תקס"ט א' דַּחֲנֻכָּה אַחַר הַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה

 

חיי מוהר"ן סימן פ"ה

תקס"ט א' דַּחֲנֻכָּה אַחַר הַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה בַּלַּיְלָה אוֹרֵחַ נִכְנַס לְבַעַל הַבַּיִת. וְשָׁאַל לְבַעַל הַבַּיִת מֵאַיִן פַּרְנָסָתְךָ. וְהֵשִׁיב לוֹ אֵין לִי פַּרְנָסָה קְבוּעָה בְּבֵיתִי רַק מִחְיָתִי מִן הָעוֹלָם. וְשָׁאַל לוֹ מָה אַתָּה לוֹמֵד וְהֵשִׁיב לוֹ:‏

‏וְהָיוּ מְשִֹיחִים יַחַד. עַד שֶׁנִּכְנְסוּ בְּתוֹךְ שִֹיחַת דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב, וְהִתְחִיל הַבַּעַל הַבַּיִת לְהִשְׁתּוֹקֵק וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ מְאֹד אֵיךְ מַשִּיגִים וּמַגִּיעִים לְאֵיזֶה דְּבַר מַעֲלָה שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. אָמַר לוֹ הָאוֹרֵחַ אֲנִי אֶלְמַד עִמְּךָ וְתָמַהּ הַבַּעַל הַבַּיִת וְהִתְחִיל לַחֲשֹׁב אוּלַי אֵינוֹ בֶּן אָדָם כְּלָל. אַךְ חָזַר וְרָאָה שֶׁהוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם:‏

‏אַךְ תֵּכֶף נִתְחַזֵּק הָאֱמוּנָה אֶצְלוֹ לְהַאֲמִין בּוֹ. וְהִתְחִיל תֵּכֶף לְקָרְאוֹ רַבִּי, וְאָמַר לוֹ קֹדֶם כָּל אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִלְמֹד מִכֶּם אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בִּכְבוֹדְכֶם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֶפְגֹּם מַמָּשׁ בִּכְבוֹדְכֶם חַס וְשָׁלוֹם רַק אַף עַל פִּי כֵן בֶּן אָדָם קָשֶׁה לוֹ לְהִזָּהֵר לְגַמְרֵי כָּרָאוּי, עַל כֵּן אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתְּלַמְּדוּנִי אֵיךְ לִנְהֹג בִּכְבוֹדְכֶם. וְהֵשִׁיב לוֹ כָּעֵת אֵין לִי פְּנַאי, בְּעֵת אַחֵר אָבוֹא אֶצְלְךָ וַאֲלַמֶּדְךָ זֹאת, וְכָעֵת אֲנִי צָרִיךְ לֵילֵךְ מִכָּאן:‏

‏וְאָמַר לוֹ גַּם עַל זֶה אֲנִי צָרִיךְ לִלְמֹד מִכֶּם כַּמָּה אֲנִי צָרִיךְ לְלַוּוֹת אֶתְכֶם, וְאָמַר לוֹ עַד אַחַר הַפֶּתַח וְהִתְחִיל לַחֲשֹׁב אֵיךְ אֵצֵא עִמּוֹ כִּי כָּעֵת אֲנִי עִמּוֹ בֵּין הַבְּרִיּוֹת וְאִם אֵצֵא עִמּוֹ לְבַדּוֹ מִי יוֹדֵעַ מִי הוּא וְשָׁאַל לוֹ וְאָמַר לוֹ יֵשׁ לִי פַּחַד לָצֵאת עִמָּכֶם הֵשִׁיב לוֹ אִם אֲנִי יָכוֹל כָּזֹאת לִלְמֹד עִמְּךָ. גַּם עַתָּה אִם אֶרְצֶה לַעֲשֹוֹת לְךָ אֵיזֶה דָּבָר מִי יִמְחֶה בְּיָדִי. וְיָצָא עִמּוֹ מִן הַפֶּתַח:‏

‏וַאֲזַי תֵּכֶף חָטַף אוֹתוֹ וְהִתְחִיל לִפְרֹחַ עִמּוֹ, וְהָיָה קַר לוֹ וְלָקַח מַלְבּוּשׁ וְנָתַן לוֹ, וְאָמַר לוֹ קַח זֶה הַמַּלְבּוּשׁ וְיִיטַב לְךָ וְיִהְיֶה לְךָ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְכָל טוּב וְתֵשֵׁב בְּבֵיתְךָ וּפָרַח עִמּוֹ:‏

‏בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ. וְלֹא הָיָה מַאֲמִין בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא בְּבֵיתוֹ, אַךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא מְדַבֵּר עִם בְּנֵי אָדָם וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם, בְּתוֹךְ כָּךְ חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ כְּבַתְּחִלָּה, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ, וְכֵן הָיָה מִתְנַהֵג זְמַן רַב:‏

אַחַר כָּךְ הוֹרִיד אוֹתוֹ בֵּין שְׁנֵי הָרִים בְּגַיְא וּמָצָא שָׁם סֵפֶר וְהָיוּ בּוֹ צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת אז"ח הוּא ד' וְכוּ'' וְהָיָה מְצֻיָּר בְּהַסֵּפֶר כֵּלִים וּבְתוֹךְ הַכֵּלִים הָיוּ אוֹתִיּוֹת. גַּם הָיָה בְּתוֹךְ הַכֵּלִים אוֹתִיּוֹת שֶׁל הַכֵּלִים שֶׁיְּכוֹלִין לַעֲשֹוֹת עַל יָדָם אֵלּוּ הַכֵּלִים וְהָיָה לוֹ חֵשֶׁק מְאֹד לִלְמֹד אֶת הַסֵּפֶר:‏

‏בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא שָׁם, וְהִתְיַשֵּׁב עַצְמוֹ לַעֲלוֹת אֶל הָהָר אוּלַי יִמְצָא שָׁם אֵיזֶה יִשּׁוּב:‏

‏וּכְשֶׁבָּא אֶל הָהָר רָאָה עוֹמֵד שָׁם אִילָן שֶׁל זָהָב עִם עֲנָפִים שֶׁל זָהָב וְעַל הָעֲנָפִים תְּלוּיִים כֵּלִים כְּמוֹ אֵלּוּ הַכֵּלִים הַמְצֻיָּרִין בַּסֵּפֶר, וּבְתוֹךְ הַכֵּלִים הָיוּ כֵּלִים שֶׁעַל יָדָם עוֹשִֹים אֵלּוּ הַכֵּלִים. וְהָיָה חָפֵץ לִקַּח מִשָּׁם הַכֵּלִים וְלֹא הָיָה יָכוֹל, מֵחֲמַת שֶׁהָיוּ נִסְבָּכִים שָׁם עַל הָעֲנָפִים שֶׁהָיוּ בְּעַקְמִימִיּוּת. בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ:‏

‏וְהָיָה לוֹ פְּלִיאָה גְּדוֹלָה מַה זֹּאת שֶׁהוּא פַּעַם בְּכָאן וּפַעַם שָׁם. וְהָיָה חָפֵץ לְסַפֵּר זֹאת לִבְנֵי אָדָם אַךְ אֵיךְ מְסַפְּרִין פְּלִיאָה כָּזוֹ לִבְנֵי אָדָם מַה שֶּׁאֵין רָאוּי לְהַאֲמִין. בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל מִן הַחַלּוֹן וְרָאָה אֶת הָאוֹרֵחַ הַנַּ"ל וְהִתְחִיל לְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ מְאֹד שֶׁיָּבוֹא אֶצְלוֹ, וְאָמַר לוֹ אֵין לִי פְּנַאי כִּי אֲנִי הוֹלֵךְ אֶצְלְךָ:‏

‏אָמַר לוֹ זֶה בְּעַצְמוֹ נִפְלָאת בְּעֵינַי הֲרֵי, אֲנִי כָּאן וּמַה זֶּה שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים אֶצְלִי. הֵשִׁיב לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַצֵּיתָ לֵילֵךְ עִמִּי לְלַוּוֹת אוֹתִי מִן הַפֶּתַח אָז לָקַחְתִּי מִמְּךָ הַנְּשָׁמָה וְנָתַתִּי לָהּ לְבוּשׁ מִן הַגַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן וְהַנֶּפֶשׁ רוּחַ נִשְׁאַר אֶצְלְךָ. וְעַל כֵּן כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּק מַחֲשַׁבְתְּךָ לְשָׁם אַתָּה שָׁם וְאַתָּה מַמְשִׁיךְ הֶאָרָה מִמֶּנּוּ אֵלֶיךָ, וּכְשֶׁאַתָּה חוֹזֵר לְכָאן אַתָּה כָּאן:‏

‏וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה עוֹלָם הוּא, מֵעוֹלָם טוֹב הוּא בְּוַדַּאי וַעֲדַיִן לֹא נִגְמַר וְלֹא נִסְתַּיֵּם:‏

ביאור הסיפור חיי מוהר״ן סימן פ״ה-הרהור תשובה

ספר סיפורי מעשיות של רבי נחמן נקרא סיפורי מעשיות משנים קדמונים, דהיינו בטרם הבריאה. וכאן הסיפור שלפנינו נמצא בספר חיי מוהר״ן (מורנו הרב נחמן) שכתב תלמידו רבי נתן, בקבוצת סיפורים שנקראים "ספורים חדשים". ונראה לי כי אלו הסיפורים שסיפר רבינו ממה שעבר עליו.

הסיפור פותח בתאריך תקס״ט א' דחנוכה אחר הדלקת נר חנכה בלילה. איני יודע אם הכוונה שבתאריך זה סופר הסיפור או כוונתו שיש לסיפור קשר בלבד לתאריך. וודאי התאריך קשור מאד לסיפור. האירוע המתרחש בסיפור בא אחרי הדלקת נר ראשון.

אזכיר כמה עניינים המובאים בהלכה הקשורים לחנוכה וכן לסיפור.

שולחן ערוך סימן תרעא סעיף ו: מניחו למעלה מג^, טפחים, ומצוה להניחו למטה מי׳ טפחים...

לכן מצוה מן המובחר להניחה בשבעה טפחים כדי למשוך את השכינה אל המדליק. השכינה היא האמצעי בין השם והאדם ומשם יורד השפע הרוחני אל האדם. השפע יורד אל נפש האדם היישר למרכז האדם הוא הלב, ומשם עולה אל הנשמה אשר משכנה במוח ומוליד באדם הרהור תשובה.

ובסעיף ה׳ נאמר: נר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ. אם הבית פתוח לרשות הרבים, מניחו על פתחו...

בפתיחה לספר סיפורי מעשיות אומר רבי נחמן: בדרך ספרתי מעשה, שכל מי שהיה שומעה, היה לו הרהור תשובה. וזו היא:

ואני קורא לסיפור שלפנינו הרהור תשובה

אומרת הגמרא בסוכה דף ה: מעולם לא ירדה שכינה למטה [מעשרה טפחים]

וכאן אחרי ההדלקה בפתח הסמוך לבית מבחוץ בגובה שבעה טפחים זוכה המדליק לקבל פני שכינה הוא האורח שנכנס אליו ושואל האורח את בעל הבית מהי פרנסתך? הפרנסה היא השפע המושפע על האדם על פי מעשיו, הוא מתקבל בצורה רוחנית אשר מגדילה את שכלו ואת דעתו וכן חלקה משפיע על הפרנסה הגשמית ועל חינוך הבית והאדם שלא מרגיש את השפעת השפע ועונה, פרנסתו אינה קבועה בבית אלה מחיתו מן העולם משל אותו עני שמחזר על הפתחים. ושואל אותו האורח, מה אתה לומד? והשיב לו ואיננו יודעים מה השיב. ואז נכנסו לשיחת דברים היוצאים מן הלב. כשמדברים על דברים היוצאים מן הלב הכוונה מצד היצר הטוב ואז באה התשוקה לקדושה. אומר שלמה המלך בשיר השירים: (ספר שיר השירים ז' י"א) אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ, מסביר המלבי״ם: כי יצאה נשמתו בנשיקה ותשוקה. תשוקת החלק אל הכל והכל אל החלק, ותדבק במקורה ברוב אהבתה. התשוקה החיובית היא תשוקת הנפש למקום שבאה ממנו מקורה בשכינה ועל כן התשוקה לקדושה.

יש לעומת זאת תשוקה שלילית כנאמר בבראשית: (ספר בראשית פרק ד) הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ. זוהי תשוקתו של היצר הרע ומסביר רש״י: ואליך תשוקתו - של חטאת הוא יצר הרע תמיד שוקק ומתאוה להכשילך.

אז בעל הבית משתוקק לדבר שבקדושה ואומר לו האורח "אני אלמד עמך". ותמה מאד בעל הבית שהרי רק חשב בלבו ומאין יודע האורח לקרוא את מחשבות ליבו והתחיל לחשוב אולי אינו אדם כלל אך חזר וראה שהוא מדבר עמו כדרך בני אדם.

ותיכף נתחזק באמונה להאמין בו באורח. בתהליך התשובה כשהנפש חשה באמת (דברים היוצאים מן הלב) האדם מתעלה במדרגת האמונה וכל זה בא מן האורח ועל כן התחיל לקרוא לו רבי. רב הוא אדם המוסמך להורות הלכה. ורבי הוא האדם המשפיע על תלמידו באמונה. ואז פונה אל רבו בדחילו ורחימו שילמדו איך להתייחס אליו, (אל האורח) כראוי. וכאן מתחילה תפנית מעניינת בסיפור עונה לו האורח אין לי פנאי בעת אחר אבוא ואלמדך. אורות התשובה מסנוורים את בעל הבית הוא מרגיש בהתרוממות הרוח ויורד לפרטים קטנים כדי להעלותם כפי שתהליך התשובה עשוי לעורר את האדם להעלות את הניצוצות שנפלו ממנו. אך הרבי שהוליכו עד כה עומד להסתלק ולתת לבעל הבית להמשיך כמה צעדים לבדו. כפי שעושה האב לתינוקו ומלמדו ללכת אחרי כמה צעדים שהחזיק בו עוזבו ונותן לו ללכת מעט בעצמו.

אך בעל הבית לו מרפה ולא רוצה לשחרר את ידו מהאורח ושואלו כמה אני צריך להתלוות אליכם. עונה לו האורח עד אחר הפתח. שם אחר הפתח מונח הנר הדולק בגובה שבעה טפחים אשר בהדלקה זו הוריד בעל הבית את האורח (השכינה). ומנסה בעל הבית להתחכם אם האורח שהרי לפני רגע קראו רבי ועתה הוא אומר לו שהוא מפחד ממנו דהיינו "אל תעזוב אותי לבד שמא אפול" עונה לו האורח באותה המטבע "גם כאן בתוך הבית אני יכול לעשות לך איזה דבר" וכך יוצא אתו בעל הבית עד אחרי הפתח. והנה מגיעה הפתעה.

האורח חוטף אותו והתחיל בעל הבית לפרוח עמו. האורח לכאורה חשב שמספיק המפגש לפעם אחת, וישוב בעת אחרת. אך בעל הבית הראה שרוצה הלאה להתעלות. ואז פרח עמו. מהתרגשות והפחד נהיה לו קר ונתן לו האורח מלבוש ועוד אומר לו: יִיטַב לְךָ וְיִהְיֶה לְךָ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְכָל טוּב וְתֵשֵׁב בְּבֵיתְךָ וּפָרַח עִמּוֹ. האורח מספק לו את השתוקקותו (התעלות רוחנית, קדושה).

התורה מספרת לנו ספור דומה: וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ (ספר שמות פרק כד).  ואז הוא פורח זמן רב ובינתיים פעם הוא בביתו ופעם פורח. כמו בחלום שאדם חולם שהוא פורח ומתעורר מחלומו וזוכר שהוא פרח וכשמפנה את מבטו מן החלום נעלם החלום, והכל נראה כזמן רב. למעשה בכל פעם שהוא בפריחה ומפנה עצמו הוא שוב בביתו וכך חוזר התהליך כמה פעמים.

(ספר זכריה פרק יד) וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים... וְיָצָא יְהֹוָה וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב: וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם... וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים... וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן:

יש תיאור נוסף בכניסתם לארץ: וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל (ספר דברים פרק י"א פסוק כ"ט).

ועוד רעיון, סבו רבי נחמן והורדנקא וסב אמו הבעל שם טוב. בחינת שני הרים. ובאותו הגיא מוצא ספר והיו בו צירופי אותיות "אז״ח הוא ד" וכפי שמובא במקור מעיר רבי נתן "אין ידוע בענין הצירוף הזה כלום" ואני מעלה רעיון: אז״ח הם ראשי תיבות של א'רץ ז'בת ח'לב, הוא ד׳ הכוונה ודבש, וביחד "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". ונראה לי אחד משני הפירושים הראשונים שהבאתי כי בשניהם מדובר על ארץ ישראל. (ונראה שרבי נחמן מקבל חיזיון שהוא בארץ ישראל. ואכן זכה רבי נחמן להגיע לארץ ישראל אם כל המניעות שעבר, וכן סבו ר' נחמן מהודנקא זכה להגיע לארץ ישראל ובסוף ימיו אף נקבר בטבריה, ואילו זקנו הבעש"ט לא זכה).

ארבע עשרה פעם נזכר בתנ״ך הביטוי "ארץ זבת חלב וךבש". פעם אחת בלבד מכל הארבע עשרה פעמים מתייחס רש״י ואומר: זבת חלב ודבש - חלב זב מן העזים והדבש זב מן התמרים ומן התאנים (מגילה ו):

אומרת הגמרא בכתובות קי״א סוף עמוד ב׳: מסופר, רמי בר יחזקאל הזדמן לבני ברק, ראה אותן עזים שאוכלות תחת לעצי תאנה ונטף דבש מן התאנים וחלב נטף מהן מן העזים ומתערבים זה בזה. אמר: היינו זהו שנאמר: ארץ זבת חלב ודבש. ספור זה מזכיר את סיפורנו שבהמשך אומר רבי נחמן (הוא המספר) שהיה בספר כלים ובתוך הכלים אותיות של הכלים שמהם יכולים לעשות הכלים. (העיזים אוכלות מעצי התאנה ומהתאנים נוטף דבש ומהעיזים נוטף חלב ותערבבים הכל יחד ואלו הכלים שיצאו). (כל זה עולה לי במחשבתי מתוך כתבי רבי אברהם אבולעפיה).

ואז מחליט האורח לעלות אל ההר ונראה שהכוונה הר הבית כמו שסברתי הראשונה. ושם עומד אילן של זהב. ואותו התיאור כמו בספר עם האותיות והכלים.

אומרת הגמרא בברכות (דף נה): אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. וכאן מגיע הסיפור לסופו ומתפלא בעל הבית מכל מה שקורה לו וחפץ לספר זאת לאחרים זהו המהלך של התשובה. בעל הבית באורות עצומים והגילויים הרוחניים שעובר מפליאים אותו ביותר. ואי אפשר לספר זאת למי שלא מכיר את הדרך הזאת. ומתוך כך הסתכל מן החלון וראה את האורח. כמה פעמים מופיע החלון במקורות ואזכיר שנים מהם: 1. (ספר בראשית פרק כ"ו פסוק ח') וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ: 2. (ספר שופטים פרק ה פסוק כ"ח) בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו:

אומר הזוהר (חלק א' דף ק״מ עמוד ב׳): אלא ודאי אבימלך חכם היה, והיה מסתכל בחכמת הכוכבים שלו, שהוא נקרא חלון, כי כתוב כאן בעד החלון, וכתוב שם בעד החלון נשקפה וגו׳, מה חלון (האמור שם) בחכמת הכוכבים, אף חלון כאן בחכמת הכוכבים. וראה שם כי לא היה כמו שאמר יצחק, אלא בודאי שהוא מצחק עמה והיא אשתו, ואז ויקרא אבימלך ליצחק וגו׳. עד כאן מהזוהר.

כך בעל הבית שכבר טיפס במעלות החכמה הסתכל מבעד לחלון וראה את האורח וביקש ממנו שיבוא אצלו, והשיב לו האורח אין לי פנאי כי אני הולך אצלך. ותמה בעל הבית. ואז השיב לו האורח בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַצִּיתָ לֵילֵךְ עִמִּי לְלַוּוֹת אוֹתִי מִן הַפֶּתַח אָז לָקַחְתִּי מִמְּךָ הַנְּשָׁמָה וְנָתַתִּי לָהּ לְבוּשׁ מִן הַגַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן וְהַנֶּפֶשׁ רוּחַ נִשְׁאַר אֶצְלְךָ. וְעַל כֵּן כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּק מַחְשַׁבְתְּךָ לְשָׁם אַתָּה שָׁם וְאַתָּה מַמְשִׁיךְ הֶאָרָה מִמֶּנּוּ אֵלֶיךָ, וּכְשֶׁאַתָּה חוֹזֵר לְכָאן אַתָּה כָּאן:

ברכת אלהי נשמה: אלהי. נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה. אתה יצרתה. אתה נפחתה בי. ואתה משמרה בקרבי. ואתה עתיד לטלה ממני. ולהחזירה בי לעתיד לבוא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך יהוה אלהי ואלהי אבותי. רבון כל המעשים אדון כל הנשמות:

כפי שעולה הנשמה בשעת השינה כך כאן האורח שמתגלה כהקב״ה (השכינה) לוקח את נשמת בעל הבית ומעלה אותו לגן עדן תחתון ונשאר לו הנפש והרוח, הנפש בכוחה פועלת בגוף ונעזרת ברוח אשר שניהם יוצאים מן הלב, וכן המחשבה וכפי שאומר לו האורח: וְעַל כֵּן כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּק מַחְשַׁבְתְּךָ לְשָׁם אַתָּה שָׁם וְאַתָּה מַמְשִׁיךְ הֶאָרָה מִמֶּנּוּ אֵלֶיךָ, וּכְשֶׁאַתָּה חוֹזֵר לְכָאן אַתָּה כָּאן.

ומסיים רבי נחמן ואומר:

וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה עוֹלָם הוּא, מֵעוֹלָם טוֹב הוּא בְּוַדַּאי וַעֲדַיִן לֹא נִגְמַר וְלֹא נִסְתַּיֵּם: