ושמחת בחגך

ארבעת הימים שבין יום הכיפורים לסוכות נוהגים בהם קצת שמחה.
תיכף במוצאי יום הכיפורים מתחילים בבניית הסוכה להראות את חיבוב המצוות. רק יצאנו ממצות יום הדין אנו מתחילים במצוות החג. בבוקר נוהגים להשכים מוקדם להתפלל שוב להראות חיבוב המצוות, אין אומרים תחנון בימים אלו מטעם השמחה שהתחילה בבנין בית המקדש של שלמה שחנכוהו בימים אלו. ועוד עוסקים בחיפוש אחר ארבעת המינים, מהדרים להוציא ממון רב אחר מצוות אלו שלכאורה השכל מתנגד להם בכל תוקף. שהרי לאחר החג אין לארבעת המינים האלו כל ערך, ובמשך החג רק מנענעים בהם אין הנאה לגוף מהם כלל. והמדקדקים מוציאים מאות שקלים עבור פריטים אלו (לא שאני מחפש לקטרג חס ושלום בהמשך אפרט כוונתי). הקשה מכל הוא ללמוד בימים אלו, שהרי עסוקים בעניינים מעניינים שונים והראש לא יכול להתחבר ללימוד. וזה מה שמוביל אותי בזה המאמר. כי גם אני מרגיש ביתר שאת מתמיד את הזמן נעלם ואת חוסר האפשרות לעצור רגע ללמוד משהו להתבונן על מה שעברתי ומה מצפה לי.
אך הרצון והלחץ שלי להוציא ממני החוצה לא מניח לי, וקשרתי עצמי לכסא ובכוחות עילאיים אני מנסה להגיד משהו. הכל מתפרץ בתוכי רעיונות רבים ונשגבים אך היכולת לארגן ולסדר אפסית.
אנסה איך שהוא להתעלות איני יודע עדיין במי ובמה אני נלחם אבל השם יעזור וננצח.
התחלתי בשמחה ומהר הצגתי צדדים אפלים שבתוכה ואני רוצה להמשיך ולהציג את האפלות ובעזרת השם אחר כך אנסה להאיר את החושך.
אני מתבונן בחגים ואם כל השמחה אני מבחין במוזרות שבדבר. חג הסוכות האוויר נפלא ריח הסכך הטרי מראה הירוק מארבעת המינים קישוטי הסוכה כל זה מרנינים את הלב, אבל,, יש גם צער צריכים לצאת מן הבית הנוח מן המיטה הנוחה לצאת לגור שבעה ימים מחוץ לבית. בקירות של מילימטר שנים. הגג של עלים. רצפת חול. המחשב לא יכול להגיע אלא אם נוותר על האינטרנט. אי אפשר לצאת לרחוב לאכול פלאפל צריך לאכול בסוכה. ולמי שמחמיר כל אכילה ושתייה רק בסוכה בקושי יכול לצאת מן הבית, איך אסע לאן שהוא שאם אהיה צמא בדרך ואין סוכה מה אעשה?
עכשיו אני הולך לפסח איזה התרגשות מחכים כבר לנגוס מן המצה שלא אכלנו שנה שלימה. אבל אחרי הביס הראשון מגיע הזיכרון שזה כמעט כל מה שנצטרך לאכול שבוע שלם, עם קצת תפוחי אדמה וביצים.
מגיע שבועות חג קצר ומוזר לא בדיוק ברור מה קורה כאן. זה היום שבו קבלנו את התורה. אחד היסודות שנשען עליו יום זה שצריכים להיות ערים כל הלילה, בבוקר מגיעים על ארבע לתפילה. ובין הירדמות להירדמות נזכרים במאכלי החלב שמחכים לנו ונרדמים שוב עם חיוך.
ואז מתקרב ראש השנה. לפני זה צריכים לקום חודש ימים באשמורת הבוקר להגיד סליחות (למנהג האשכנזים רק שבוע). ואז מגיע ראש השנה כולם מתכסים בלבן הולכים לבית הכנסת לשמוע קול שופר. ועד שמגיע השופר הרעב כבר מגיע לפניו. ואחרי השופר יש עוד תקיעות שופר. עד שבסוף רצים הביתה מהר לאכול כדי לחזור להתפלל שוב. ולמחרת הכל חוזר חלילה. ואם זה לא מספיק אז תיכף למחרת מגיע צום גדליה. והנה כבר ריח של יום הכיפורים. ולא הזכרתי עוד כמה צומות בדרך (דילגתי על שני חגים יותר שמחים פורים וחנוכה שאלו באו מאוחר יותר, לכן נדבר עליהם מאוחר יותר).
טוב אני תוך כדי כתיבה עדין לא יודע איך אצא מהסבך הזה שהכנסתי את עצמי אבל השם שנתן לי את אלו החגים ייתן לי פתרונות (שאם לא אקבל רעיונות, לא תראו את המאמר!!!).
אולי התשובה לכל מונחת במילה שמחה מה זאת שמחה?

מתוך ויקפדיה: שמחה היא רגש חיובי שבו האדם נתון במצב רוח מרומם, לרוב בעקבות התרחשות וחוויה שהוא מפרש אותה כחיובית מבחינתו. חוויה זו לרוב תהיה חוויה שיש בה התחדשות והשתלמות של האדם באחד מהיבטי חייו.
הרגש מתאפיין במחשבות ובביטויים גופניים מסוימים, כמו חשיבה אופטימית, מבע פנים צוהל, עיניים מאירות, חיוכים ותחושה אנרגטית וקלילה של הגוף. אפשר להגיע למצב של שמחה בשימוש באמצעים פנימיים כמו שכלול המעמד האישי, מערכות יחסים בינאישיות טובות, כניסה לתהליך של התחדשות, פעילות יצירתית, והצלחה בהגשמת השגים, יעדים, שאיפות וחלומות. ואפשר להגיע לרגש זה בשימוש באמצעים חיצוניים כמו מוזיקה, ריקודים, שמיעת בדיחות, ארוחה טובה, מסע קניות, קבלת מתנה, הצלחה בתחרות או ניצחון של קבוצה ספורטיבית אהודה, ואף באמצעים כימיים כמו אלכוהול, סמים ותרופות.
השמחה מרחיבה את כוחות הנפש, הופכת את האדם לאנרגטי, ומדרבנת אותו לפעילות ולעשייה, לעומת הרגש ההופכי - העצב שמכנס את כוחות הנפש ומשבית את פעילותו של האדם. ישנה זיקה הדדית בין השמחה לבין האהבה; שמחה עמוקה יכולה לעורר אצל האדם את רגש האהבה, ומימוש אהבה והתעוררותה גורם לאדם לשמחה.
על פי הפילוסוף ברוך שפינוזה יש 3 רגשות בסיסיים: תשוקה, שמחה ועצב. השמחה - שהיא אחת מ 3 הרגשות הבסיסיים היא "מעבר של אדם משלמות קטנה יותר לשלמות גדולה יותר". לכן, לפי ההגות שלו, על האדם לחתור להעצים את שמחתו ובכך להגביר את שלמותו.

בדת היהודית השמחה מתוארת כתכונת נפש חיובית ביותר שהאדם צריך לשאוף אליה, שמביאה אותו לשלמות של עבודה רוחנית ומעידה על מצבו השלם של האדם. יש אף מצווה מיוחדת לשמוח בחגים, כדברי הפסוק בספר דברים, פרק טז, פסוק י"א: "ושמחת בחגיך והיית אך שמח", וכן בפסוק: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך" (דברים, ט"ז, י"ד). הביטוי העממי אין שמחה אלא בבשר ויין, שנטבע בהלכה היהודית בקשר לדרכי השמחה בחגים, קובע למעשה כי היהדות היא דת ארצית ופרקטית המתייחסת בעין יפה לשמחה המגיעה מהנאות הגוף.השמחה [ובנוסף לה 'טוב לבב'] היא תנאי נדרש בקיום כל מצוה ומצוה, שכן כתוב בתורה "תחת אשר לא עבדת את ה' א-לקיך בשמחה ובטוב לבב" (ומכלל לאו אתה שומע הן). אחד מעקרונות חסידות ברסלב, שהינו גם עקרון כללי בחסידות, הוא דבקות באל על ידי שמחה מתמדת.
אמנם, "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", אולם קיים חודש אחד, בו על פי חז"ל, מרבין עוד יותר בשמחה, והוא חודש אדר, בו נחוג חג הפורים. ההסבר לריבוי השמחה הוא כי בחודש זה מזלו של עם ישראל עולה. במהלך חודש זה נהוג לערוך אירועים מיוחדים על מנת להרבות שמחה. לעומת זאת, בחודש אב ממעטים בשמחה, לנוכח האסונות הגדולים שאירעו במהלכו לעם היהודי.
בשפה העברית ישנן לפחות עשר מילים נרדפות לציין שמחה, (כמו ששון, גילה, דיצה, רינה, עליזה, עליצה, צהלה וחדווה) ויש בהם כנראה להעיד על סוגים וגוונים שונים של שמחה ועל החשיבות הרבה שמייחסים לרגש זה. למשל השימוש בגילה לשמחה המהולה בה מעט עצב. עד כאן ויקפדיה

ואחר כל זה אנסה במילים שלי ומהרגשות שלי לבאר מהי שמחה.
שמחה היא התרת הספקות. שהספק מחשיך הכל. וכשמגלים את האור מתירים את הספק באה השמחה. ומי שברא אותנו כך דאג להסתתר מפנינו. שאין ספק גדול מזה בעינינו. מזה השם? מיהו השם?
וכל פתיחת אור בהקשר להשם מציפה אותנו בשמחה.
וככל שנעבוד את השם ככה נכירהו ונדעהו ותעלה בנו השמחה.
השמחה אינה הוללות. כל האמצעים החיצונים כגון הריקוד המשקאות הטיולים וכל מה שנכתב למעלה הם אמצעים לשמחה מלאכותית. שאותה ניקח לעבודת השם ומשם נקבל את השמחה האמיתית.
ואם נחזור לכל מה שהבאנו ארבעת המינים הלולב האתרוג ההדסים והערבות (שלא כרגע אכנס לביאורם, ובעזרת השם עוד נדבר בהם). וכשרק אני רואה אותם ונזכר בתחושות מן השנים שעברו הלב פועם וגואה שמחה. הכל מזכיר לי את השם, אפילו בתוך הצום אני חש את השם, ההתנתקות מן החומר שם השם. הישיבה בסוכה שנקראת בלשון הגמרא "צלא דמהימנותא" פירושה- צל האמונה. סוכה מלשון סכך, הסכך מצל עלינו. הסוכה כנגד ענני הכבוד הם שורש האמונה. ועכשיו שאני יושב בסוכה כל רגע ורגע כולי עטוף בענני הכבוד - זוהי שמחה אמיתית. המצה היא המן - הוא הלחם שאכלו אבותינו במדבר. זהו שורש האמונה שאנו בולעים לתוכנו. איזה שמחה! בכל אחד מעבודות השם אנו מגלים משהו ממנו ואז בהתרת הספק באה השמחה האמיתית.
תודה לך בורא עולם שפתחת ליבי ופי להאיר מאורך.
בשמחה שהצפת אותי אין בכוחי יותר להגיד דבר. שיכור אני ולא מיין. חג שמח לכולם.