הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם

 

הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם

(בראשית ג' כ"ד) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:

(שמות כ"ה י"ח) וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:

הכרובים נזכרים חמש עשרה פעמים בחומש. וארבעים ותשע פעמים בנ"ך. הבדל תהומי בין הביאור בבראשית ולבין הביאור בשמות. רש"י על בראשית פרק ג פסוק כד: את הכרובים - מלאכי חבלה. חזקוני על בראשית פרק ג פסוק כד:  הכרבים - צורות מפחידות את רואיהן, ובידם להט החרב המתהפכת שיש לה להט משני צדדיה.

ואילו בשמות: חזקוני על שמות פרק כה פסוק יח: שנים כרבים - דוגמא מין של עוף כדכתיב ביחזקאל את כרוב ממשח הסוכך, פירש עוף גדול בעל כנפים, ואעפ"י שאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה כאן התיר צורת הכרובים שהרי לא נעשו להשתחות אלא לישיבתו דוגמא כרובים דכסא הכבוד, ודברים הרבה כאלו מצינו בתורה כמו שכתוב כל העושה בו מלאכה יומת והתיר לעשות בה תמיד, מוסף, מילה ערות אשת אח ויבום לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך.

בעל הטורים על שמות פרק כה פסוק יח: שנים כרבים וגו' ופניהם איש אל אחיו - כמו שני חברים שנושאין ונותנין בדברי תורה. כרובים. בגימטריא מראה כבוד. כרבים. כרביא כי נער ישראל ואוהבהו (הושע יא, א). שני כרובים. בגימטריא אברהם יצחק יעקב שהיו שם כדי להזכיר זכות אבות. שני כרובים ומשה הרי ג' כנגד ג' אבות. מ'בין ש'ני ה'כרובים (פסוק כב) ר"ת משה:

ישמח ישראל על שמות פרק כה פסוק יח: ועשית שנים כרבים זהב וכו': הא דצוה השי"ת לעשות שנים כרובים זהב ולהניחם בבית הכפרת, נלע"ד בס"ד לתת טעם על פי הפשט אף על גב דיש בזה סודות עמוקים, והוא כי הכרובים היו צורת רביא כמו שכתב רש"י ז"ל, והם רמז לישראל שנקראו נער שנאמר: "כי נער ישראל ואוהבהו". ועל כן הניח בחינת דוגמתן במקום המקודש, כדי שעל ידי זה תוכל נשמתן לקבל קדושה גדולה ממקום עליון. ומזה תראה כי כל זמן שהיו כרובים בבית המקדש היו נביאים ונביאות בישראל, לא כן בבית שני שלא היו כרובים שנגנזו עם הארון הכפורת כמו שכתוב במסכת יומא (דף נ"ד) פסקה הנבואה, משום שלא היו יכולין לקבל עוד קדושה גדולה כדי שיוכלו להתנבאות. וזה שאמר ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים וכו', כדי שתמשך הארה אל בחינת דוגמת ישראל ומשם יבא לו הדיבור, וא"ש את"ם.‏

נוכל לישב במקצת את ההבדלים, בספר בראשית הכרובים הם מלאכים שתפקידם לשמור את דרך עץ החיים על כן התיאור המטפורי שמביאים המפרשים בא להגיד שתפקידם הוא להפחיד ולהסיט את כל המתקרב שלא ראוי להיכנס. ואילו במשכן הם מקשה אחת זהב שיצר שתי דמויות זכר ונקבה בדמות עוף בעלת כנפים ופניהם דמות תינוק. והם מושכים שפע עבור העם.

כמו שקשה לנו לחשוב שהראשונים הם מלאכי חבלה, כך קשה יותר לחשוב שגוש זהב שקיבל צורה של שני עופות יכול למשוך שפע. אך אותה הקושיה יכולה לחוּל על המשכן כולו ועל המקדש כולו. והתירוץ הפשוט הוא שבשני המקרים הם ציווי השם אשר אין לנו דרך לחלוק או לסבור או להבין. אך נוכל להשליך זאת על האדם שגם הוא גשמי ואף על פי כן מסוגל לקבל שפע רוחני ואפילו להשפיע ממנו. ואפילו הכוכבים שהם גשמיים משפיעים עלינו.

משה התקשה במשכן שהיה צריך להעמיד הלוך וחזור שמונה ימים כדי שיוכל המשכן להשפיע. כיוון שלא באנו כעת להתעסק בזאת אלה רק בנושא הכרובים כיון שהתעוררנו מפרשת השבוע (פרשת תרומה) אל נושא הכרובים. נחזור ונעסוק בכרובים.

הכרובים נזכרים פעמים רבות בנושא המרכבה אשר העלה יחזקאל ועוד נביאים. למרכבה נקשרים האבות אברהם יצחק ויעקב ודוד רגל רביעית למרכבה. תיאור נוסף הם ארבעת החיות הנושאות את המרכבה: אריה שור נשר אדם (כרוביא) כל אחד מהם מלך: אריה מלך החיות. השור מלך הבהמות. הנשר מלך העופות. האדם מלך על כולם. ולארבעתם פני אדם.

וַיִּתְפָּרֲקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן: וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אהרן לוקח את כל הזהב ומשליך לאש ויוצא עגל (שור). לכאורה התקבל אחד מחיות המרכבה. משה לוקח את הזהב ויוצר כרוב. אחד מחיות המרכבה.

אחרי אנכי ולא יהיה לך הדיבר השלישי הוא: לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה. ומה ההבדל בין מעשה אהרן ומעשה משה? אלא מעשה אהרן עובר על הציווי לא תעשה לך פסל וכל תמונה. ואילו מעשה משה הוא הוא ציווי השם יתברך.

וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. משה מקבל את דברי השם מבין הכרובים. בספרי הקבלה משולים הכרובים לנצח והוד שמשם היו יונקים הנביאים את דברי השם. (לפני שהוקם המשכן התנבאו הנביאים דרך נצח והוד. בבית שני נגנזו הכרובים ואז פסקה הנבואה-ולא כאן המקום להרחיב לפני ואחרי). לכרובים תפקיד חשוב ועיקרי מקומם בקדש הקדשים מוסתרים מכל העם פרט לכהן הגדול שהיה נכנס לקדש הקדשים ביום הכיפורים.

שואלים בגמרא (בבא בתרא צ"ט) במקדש כיצד הן הכרובים עומדין? ר' יוחנן ור' אלעזר נחלקו בכך, אחד מהם אמר: פניהם איש אל אחיו, ואחד מהם אמר: פניהם לבית, כלומר, כלפי פנים. ושואלים: ולדעת מי שאומר פניהם איש אל אחיו, הרי נאמר "ופניהם לבית" (דברי הימים ב ג, יג)! ומשיבים: אין זה קשה: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום פונים הם זה לזה, כסימן לריצוי ואהבה, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום פניהם לא זה אל זה, אלא לבית. ושואלים: ולדעת מי שאומר ופניהם לבית, הרי נאמר: "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה, כ)! ומשיבים: שהם פונים קצת הצידה להסתכל זה בזה, שכן שנינו בברייתא, אונקלוס הגר אמר: כרובים "מעשה צעצעים" (דברי הימים ב ג, י) (וַיַּעַשׂ בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים כְּרוּבִים שְׁנַיִם מַעֲשֵׁה צַעֲצֻעִים וַיְצַפּוּ אֹתָם זָהָב). הן, ומצודדים פניהם אל ארון העדות כתלמיד הנפטר מרבו.

ועוד יותר מזה: (מסכת יומא דף נ"א) בשעה שהיו ישראל עולין לרגל היו מגללין (פותחין) להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים (דבוקים ומחובקים) זה בזה, ואומרים להן ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה.

אומר הרב אבולעפיה (מפתח השמות - פרשת שמות) שהנה משה רבינו ע"ה גילה לנו זה בזו הפרשה בעניין נבואתו לפי התחלתה, ועל כן נתחיל לדבר בהכרח במהות הכוונה והרצון והבחירה שהם לאדם ראשית הנבואה. וסימנם כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת (שמות כ"ה י"ט) יהיו שני הכרובים, ושרשם כר"ב וסודם כ'וונה ר'צון ב'חירה. הנה כב"ר נודע מזה סוד מאמר יחזקאל שאמר בראש נבואתו "ואני בתוך הגולה על נהר כב"ר נפתחו השמים ואראה מראות אלהים" עד כאן דבריו. מבאר הרב אבולעפיה כאן, ראשית הנבואה תלויה בכוונה רצון ובחירה-ראשי תיבות של כ'ר'וב'

ובספרו "אור השכל" אומר הרב אבולעפיה: כל דבר שאדם מכוון אליו צריך שיביא תועלת גדולה או קטנה שאם לא יכוון לזה תהיה פעולתו בלתי השגחה. שעניין השגחה מורה על כוונה ורצון ובחירה, ומי שפועל פעולה בלעדיהם תקרא פעולתו מקרית, עד שאפילו אם בא לפעול פעולה הכרחית אצל הטבע שאין לו שום כוונה עליה, ויתכן שאם היה אפשר אצלו בלתה היה שמח בכך ולא היה פועל אותה לעולם. כמזון לבעל שכל שהוא אצלו קשה מפני שהוא לו מצד היותו בעל חיים, לא מצד היותו בעל שכל. או היציאה בהחליפו מה שהותך מן המזון שהוא לו הכרחית לקיים בה חייו זמן אחד. הנה גם לזה הפועל צריך שיכוון אליו קצת כוונה משותפת עם ההכרח הטבעי, והוא שיכוון לאכול המזון המועיל, אשר אין הטבע מכריחו לאכול המזון המזיק. אבל הכרח הטבע שאתו מצד חיותו הוא שיהיה ניזון לבד, אלא שאפילו הטבע מקבל המזון המועיל ופועל בו בדמות כוונה. ואע"פ שאינו בעל כוונה ואינו מקבל באותה הצורה בעצמה המזון המזיק, אבל שב אצלו המזיק כנגד פעולתו, שכוונת המטביע את הטבע הייתה לשמור טבע הניזון מדת זמן כפי מזגיו, ולשמור מן הניזון ההוא תמיד בחללת (חוזר חלילה) ההויה וההפסד ואם מי שחצי כוונתו להורות הדברים בקש המועיל וההפסד הכרחי מפני ההויה, (שכך יוצאים המותרות והפסולת מן האדם). כל שכן שראוי למי שהתועלת כולה שלו שיכוון שיועיל לעצמו בפעולתו. ואם עשה כן אז תהיה פעולתו פעולת בעל שכל. וכל מה שיהיה השכל האנושי יותר שלם באיש המכוון אל התועלת, תהיה התועלת יותר גדולה לפי עניינה. וכל שכן שתהיה יותר חזקה ושלימה אם תשתתף קצת מהכוונה השכלית האלהית עם כוונתו, שאז תגיע אל המכוון מהות התועלת. עד כאן דבריו. מכאן שאותו ה"כרוב" הוא המביא על האדם את ההשגחה וכפי שיפעל ויתחזק בשלשת אלו כך תגבר בו ההשגה ביותר.

אומר הרב אבולעפיה בספרו "חיי העולם הבא": כי הקבלה אצלנו היא שהשפע בא לאדם השלם בהגיע אל תשלום (סיום) פסוק ראשון (משם ע"ב), אחר שהזכיר כ"ד שמות שסימנם "דודי צח ואדום" (דודי בגימטריא כ"ד), (כפי שכתוב) "קול דודי דופק" (שיר השירים ה' ב'). ואם אתה רואה דמות נער או דמות שך, כי שך בלשון ישמעאל זקן, והוא מטטרו"ן והוא (גם נקרא) נער. ושמו (של מטטרו"ן) גם כן חנוך, והרמז "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כ"ב ו'). חבר חנוך עם דרכו ותמצא סודו (גימטריא מטטרו"ן). [כי כאשר] דרכנו כחו כן כחנו דרכו. עד כאן דבריו. מכאן שהנבואה שבאה אל המתנבא קול המדבר ישמע לנביא כנער או כזקן.

ולסיכום. כשישראל עושים רצונו של מקום והמקדש קיים נמשכת דרך הכרובים הנבואה אל ישראל. וכשאין מקדש הנבואה ראויה לשכון על מי שמעשיו מלווים: א. עם כוונה (בנוסף למעשיו היום יומיים ידע ויעסוק בהיגויים וצירופים כפי שנרמז בספר יצירה וכפי שמפרט אותם הרב אבולעפיה אשר מביאים את האדם למעלת הנבואה). ב. רצון, שרצון האדם יהיה מכוון לרצון הקדוש ברוך הוא. ג. בחירה, (דברים ל' י"ט) הַעִדֹתִי בָכֶם הַ
יּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (שכבר בחייו, חי את חיי העולם הבא) ובוחר בדרך זו לכבוד הקדוש ברוך הוא בלבדו (שהקדוש ברוך הוא, הוא חי החיים).

בשם י"י אלוהי ישראל ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם צור כל העולמים צדיק אדון הבריות האל הנאמן אומר ועושה גוזר ומקיים חי החיים תתהדר תתרומם תתגדל תתקדש תשתבח תתיחד תתפאר תתעטר תתקלס תתנשא תתעלה.... (מתוך תפילה של רבי אלעזר מגרמיזא).

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר

 

• (מאמר המשך ל-כל העם רואים את הקולות.

במאמר הקודם כל העם רואים את הקולות, היו מקומות שקיצרנו בהם בכדי לא להכביד יתר על המידה, וכיון שכבר רכשנו את הבנת המאמר הקודם ננסה כאן להשלים ולהעמיק ולהוסיף גם ממה שלא הזכרנו אך נקשר למאמר הקודם.

הזכרנו בכמה מאמרים את המושג "השכל הפועל" (עיין מאמר: גן נעול שיעור 25. מאמר: חומר וצורה. מאמר: עיקר הנבואה). השכל הפועל נקרא "האור האלוהי". מהו אור? דבר רוחני הנסתר מֵהָעֵינַיִם שֶׁלָּנוּ ובהתגלותו נקרא "אור". האור מגלה לנו מקצת מן הָאֲפֵלָה, וכשנביט בו בזהירות כדי שלא התעוורו עֵינֵינוּ נוכל לחדור דרכו ולהעמיק את ההבנה.

ההתגלות הראשונה בבריאה נקראת אור. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. עד אז היתה הבריאה תהו ובהו חושך ואפלה ומתוך ההתבוננות צמח והציץ אור בלי גבולות אשר ניתן בעזרתו לראות מסוף העולם ועד סופו. ובעצם ההבטה צמצם הבורא עצמותו לנקודה האמצעית שבו. אותה הנקודה היא בחינת אות יו"ד. (היא נקודת החיריק והחולם ושורוק) אִי אֹ אוּ (רמז - היא או הוא-זכר ונקבה) היו"ד היא נקודה באור והתקבל התואר "אויר".

ברגע שנכנס היו"ד באור, האויר התפשט לצדדים. זה נקרא צמצום ב'. האור התפשט עד שהתקבל אויר (שקיפות האור). לתופעה הזאת אנו קוראים ה"א. זאת האות היחידה אשר בְּבִטּוּאָהּ בפה (הֵא) אין לה שיתוף, היא יוצאת חָלָק מהגרון ללא תנועת הגרון או הַחֵךְ או הלשון או השיניים או השפתיים. אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם – ב-ה' בראם.

שני הניקודים הנוספים אָ אֵ רומזים אל הקו (התפשטות האור ו"ו – שני ווי"ם) מתחילת האור ועד סופו, מסוף העולם ועד סופו. ובמילוי א' - וא"ו, אל"ף הוא אלופו של עולם אל"ף מאמ"ש – הוא האויר. וכן במילוי י' – וי"ו, יו"ד גורם לצמצומו של הו' (השניה) שלו יחזור העולם לתהו ובהו. על כן בחר הבורא אותיות אלו יה"ו לשמו הרומזים על מציאותו.

אותו האור האלוהי נקרא שכינה, שם נגלה ומשפיע אל התחתונים. שהרי הקדוש ברוך הוא אש אוכלה, אי אפשר להדבק בו אלא בשפעו.

מכאן אנו מגיעים אל הנפש היא החיות של כל היצור דומם צומח חי ומדבר. הדומם מקבל ניצוץ של נפש השומר על מצבו שלא יתפרק, הצומח מקבל את כח הצמיחה (גדילה) לחי בנוסף לצמיחה יש כח תנועה, ואדם בנוסף לכל הכוחות הנ"ל יש את כח הדיבור, אשר בו יוכל להדבק בשכינה. אותו הכח באדם נקרא נפש השכלית או נפש אלוהית.

נפש הדומם שומר על חומר וצורה יחדיו. נפש הצומחת יכולה עוד לשנות צורה. נפש החי יכולה להוליך את החי ממקום למקום. נפש המדבר יכולה על יד המחשבה לפעול את כל הפעולות יחדיו.

וכעת משהגענו אל המחשבה נעסוק בה. רוב המחשבות באות אלינו באקראי. ננסה להבין זאת מן החלום. לפעמים חלום שנמשך רגעים מספר יכול להתפרס על כמה שנים. כפי שפועל המחשב בזמן אפסי הוא אוסף ים של מידע ומנתח אותו. למרות שהחלום מופעל על פי הדמיון וכן המחשבה, עדין יש לעיתים התנתקות מה מן המדמה. זה מה שרומזים לנו חז"ל חלום אחד מששים בנבואה.

הקב"ה הקדים את התורה אלפיים שנה טרם נברא העולם שנאמר, (משלי ח' כ"ב) יְהוָה קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז. (מדרש רבה בראשית - פרשה ח פסקה ב) דאמר ר"ש בן לקיש שני אלפים שנה קדמה התורה לברייתו של עולם הה"ד (משלי ח) ואהיה אצלו אמון וגו' ויומו של הקב"ה אלף שנים דכתיב כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול. אומר הזוהר הקדוש (חלק ב דף קסא/ב) כָּל מַאן דְּאִסְתָּכַּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִשְׁתָּדַּל בָּהּ, כִּבְיָכוֹל, הוּא מְקַיֵּים כָּל עָלְמָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתָּכַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבָרָא עָלְמָא. בַּר נָשׁ מִסְתַּכֵּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא וּמְקַיֵים עָלְמָא. אִשְׁתְּכַח דְּעוֹבָדָא וְקִיּוּמָא דְּכָל עָלְמָא, אוֹרַיְיתָא אִיהִי. בְּגִין כַּךְ זַכָּאָה אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא אִיהוּ מְקַיֵּים עָלְמָא:

התורה של הקב"ה ללא הפסקות בין האותיות, כפי שנרמז, דאמר מר אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האזן יכולה לשמוע. (ילקוט שמעוני ירמיה ב' רמז רס"ו). הנבואה באה ברצף מהיר כך קורה גם בחלום שבזמן מועט מרגיש החולם שעברו ימים ואפילו שנים.

ונשוב אל המחשבה ונוסיף-ישנן הקדמות למחשבה הנקראים עצה וראיון. העצה נרמזת בעץ הדעת (עץ הדעת-עץה דעת) הראיון נרמז מן ההריון.

באותו זמן החיבור של האיש והאשה כתוב בספר אוצרות חיים - שער הנקודים: כי האדם התחתון ע"י מעשיו גורם זווג עליון ויורדין טיפין עילאין (למטה) שהם בחינת מוחין דז"א והם בחינת החסדים והגבורות אשר הם עיקר הטיפה כנודע כי אין יוצא מן היסוד דבינה רק חסדים וגבורות כי מן חכמה ובינה דז"א אין יוצא רק הארה בעלמא שמכים החסדים המגולים בהם ומוציאים הארתם לחוץ. עד כאן.

מקום נוסף משלים לנו את התמונה להבין את העצה ואת הָרֵאָיוֹן: ליקוטי תורה לאריז"ל פרשת בראשית: ודע שסוד המוחין הם סוד טיפי המוח דאבא ואימא בעת ההולדה כנודע והם ב' טיפות חכמה בינה נמשכין מן מוח עצמן של חכמה ובינה דאבא ואמא אך ב' טיפין דחסד וגבורה אינן נמשכין רק מו' קצוות דאבא ואימא מן החסד וגבורה המתפשטים בו' קצוות דאבא ואימא ולא מן הדעת עצמו דאבא ואימא, ומן הראוי היה שכיון שכך הוא שכאשר ימשכו אלו המוחין בזעיר אנפין יהיה כך כי חכמה ובינה יהיו בראשו אך החסד וגבורה יתפשטו בגופו בו' קצוות ולא יהיה בו בחינת דעת מקובץ מחסד וגבורה בראשו כיון שלא נמשכו להם אלא מו' קצוות דאבא, אמנם אינו כך רק אפילו החסד וגבורה נעשו לו מוח בראשו עצמו ממש. עד כאן.

הזיווג העליון הוא זיווג חכמה ובינה המוליד דעת שהרי הדעת אינה נספרת בין עשר הספירות דעת היא ספירה מולדת (תרתי משמע) נולדת מן החיבור של חכמה ובינה (כך פועלת החשבה) וכן דעת הוא כלי ההולדה קטן שאין בו דעת אינו מוליד.

הדעת חבויה באין סוף ורק בשעת הזיווג העליון הארה בעלמא של דעת עוברת מהזיווג העליון של חכמה ובינה אל הזכר על מנת שיוכל להוליד זוהי העצה. ואז כשעוברת עצה זו אל הנקבה מתקיים ההריון (הראיון). זהו תהליך גשמי. וכן מתקיים התהליך ברוחניות. המחשבה תפסה באקראי או במתכוון ניצוץ שיקרא "עצה" אך כעת הניצוץ נמצא באתר "רפ"ח ניצוצין", פרח אותו הניצוץ ונקרא ראיון, כפי שהזרע נקלט ברחם ונקרא הריון. משל אדם עלה לו ראיון אך עדין לא נתן בו פרטים הניצוץ שעלה הוליד ראיון (הריון) ואז הראיון נתגבש למחשבה. מכאן אמרו חז"ל סוף מעשה במחשבה תחילה.

מהמחשבה נלמד על השתלשלות העולמות. כבר הזכרנו סוף מעשה במחשבה תחילה, הוא עולם העשיה. הראיון הוא עולם היצירה, העצה היא עולם הבריאה, כפי שהם מוזכרים בפי המקובלים (עולם אצילות וא"ק- לא כעת מקומו בלימוד). בתחילת האלף הששי, הפילוסופים היהודים חִלְּקוּ את העולמות לשלשה עולם השפל, עולם הגלגלים, עולם המלאכים, כנגד עשיה יצירה, בריאה.

 

אנסה כעת לברר מהו החומר הראשוני אשר קבל את שמו "היולי". אשר בהמשך יחבור אל הצורה ומהם יתקבל חומר וצורה.

כבר בֵּאַרְנוּ שבשעת הזיווג מתגלה הארת דעת בעלמא מן האין סוף על ידי זיווג אבא ואימא ומגיע אל האדם (הזכר). מכאן בא הרמז הקב"ה מסתתר באדם בחלל ליבו. כן רומזת לנו התורה: וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהֹוָה מִן הָהָר (שמות י"ט ג'). וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים (שם כ' י"ח). אותו הֶבֶל הארה עולה אל המוח ומשם יורד לכליות (ומכאן קבלו הכליות את הכינוי כליות יועצות שבהם התקבלה העצה) ומן הכליות יוד ההבל אל האשכים שם תהליך הִתְקַשּׁוּתוֹ (מכאן כִּנּוּיוֹ החומר הראשון) ומכאן יוצא כחץ דרך "צנור" האמה אל רחם האשה בעזרת כוחות רוחות וליחות הוא ה"רצון" ושם מתחבר בביצית אדומה ו"נוצר" הריון. כפי תהליך הראיון שמתבצע לפני המחשבה שזהו הריון רוחני שמוליד מחשבה.

אפשר ללמוד זאת מביצת התרנגולת שאם לא יבוא אליה הזכר ביצה תהיה עקרה.

כל העם רואים את הקולות

זוהר פרשת יתרו השמטות: (שמות כ) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֵת הַלַּפִּידִם. וְכִי רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת? אֶלָּא וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת, אוֹתָם קוֹלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים כט) קוֹל יְהֹוָה עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים יְהֹוָה עַל מַיִם רַבִּים. (ד) קוֹל יְהֹוָה בַּכֹּחַ. וְאוֹמֵר (ישעיה י) בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי. וְאוֹמֵר (שם מח) אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ. (תהלים כט) קוֹל יְהֹוָה בֶּהָדָר. וְאוֹמֵר (שם קיא) הוֹד וְהָדָר פָּעֳלוֹ וְצִדְקָתוֹ. (שם כט) קוֹל יְהֹוָה שֹׁבֵר אֲרָזִים, זֶה קֶשֶׁת שֶׁמְּשַׁבֶּרֶת עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים. (שם) קוֹל יְהֹוָה חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ, זֶה שֶׁעוֹשֶׂה שָׁלוֹם בֵּין הָאֵשׁ וּבֵין הַמַּיִם, שֶׁחוֹצֵב כֹּחַ הָאֵשׁ וּמוֹנֵעַ אוֹתוֹ מִלִּלְחֹךְ הַמַּיִם גַּם מוֹנֵעַ מִלְּכַבּוֹתוֹ. (שם) קוֹל יְהֹוָה יָחִיל מִדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יח) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם. יוֹתֵר מִן הַמִּדְבָּר. (שם כט) קוֹל יְהֹוָה יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשׂף יְעָרוֹת וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד, שֶׁכָּתוּב (שיר השירים ב) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁבְּשֶׁבַע קוֹלוֹת נִתְּנָה הַתּוֹרָה, וּבְכֻלָּם נִגְלָה עֲלֵיהֶם אֲדוֹן הָעוֹלָם וְרָאוּם, וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב (שמות ב) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת.

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, (תהלים יח) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, (שמות כ) כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִי עִמָּכֶם. הָא כֵיצַד? אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה הָיְתָה בָאָרֶץ שֶׁהוּא קוֹל אֶחָד, וּשְׁאָר קוֹלוֹת הָיוּ בַשָּׁמַיִם, שֶׁכָּתוּב (דברים ד) מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קוֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹך הָאֵשׁ. וּמַהִי גְּדוֹלָה? וּמֵאֵלּוּ הָיָה יוֹצֵא דִבּוּר מִתּוֹך הָאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹך הָאֵשׁ.

וּמָה (שם) וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל? כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל (שם) כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה. תְּמוּנָה, וְלֹא כָל תְּמוּנָה. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל עֲבָדָיו מְעֻטָּף בִּכְסוּת לְבָנָה, לֹא דַי לְאֵימַת הַמֶּלֶךְ שֶׁיִּסְתַּכְּלוּ בִלְבוּשָׁיו, וְעוֹד רָחוֹק הָיָה הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוּ קוֹלוֹ, יְכוֹלִין לִרְאוֹת גְרוֹנוֹ? אָמַרְתָּ לֹא. הֲרֵי לָמַדְתָּ שֶׁרָאוּ תְמוּנָה וְלֹא כָל תְמוּנָה, וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רוֹאִים זוּלָתִי קוֹל. וְכָתוּב (שם) קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים.

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שׁוֹמְעִים. הָא כֵיצַד? בַּתְּחִלָּה רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת. וּמָה רָאוּ? שִׁבְעָה קוֹלוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד, וְלַסּוֹף שָׁמְעוּ הַדָּבָר יוֹצֵא מִבֵּין כֻּלָּם. וַהֲרֵי הֵם עֲשָׂרָה. שֶׁחֲכָמִים אָמְרוּ שֶׁכָּל הָאֲמִירוֹת כְּמִלָּה אַחַת, כֵּן כֻּלָּן כְּמִלָּה אַחַת נֶאֶמְרוּ. וְהָיוּ שִׁבְעָה מַאֲמָרוֹת בְּשִׁבְעָה קוֹלוֹת. וְעַל זֶה נֶאֱמַר, קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל. הֲרֵי לָמַדְתָּ שֶׁכֻּלָּם כְּאֶחָד מִדִּבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ. וּבַעֲבוּר שֶׁלֹּא יִטְעוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר, אֲחֵרִים יַעְזְרוּהוּ מִן הַמַּלְאָכִים, אַף קוֹלוֹ לְבַדּוֹ לֹא יוּכַל לִהְיוֹת חָזָק כָּל כָּךְ, בַּעֲבוּר כָּךְ חָזַר וּכְלָלָם. עד כאן דברי הזוהר הקדוש.

אחר שהבאנו את המאמר הנפלא הזה מהזוהר ננסה להבין מהו הביטוי "קול". כל כלי נגינה משמיעה קול, אף בעלי חיים משמיעים קול, וכן האדם משמיע קול. כל זה נכון. אך אם זה היה ההסבר האמיתי (המדויק) לא היינו צריכים את המאמר של הזוהר. נקדים להביא משנה מספר יצירה ספר יצירה פרק א משנה ט: "עשר ספירות בלימה אחת רוח אלהים חיים ברוך שמו של חי העולמים קול ורוח ודיבור וזהו רוח הקודש": נתייחס לחלק מהמשנה קול ורוח ודיבור וזהו רוח הקודש. לפני שנבאר נחזור לתחילת המאמר "כל העם רואים את הקולות". עם ישראל עומד במעמד הנורא של קבלת התורה. משה רבינו הביא והכשיר את העם היוצא ממצרים למדרגת הנבואה. כבר על הים אנו שומעים מחז"ל "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן". וכן במעמד הר סיני כל העם מתנבא.

נחזור לספר יצירה "קול ורוח ודיבור וזהו רוח הקודש". בזמן שמתנבא הנביא הוא מקבל "קול רוח ודיבור". הדיבור יוצא מן המחשבה אין מחשבה בלי דיבור. רק לאדם יש מחשבה. החלק האלוהי באדם הוא הנשמה. גם לבעלי החיים יש ניצוץ נשמה הנותן להם חיות, זו נקראת נפש בהמית. לאדם יש בנוסף נפש אלוהית (אם נבוא לדייק מבלי להרחיב) כל ילוד אדם מקבל הארת דעת בעלמא בשעת הזיווג, (זהו חלקו של הבורא באדם) אשר עובר אל האם. וזו הנפש האלוהית המסייעת לו לחשוב. (בעזרת אותיות). המחשבה היא הפעלת כח פועל באותיות ולכל אות יש בה עוצמה משלה (יש גם לניקוד השפעה) העוצמה הזאת קורא לה ספר יצירה "קול". קול הוא ביטוי של עוצמה (כח). בכלי הנשיפה העוצמה מתבטאת גם על ידי הרוח.

כמו שראינו הביטוי קול דומה לביטוי עוצמה ולביטוי כח. כן הרוח דומה לביטוי של עוצמה, כח. קבלנו שלשה ביטויים המקושרים אחד בשני: קול כח רוח. על כן המחשבה יוצאת מן הכח אל הפועל באותיות שיצרו מילים ומשפטים במחשבה, ולפי עוצמתם וכוחם נישאים עם הרוח אל הגרון. ובגרון יש טבעות כפי שמובא בזוהר: וְהֶבֶל מִסִּטְרָא דִימִינָא אִיהוּ כְּלִיל ז' הֲבָלִים, וְאִינוּן אבגית"ץ וכו', שִׁית סָלְקִין, דְּאִינוּן לְהָבִים בְּשִׁית עִזְקָאן (עזקאן דהיינו טבעות) דְּקָנֶה, וַהֲבַל דְּפֶה שְׁבִיעָאָה, וּלְקִבְלַיְיהוּ אָמַר דָּוִד שֶׁבַע קָלִין דְּהָבוּ לַיהו"ה בְּנֵי אֵלִים, (תהלים כט) וְעַל אִלֵּין שֶׁבַע אִתְּמַר (דברים ח ג) כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהֹוָה יִחְיֶה הָאָדָם, וְאִלֵּין ז' קָלִין סָלְקִין בְּז' רְקִיעִין, וְאִית ז' דִּשְׂמָאלָא דְנָחֲתִין בְּשִׁבְעָה אַרְעִין, וַעֲלַיְיהוּ אָמַר קֹהֶלֶת (קהלת ג כז) מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמָעְלָה וכו'‏.

והגרון מקבל את ההבל ומוציאו בחמשה קולות אֹ אָ אֵ אִ אֻ ואז מגיע הקול אל חמשת מוצאי הפה כפי שמובא בספר יצירה פרק ב' משנה ג': "עשרים ושתים אותיות יסוד חקוקות בקול חצובות ברוח קבועות בפה בחמשה מקומות אחה"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"ת זסשר"ץ".

ואז העוצמה (שהוא הקול) תִּקְבַּע באיזה חלק תיפול כל אות. אותיות הגרון (אחה"ע) הם בעל העוצמה החלשה ביותר ואותיות השפתיים (בומ"ף) בעלי העוצמה החזקה היותר והרוח תקבע בתוך הקבוצה את מקומה.

וכעת נשוב לבאר תחילת המאמר "כל העם רואים את הקולות". זכרנו שהעם כולו במדרגת הנבואה. המתנבא מוציא בפיו את דבר השם כבר רומז על זה רש"י בתהלים: קול י"י בכח - בשעת מתן תורה צמצם את קולו לפי כחן של ישראל שנאמר (שמות י"ט) והאלהים יעננו בקול בקולו של משה.

הנביא מתאר לנו את הנבואה כפי שהתקבלה אצלו ב"מראה הנבואה". היוונים קראו לו "השכל הפועל" ובלשון הקבלה נקרא "האור האלוהי". (מפאת אריכות המאמר אקצר). הַפְעָלַת השכל הפועל או ההגעה אל האור האלוהי מצריכה את האדם להכיר את הנפש. כפי שאומר הרב אבולעפיה: ונפש כל איש ואיש מִמְנוּ (מאתנו) הזוכה לחיי העולם הבא היא משגת עצמה, ומשגת כל הנפשות כולן, כי היא דבר אחד עימן מצד עצם הוייתם. ומכרת השכל הפועל בה, אשר הוא הסיבה הראשונה הקרובה לקיומה ולמציאותה. ובעזרת הנפש אפשר להגיע ל"מראה הנבואה". וכפי שאנו קוראים להתבוננות בשכל שלנו רְאִיָה והראיה היא פזל של פרטים כך במראה הנבואה ראו העם את הקולות. וכפי שרומז לנו רש"י: רואים את הקולות - רואין את הנשמע שאי אפשר לראות במקום אחר.

להבנה נוספת כדאי לקרוא שוב את המאמר מהזוהר

פרקי אבות פרק ה' משנה ג': עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם:

ראשית נביא כמה מהמפרשים המציינים את עשרת הנסיונות: ואציין בסוגריים תוספת או גריעה אצל אלו המפרשים.

 

רמב"ם

1. לך לך מארצך 2. ויהי רעב בארץ 3. בהלקח שרה לפרעה 4. הלחמו בד' מלכים 5. לקחו הגר לאשה 6. ברית מילה 7. מלך גרר בלקחו שרה 8. גרוש הגר 9.הרחקת בנו ישמעאל 10. העקידה: (לא מונה כבשן האש כיון שלא מפורש בתורה)

רבינו יונה

1.שהפילו נמרוד לכבשן האש 2. לך לך מארצך 3. ויהי רעב בארץ 4. לקיחת שרה לפרעה 5. מלחמת ארבעת מלכים 6. בן תשעים ותשע שנה במולו 7. לקיחת שרה לאבימלך. 8. כשגרש הגר וישמעאל בנו 9. עקידת יצחק בנו 10. מקום לקבורת שרה: (מוסיף את מקום קבורת שרה)

רבינו בחיי

1.לך לך מארצך 2. הרעב בארץ 3. כשנלקחה שרה בית פרעה 4. שהראהו בנבואת בין הבתרים שעבוד בניו בד' מלכיות, 5. מה שהוצרך לקחת הגר שפחת שרה לאשה, 6.המילה בימי זקנתו 8. כשנלקחה שרה לבית אבימלך, 8. כשהוצרך לגרש את הגר אחר שילדה לו ישמעאל 9. שהוצרך לו לגרש את ישמעאל בנו 10. העקידה:

ברטנורה

1. שהשליכו נמרוד כבשן האש. 2. לך לך מארצך. 3. ויהי רעב. 4. ותוקח האשה בית פרעה. 5. מלחמת המלכים. 6. מעמד בין הבתרים שהראהו שעבוד מלכיות. 7. המילה. 8.  וישלח אבימלך ויקח את שרה. 9. גרש האמה הזאת ואת בנה. 10. העקידה:

הגר"א

1.כשנולד אברהם אבינו בקשו כל גדולי המלכות להרגו ונחבא מתחת לארץ י"ג שנה שלא ראה שמש וירח, 2. כבשן האש. 3. לך לך. 4. רעב 5. ותלקח שרה. 6. בהלחמו במלכים. 7. דבר ה' אל אברם במחזה. 8. מילה. 9. גרוש הגר וישמעאל. 10 העקידה: (מוסיף שנחבא תחת הארץ).

 

נבאר בתחילה דרך הנסיון: הקב"ה אינו מעמיד בנסיון אדם שאינו יכול לעמוד בו. אין הרשעים עומדים לנסיון (כל אלה אינם ציטוטים מדויקים). את הנסיון מביא האדם על עצמו. האדם מהרהר בליבו והמלאך הממונה על שמיעת הרהורו מעמיד אותו לנסיון המלאך לא יכול לשמוע את מחשבות האדם רק הקדוש ברוך הוא יודע מחשבות האדם.

המחשבה מתחלקת לחלקים לא אגע בכל הסברות רק אקח דרך אשר במעט הסברים תקלט. אל המוח חודרים ניצוצות הנקראים עצה, הבאה מהבורא ואנחנו אוחזים את אחד הניצוצות וזה נקרא רעיון. הרעיון עדין ללא פרטים, אפשר לתפוס אותו בתור אור. ואז יורד למחשבה. שלשת החלוקים האלו נעשים בהבזק אחד ורק במחשבה יש פרטים. ישנה תקשורת בין המוח והלב וכן ישנן מחשבות בלב שמשם יורדות להרהורי לב. וזה מה ששומע המלאך. וכשמביע האדם בהרהורי ליבו רצון להשיג מדרגה רוחנית גבוהה ממה שהוא נמצא כרגע, תפקיד המלאך להעמיד אותו לנסיון על מנת לדעת האם הוא יכול לעמוד במדרגה שהרהר. ואם יעמוד בנסיון קנה את המדרגה. יש פעמים שלא יבחין האדם בנסיון כיון שהפרטים שהיו לו בהרהור ובנסיון עצמו שונים.

 

כמובן שקנית המדרגות מטרתה להתקרב לבורא לדבוק בו ליראה ואהבה אותו. (דברים ו' ה') וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. (דברים ד' ד') וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. (דברים י' י"ב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וכו' וכו'. ובזאת הבחינה נבחן אברהם אבינו כפי שאומרת המשנה לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. וכן נאמר לו בעקידה, (בראשית כ"ב י"ב) כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה אברהם נבחן במדרגות האהבה, אהבת עצמו אהבת קרוביו אהבת הבורא ועמד בכולן. בכל לבבך-אהבת הבורא אהבת אשתו אהבת ילדיו. בכל נפשך-אהבת עצמו אפילו נוטל את נפשך. בכל מאודך-אהבת הממון.

וכל המדרגות של האדם ניטלים ממנו בשעת הנסיון רק כח ההתמדה שלו להשיג המדרגות נשאר בידו. אפשר למצוא דמיון לזה בחיינו. הלמוד בבית הספר באוניברסיטה ובכל מוסדות הלימוד צריכים לעמוד במבחנים וההצלחה היא הדרך להתקדמות. לעומתם המבחנים הפסיכומטרים מטרת הבחינה היא לנבא את סיכויי ההצלחה של המועמדים בלימודים, והיא מזכירה את הנסיון של הצדיקים להתעלות במדרגות.

 

ואני רוצה להתרכז בנסיון העקידה. לכאורה כאן שניים עומדים לנסיון אברהם ויצחק. התורה לא מגלה לנו את הרהורי לבם ועל כן אפנה למדרשים.

מדרש רבה בראשית - פרשה נה פסקה ד: אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אַחַר הִרְהוּרֵי דְבָרִים שֶׁהָיוּ שָׁם, מִי הִרְהֵר? אַבְרָהָם הִרְהֵר! וְאָמַר שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי אֶת הַכֹּל וְלֹא הִפְרַשְׁתִּי לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא פַּר אֶחָד וְלֹא אַיִל אֶחָד. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מְנָת שֶׁנֹּאמַר לְךָ שֶׁתַּקְרִיב אֶת בִּנְךָ וְלֹא תְעַכֵּב, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר אֱלֹהִים, וְהָאֱלֹהִים-הוּא וּבֵית דִּינוֹ, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אָמְרוּ, אַבְרָהָם זֶה שָׂמַח וְשִׂמַּח אֶת הַכֹּל וְלֹא הִפְרִישׁ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא פַּר אֶחָד וְלֹא אַיִל אֶחָד. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מְנָת שֶׁנֹּאמַר לוֹ שֶׁיַּקְרִיב אֶת בְּנוֹ וְלֹא יְעַכֵּב. יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל הָיוּ מִדַּיְּנִים זֶה עִם זֶה, זֶה אוֹמֵר אֲנִי חָבִיב מִמְךָ שֶׁנִּמַּלְתִּי לִשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְזֶה אָמַר חָבִיב אֲנִי מִמְךָ שֶׁנִּמַּלְתִּי לִשְׁמוֹנָה יָמִים. אָמַר לוֹ יִשְׁמָעֵאל, אֲנִי חָבִיב מִמְךָ שֶׁנִּמַּלְתִּי לִשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אֲבָל אַתָּה נִמַּלְתָּ בְּקָטְנְךָ וְאִי אֶפְשָׁר לִמְחוֹת. אָמַר לוֹ יִצְחָק כָּל מַה שֶּׁהִלְוֵיתָ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלשָׁה טִפִּים דַּם הֵם, אֶלָּא הֲרֵינִי עַכְשָׁו בֶּן שְׁלשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנָה אִלּוּ מְבַקֵּשׁ לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִשָּׁחֵט אֵינִי מְעַכֵּב, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי הַשָּׁעָה, מִיָּד וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם.

מגלה לנו המדרש את הרהורי לבו של אברהם כיון שהואשם שבמשתה לכאורה לא שיתף את הקדוש ברוך הוא, כיון שלא הקריב לפניו לא פר ולא איל. ומביע בהרהורי לבו שאילו יבקש ממנו הקדוש ברוך הוא להקריב את בנו לא יעכב מלבצע. וכן יצחק מוכן ומזומן להשחט כפי שנשמע מויכוחו עם ישמעאל. (אין בכוונתי כעת להיכנס ולבאר מהיכן לוקח המדרש את דבריו, ומהו מדרש? שעליו אומרים לנו: התורה מתבארת בדרך פרדס-פשט,רמז,דרש,סוד). והנסיון נרשם לאברהם. גדול הנסיון לאין ארוך לאב (אברהם) לשחוט את בנו (יצחק) מאשר לאדם (יצחק) למסור נפשו על קדושת השם.

ונסיים לומר. הפרק מונה לנו עשרה מאמרות שנברא העולם, עשרה דורות מנח ועד אברהם, עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים, ועשרה על הים, עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא המצריים, ועשרה על הים, עשרה נסיונות ניסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר, עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. לומר שהקדושה שורה בעשרה, שעשרה נסיונות ניסה הקדוש ברוך הוא את אברהם אבינו והגיעה למדרגת הקדושה לאחר עשרה הנסיונות שעמד בכולן.

 יצאנו מחג הסוכות ונכנסנו לחג שמיני עצרת, יצאנו מן הסוכה ונכנסנו הביתה, יצאנו מדירה ארעי ונכנסנו לדירת קבע, יצאנו מצילא דמהמנותא ונכנס לדירת גג בטון. (צילא דמהמנותא - כך נקראת הסוכה - צל האמונה. הסוכה היא זכר לענני הכבוד שליוו את בני ישראל במדבר הם פלסו להם את הדרך הם חיפו עליהם מלמעלה ומהצדדים הם שמרו על בגדיהם שלא יתבלו. האמונה בבורא עולם היתה חזקה בליבם שאפשר היה לחוש אותה). והסוכה היא צל לדבר שהרי היציאה לדירת ארעי ללא גג מעל הראש אפשר לסכך בכל דבר הגודל מן הארץ אפילו פסולת הענבים והזיתים. הקירות הם דפנות ארעיות של דיקט אפשר אפילו לקשור חוטים כל שלשה טפחים.

והנה חזרנו בשמחה לבית הקבע לחג שמיני עצרת ובתוכו שמחת תורה סיימנו את חומש דברים ומתחילים שוב מבראשית.

התעוררו בי כמה שאלות בסוכות אנו מברכים בתפילה "את יום חג הסוכות הזה" ובשמיני עצרת אנו מברכים "את יום שמיני עצרת החג הזה". תמהתי מדוע בסוכות באה המילה "חג" לפני סוכות ואילו בשמיני עצרת באה המילה "חג" אחר שמיני עצרת. וכשנכנסתי לברר גיליתי שיש כאן עוד כמה שאלות והנה אני בא לדון בהם. השאלה האם שמיני עצרת הוא המשך לחג הסוכות או מכיוון שהוא רגל בפני עצמו כפי שהורונו חכמינו ואז הוא לא ממשיך את חג הסוכות. מה קורה אם בתפילת שמיני עצרת אומרים בטעות את "חג הסוכות" במקום "שמיני עצרת החג הזה". נחלקו הפוסקים יש הטוענים שכיון שהוא חג בפני עצמו ואם המתפלל טעה ועקר רגליו צריך לחזור על התפילה ויש שלא טוענים כך.

בסוכות בכל שבעת הימים אנו מברכים בזמן אכילת סעודת קבע ליישב בסוכה, בין ביום ובין בלילה. ארבעת המינים אנו נוטלים רק בשעות היום. אך אכילה ושינה ולימוד הכל נעשה בסוכה בין ביום ובין בלילה. ומהיכן למדנו זאת. הרי התורה אומרת: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא כ"ג מ"ב). שבעת ימים כתיב ומהיכן לומדים שגם בלילה? חז"ל למדו זאת בגזירה שווה. בשבעת ימי המילואים (אלו הימים שישבו אהרן ובניו באהל מועד והכינו עצמם להיכנס למשכן על מנת לעבוד את השם במעשה הקורנות, ואילו משה מקים ומפרק בשבעה ימים אלו את המשכן ומקריב קורבנות). נאמר בתורה: "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי" (ויקרא ח' ל"ה). ומכאן גזרו חז"ל גזירה שווה, מה בשבעת ימי המילואים נכתב "תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה" אף כאן בסוכות שכתוב "תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" הכוונה יומם ולילה. וזוהי מלאכה קלה לקביעת גזירה שווה, שהרי שני פסוקים קודם בימי המילואים כתיב: "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם" (ויקרא ח' ל"ג). שהרי לכאורה נראה פסוק אחד מיותר (אך וודאי שלא כי הוא משמש לגזירה שווה). לא סתם בחרו חז"ל ללמוד מכאן שהרי אחר השבעת ימים מגיע ראש חודש ניסן ואז הוקם המשכן, התורה מציינת את המאורע "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא משֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא ט' א'). מכאן נלמד, כמו ששבעת ימי המילואים היו הכנה ליום השמיני שהוא הקמת המשכן והתכנסות אהרן ובניו אל המשכן לעבוד את השם כפי שהתכוננו כל שבעת הימים, כן שבעת ימי חג הסוכות הם הכנה להתכנסות אל בית הקבע לעבוד את השם. האמונה שנצברה בשבעת ימי החג, ההתעסקות בכל הימים האלו סביב מצוות הסוכה, התפילות החגיגיות, ההלל בכל יום, הזמנת האושפיזין אברהם יצחק יעקב משה ואהרן יוסף ודוד אל הסוכה, הישיבה בסוכה, השינה בסוכה, האכילה בסוכה מילאו את מצברי האמונה לכל השנה. כעת נבוא לעבוד את הקדוש ברוך הוא בדירה הקבע. אם חשבנו שהבית שאנו דרים בו הוא שלנו שרכשנו אותו בדמים מרובים, כעת אנו מבינים שזהו בית השם שאנו ראויים לגור בו מוגנים על ידי הקדוש ברוך הוא וכשנבוא לקיים מצוות נעשה זאת בשמחה ששאבנו משמחת התורה. מיעטנו בדיבורי חול בסוכה כפי שהורונו, כך נמעט גם כעת בדיבורי חול. השמחה בכל הידיעות האלו תתן לנו כח כל השנה. הריקודים שרקדנו בשמחת תורה תיקח את רגלנו למקומות טובים, שהרי שמיני עצרת הוא "רגל" בפני עצמו.

ויקח קרח

(אבות פרק ה) כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:

(במדבר פרק טז) וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר אומר רש"י - לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה. הגמרא בירושלמי סנהדרין אומרת, קורח אפיקורס היה. דהיינו כפר בשם ובתורתו.

אני כבר אומר בתחילה, שבסופו של דבר הגיע לאותן המסקנות אך אפתח בשאלות תמימות. הרי קֹרח היה עשיר מופלג, אמרו עליו חז"ל חכם גדול היה קֹרח. ומה תוסיף לו הכהונה. שהרי הכהנים היו עניים ואכלו מבשר הקורבנות קבלו מתנות כהונה וחלו במחלות מעיים מהבשר, ומזה שהלכו יחפים במקדש. 

שבט לוי התחלקו לכהנים וללויים. אהרן ובניו נבחרו לכהנים והיתר ללויים, מהיא שורש החלוקה. חסד ודין, גדולה וגבורה. הכהן שהיה מקריב את הקרבנות היה צריך להיות כולו חסד. שהרי הקורבן כפרה על בעליו, והשם היה צריך לסלוח לבעליו בהקריבו את קורבנו. הקרבת הקורבן תלויה במחשבת הכהן, ועל כן היה הכהן הראשון שצריך לכוון שהקורבן יכפר לבעליו. על כן חייב הכהן להיות איש חסד. הלויים שתפקידיהם רבים, במדבר הצטרכו לטפל בכל העברת המשכן הפירוק הנשיאה ההרכבה. עבודה שהצריכה דייקנות מרובה. הכל על פי מדת הדין. ובמקדש עבדו בשמירה במדת הגבורה, ושוררו וניגנו שזו עבודה של דייקנות על פי מדת הדין.

אך עוד לפני שנולדו השבטים לפני שקם שבט לוי הקריבו קורבנות ומי שהקריב הוא הבכור.

אך העניין הוא קדום יותר. אומרים חז"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, המקרא היא התורה, ואיננו יכולים לדרוש את המקרא ולבטל את הפשט. אך עם הפשט אפשר לדרוש ולרמוז ואף להתעמק בסודות המקרא. ונאמר אדם וחוה משל לחומר וצורה. עד בריאת האדם כל העולם היה מוכן בכח וכאשר אדם פוקח את עיניו העולם עובר מכח לפועל.

העולם נברא מאין ליש החומר הראשוני נקרא היולי. רעיון הבריאה הוא זה שמשתלשל מהאין. אנחנו מכנים את ההשתלשלות ספירות ותופסים את הספירות כאור שאפשר לדבר עליו כשכלים ומידות. 

רעיון הבריאה מוביל את הספירות, בספירת הכתר הרעיון מתגלם במחשבה. סוף מעשה במחשבה תחילה. בסופו מן המחשבה נאצל החומר הראשוני והאין הפך ליש. החומר והצורה שנמשלו לאדם וחוה, אדם הוא נמשל לצורה וחוה לחומר. ומכאן נאמר שהנקבה נבראה לפני הזכר. בתוך השתלשלות הספירות נמשלים החומר והצורה לבינה ולחכמה. ומכאן בא כוחה של הבינה לבוא בטרוניא לפני הבורא, "מדוע שני מלכים משתמשים בכתר אחד". שהרי הכתר הוא המחשבה והמחשבה משתלשלת לבינה, ומכאן ראתה הבינה את עליוניותה (בכורתה). אך אומר לה הבורא בך מתעוררים הדינים ובעלת הדין צריכה להיות כפופה לחסד "לכי ומעטי את עצמך!". ראה הקדוש ברוך הוא בתחילת המחשבה שלא יכול העולם להתקיים במידת הדין הקדים מדת הרחמים ושיתף לו את מדת דין. 

ואז חוה במידת הדין קלקלה. ובאים קין והבל לברר למי הבכורה. וכאן קם קין מידת הדין על הבל להורגו. יעקב מדת הרחמים גובר בעורמה על אחיו וזוכה בבכורה אך גם בתולדותיו מתגלה פגם. ראובן הבכור פגם ויהודה מקבל את ההנהגה ויוסף את הברכות.

ואז במצרים הוא כור ההיתוך לעם ישראל צומח מתוך שבט לוי בבית עמרם אהרן איש החסד שמקבל את הכהונה. ואחיו הצעיר משה מקבל את ההנהגה. והלויים הם אחיו של עמרם. 

וקורח שנמנה על הלויים לא קבל את פסק הבורא, למרות שמידת הגבורה שלטה בו עמד בדין וניסה להוכיח את משה שצודק הוא. כל השאלות שמביאים ממנו אינם שאלות אלה הם ההכרעות שמראה קורח שמגיע לו הכהונה. הוא חוט התכלת, הוא המזוזה, הוא מוכיח בדין את צדקתו. ואומרים חז"ל להעתיד לבוא תהיה ההלכה כפיו.

אך קורח חולק על משה ועל השמים ועל התורה כולה. אז השם גומל לו כמעשיו קורח הוא הדין שורשו בבינה הוא קורץ מחומר לכן יבוא החומר אשר אינו בשמים אלא בארץ, היא האדמה אשר פוצה את פיה. ובולעה אותו ואת כל עדתו.

נפש האדם

נפש האדם היא נפש אחת בעלת צורה אחת מיוחדת בעצמותה ויחידה באמיתת מהותה. ונסדרה בסדר משולש. ומשכנה, (1) בראש הכבד (2) בתוך הלב (3) בסוף המוח. וכך הייתה כולה בכבד בראשו ובתוכו ובסופו. והייתה כולה בלב בתוכו ובסופו ובראשו. והייתה במוח בסופו ובראשו ובתוכו. וזו היא חכמת סדר הצירוף האלוהי להשיג ממנו מהות האדם בחיובים ובשלילות ובמשלים דקים ובחידות אשר מורות חוקים ומשפטים צדיקים וסתרים עמוקים. עד כאן, מתוך ספר "אמרי שפר" לרבי אברהם אבולעפיה. 

הנפש היא רוחנית. המילה רוחנית היא תרגום מהשפה הערבית (עברית-רוחניות, ערבית-רוּחַנְיָה). בעברית המושגים שאינם גשמיים נקראים אור. אך כיון שהאור מצביע על מושג של דבר הנראה לעין, והאור שבנו הוא כח בגוף בלתי נראה ובלתי מורגש. בחר מי שבחר לקרוא לאותו האור רוחניות. (נפנים ונמשיך).

כעת כשאנחנו מבינים מהי רוחניות נוכל להמשיך. ונתחיל לבאר את המילים מתוך "אמרי שפר". נפש - מהי נפש? נפש היא מילה בעברית המופיע בתורה כבר בפרק הראשון "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם". אנחנו כבר יודעים שהנפש היא כח, ומהתורה אנו לומדים "נפש חיה", זהו כח החיות. לא הכח לחיות אלא הכח המפעיל את החיות.

אני קופץ קצת קדימה ועוד אשוב אח"כ אל מה שדילגתי. משכנה של הנפש בשלשה אברים בגוף: מח לב כבד. (ומה שמחבר ביניהם הוא מחזור הדם). אותה הנפש-אותו האור נקרא בכל מרכז (בגוף) בשם אחר, במח הוא נקרא "נשמה", בלב נקרא "רוח", ובכבד נקרא "נפש". (ושוב להפבים וממשיכים).

התורה אומר פעם אחת "הדם הוא בנפש" ופעם נוספת "הדם הוא הנפש" כמובן ההבדל גדול אם הדם הוא הנפש או הדם הוא בנפש. מביא רבינו בחיי (כך שמו) ששניהם מעורבים יחד כמו היין המזוג במים שהיין במים והמים ביין כל אחד בחברו. ובמילים שלי הדם הזורם לכל האברים נלווה אליו כח החיות כלומר הוראות הפעלה והנחיה לכל אבר. (ומי שמבין במחשבים הדבר דומה לזיכרון רם שהפלא בו שלא ניתן לזהות את מיקומו במחשב).

אני כבר בא להודיע שלא נעסוק כאן בחלוקה של שלשת המרכזים ומה תפקיד כל אחד שאין במשנהו, שעל כן קבלו שמות שונים. שאם נכנס לזה נפול לתהומות אפלים שעדין לא הזמן והמקום לעסוק בזה.

אני חוזר לשורה הראשונה. נפש האדם-אנו עוסקים כאן בנפש האדם ולא בנפש החיה ולא הנפש הצומח. למרות שהם יותר פשוטות ופחות מורכבות נעסוק בנפש האדם. והיא אחת - דהיינו אותם שלשת ה"חלקים" שמניתי: נפש רוח נשמה. שלשתם הם נפש אחת לא ניתנת לחלוקה וכשהיא פועלת דרך אחד המרכזים (מוח לב כבד) מה שגורם לשינוי בפעולתה הוא בעקבות הדם השונה במרכזים האלו. ועל כן קיבלה הנפש שמות שונים. אך היא אחת. דהיינו בעלת צורה אחת.

נצטרך כעת להבין את המילה צורה (דרך אגב צורה=אש בגימטריא) אנו מכירים את המילה צורה מהמושגים "חומר וצורה", שכל גוף מורכב מחומר וצורה. אנו רגילים להשתמש במילה צורה כפי שהיא הולבשה בפיסיקה שהצורה היא התחום שתופס העצם במרחב. אך כאן אנו מדברים רק על צורה (ללא חומר) או נקרא לה צורת הנפש, וזה יצביע בעיקר אל התכונות של הנפש. מה שנאמר נפש אחת בעלת צורה אחת הכוונה ששלשת המושגים "נפש רוח נשמה" הם אור אחד מה שאנו קוראים לא נפש ושלשתם בעלי תכונות זהות דהיינו צורה אחת.

כעת אסכם את מה שהבאתי עד כה וארחיב במקום שקיצרתי. נפש האדם היא אור בעלת כוחות או בלשון העמים מדובר באנרגיה האוצרת בתוכה כח - היא הנפש. אני בא להרחיב את מה שקיצרתי, נפש האדם כלול בא נפש הצומח ונפש החי. נפש הצומח היא/הוא הכח לגדול ולהתפשט. נפש החי היא/הוא הכח להתנועע. נפש האדם היא/הוא כח הדיבור (המחשבה). כל זה נפש אחת כמו שאמרתי למעלה "בעלת צורה אחת".

הדם היוצא מהלב הוא חם ואקטיבי אשר בהתמזגו עם הנפש ניכר בו כח החיות. והוא היורד אל הכבד על מנת לסלק ממנו רעלים, אלו עשו אותו אקטיבי ונמרץ. הדם העולה מן הכבד נקי ומסונן בהתמזגו עם הנפש ניכר בו פעולת הצמיחה שהרי הוא בחינת התחדשות. הדם היורד מן המוח הוא איטי ושקול וניכר שם כח המחשבה המביאה את הדיבור. (טוב לקחת הפסקה).

כעת אמשיך להבאיר מהמובא ב"אמרי שפר", אותה הנפש בעלת צורה אחת "מיוחדת בעצמותה" שתי מילים אלו "מיוחדת בעצמותה" לכאורה כל אחת מובנת בפני עצמה אך יחד יש כאן סודות נפלאים. ואם באנו עד כאן רק להסביר שתי מילים אלו דיינו. המילה מיוחדת מצביעה על כמה כיוונים, "איחודית", "אחודה", (או "אחוזה") "יחודית", "מאוחדת", "יחד", "אחד", כל המילים שהבאתי רומזות אל מה שמובא כאן במילה מיוחדת. "בעצמותה" כאן הכל מתנקז למילה אחת "עצם" אשר כאן הוא מצביע, אל ועל מקור הנפש. וההסבר שנפש האדם היא אחוזה במקורה. אתן משל שיסביר את הדבר. נדליק בסלון אור, האור מתפשט גם לכיוון החדרים אך בעוצמה נמוכה אם נכנס לחדר הסמוך לסלון וננסה לשמור את אותו האור שחדר לחדר, דהינו נסגור את דלת החדר. מה שיקרה החדר הפך חשוך לחלוטין כיון שהאור קשור ואחוז במקורו ואם נעשה חיץ האור מצד השני של החיץ נעלם. כן הדוגמה עם קרני השמש החודרים אל הבית אם נחצוץ את הקרנים (נסגור את התריס) לא יישאר טיפת אור מקרני השמש בחדר. כך הנפש היורדת אל הגוף ממחצב הנפשות אך היא נשארת קשורה ואחודה במקור וזו הכוונה "מיוחדת בעצמותה". 

לא תם ולא נשלם וכבוד י"י נסתר נעלם.