עולם חסד יבנה

 

יצחק אבינו מקבל בָּמָה מאוד קצרה בתורה. ונשאלת השאלה מדוע. אנסה בעזרת המקורות לברר את הסוגייה.

שבתחילה עלה במחשבה לבראותו (את העולם) במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין. (רש"י בראשית א).

כך נראה התיאור הזה ממחשבתו של בן אדם אך הקדוש ברוך הוא אין שינוי במחשבתו. דהיינו שחשב בתחילה כך ואחר שינה את דעתו? התשובה לכך, שאנו מתבוננים בתורה ורואים שבפרק א' שבו נברא העולם (ששת ימי בראשית). הכל נעשה בידי ה"אלהים" שהוא מידת הדין. ופרק ב' שעדין עסוק בשבת בשלשת הפסוקים הראשונים גם שם מופיע שם "אלהים". ובהמשך מופיע שילוב של "יהו"ה אלהים". הקדים מדת הרחמים ושיתפה עם הדין. כל זאת ממראה עינינו. אך אצל הבורא הכל במחשבה אחת וברצונו הקדום.

שם ההויה (י-ה-ו-ה) האותיות י' ו' הם זכרים (חסד) והאותיות ה' ה' הם נקבות (דין) ושואלים מדוע הסדר כפי שהוא? המחשבה הראשונה שאם רוצים לכפות את חסד על הדין אולי היה ראוי לרשום ראשית י-ו ואחריהם ה-ה התשובה לכך שאם שני ההי"ן שהם הדין היו יחד הדין היה כופה עצמו על הכל. לכן כל ה' מוקפת משני צדדיה באות חסד. גם הה' האחרונה שלפניה יש ו' ולאחריה באה האות הראשונה י' כפי שנראה במעגל:

העולם חייב לעמוד בדין שהרי הוקם על פי טבע (אלהים=הטבע) אך לא יכול העולם להתקיים בדין שאז מדת הדין שולטת בעולם ואין אפשרת לתקן (לחזור בתשובה). וכן שבירת האורות הייתה קיימת לנצח, (לא כאן המקום לבירור האורות).

ומכאן נוכל להבין מדוע יצחק מקבל "במה קצרה". אברהם מופיע ופועל, בשלש פרשות "לך לך", "וירא", "חיי שרה". יעקב מופיע ב"תולדות" ועד סוף חומש בראשית. ואילו יצחק בפרש "וירא", שואל וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. ובפרשת חיי שרה מוזכר וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי כשמחזיר את קטורה לאביו, ועוד וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב. ועיקר מקומו בפרשת תולדות. ואם היה יצחק מקבל מקום רחב הייתה מידת בדין שולטת באדם. דהיינו יצחק היה לוקח את שני ההי"ן (ה'ה') שנוספו לאביו ואמו (אברם אברהם, שרי שרה).  

מתוך הספר "אוהב ישראל": וידוע ג"כ מאמר חז"ל מתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מידת הרחמים. ולכאורה אינו מובן. דהיאך שייך אצל השי"ת שום שינוי רצון ח"ו, הלא כתיב (מלאכי ג, ו) אני יהוה לא שניתי, אך שורש הדבר הוא כך. דקודם בריאת העולם היו כל הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים כלולים וכמוסים בעצמותו ית' וקשורים בו כשלהבת הקשורה בגחלת. והנה מיד כשעלה ברצונו הפשוט להוציא כל הדברים הנעלמים בכוחו וכמוסים בהיכל הקודש פנימה. ויבואו להתגלות ובאמת הוא ירידה להם. וזהו הצמצום בעצמו לירד ממקום גבוה למטה. אך במה שהשם יתברך מסתכל ומשגיח בכל דבר בראיה זו ממשיך להם קו החיות. כי במקום השגחתו שם הוא חיותו של הדבר ההוא. ועל ידי זה נתקיים הבריאה מכח החיות שבא לכל הנבראים מהשגחתו ית'. וזהו ראה שאין העולם מתקיים. רצוני לומר שע"י הצמצום והדין של הבריאה לא היה קיום לעולם. אך במה שראה ושם עין השגחתו על כל דבר מזה היה קיומו. וזהו שיתף עמו מידת הרחמים.

אנסה להוסיף מעט על מה שסתם מחבר הספר "אוהב ישראל" אברהם יהושע העשיל זצוק"ל. כיון שהבורא הוא אין סוף ורצה לברוא עולם היא חייב לצמצם עצמו. צמצום פירושו דין. וצמצם עצמו לנקודה האמצעית שבו. אך עדין אין מקום וצמצם עצמו לצדדים. למעשה אנו מבינים שהצמצום השני הוא למעשה הרחבה אך מבחינת גילויו של הבורא הוא צמצום, ומבחינת המעשה זו הרחבה, דהיינו חסד עם גבול שנקרא רחמים. ובין שני המעשים נוצר חלל פנוי שבו נבראו העולמות. כך אנו רואים את שמותיו בתורה, בתחילה "אלהים" (פרק א) ואחר "יהו"ה אלהים" (פרקים ב,ג,) ומפרק ה' והלאה יהו"ה.

אומר דוד המלך: מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי: חַסְדֵי יְהֹוָה עוֹלָם אָשִׁירָה לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי: כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה.