בענין שלמות התורה או בנצחותה, כי השנוי יתחייב מחסרון או מתוספת. ומפני היות התורה בתכלית השלמות מכל צד ואין בה לא תוספת ולא גרעון בשום פנים נאמר בה "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו". ונאמר בה גם כן "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". ובא בקבלה אפילו אם יאמרו לך על ימין שמאל ועל שמאל ימין, כלומר הם לא יאמרו לך אלא האמת. אבל אתה שמא תדינם בפתיותך להפך מן הדין, והדין נותן שתסמוך על דעתם, לא על דעתך. כי הם הדיינים ואתה הנידון ואין ראוי להפך הכוונה האלוהית להשיב הדיין נידון והנידון דיין, כי היה מתחייב מזה חרבן עולם. ועל זה נאמר כי השם נתן מחכמתו ליריאיו שהחכמים מנהיגים הפתאים. וכן דרך כל המציאות לפי כל הדעות שהשכלים הנפרדים מכל חומר הם מנהיגים הגלגלים שדעתם למטה מדעת מנהיגיהם, וכך דין התורה בכל דבר.

השבח לאל הסתיימה ההקדמה