יום שבת, 12 בספטמבר 2009

צמאה נפשי לאל חי חלק ב'





אנו ניגשים לעבודה הציוד הדרוש כסא עם ארבעה רגלים, שעון קיר, והרבה אויר.
המטרה להוציא את שריטות הנפש. את שמרי הדם מן הכבד. אלו המשקעים הטראומטית שצברנו מיום היוולדנו.
חייבים כסא יציב לא כסא מסתובב, אלה כסא עם ארבע רגלים. להשתדל לא פלסטיק אם אין אחר שיהיה. כסא מסתובב או מתנדנד לא בא בחשבון! טוב להציב שעון על הקיר שמולנו לא חובה.
הישיבה- יושבים על הכסא במצב חצי דרוך. שאם משהו ימשוך לי את הכסא מאחור אני לא אפול. אבל עדיין יושבים על הישבן ולא על הרגלים. הרגלים צריכות להיות רפויות. הישבן, ורק הוא יושב על הכסא ולא חלקים מן הרגל, הם לגמרי מחוץ לכסא. הגב, צריך להיות זקוף אבל לא מתוח. לשחק עם הכתפיים על מנת ליצור גב זקוף. הרגלים יכולות להיות צמודות אחת לשנייה וגם פתוחות, תלוי בגודל הבטן. להרגיש בכל הגוף שהישיבה נוחה רפויה לא מתוחה אך בהיכון לתזוזה אם צריך. ואני חוזר לא להישען על הרגלים הם רק נוגעות ברצפה אבל לא תומכות בגוף. מוכנים!
אנחנו רוצים להגיע עם האויר עד תחתית הבטן עד משכן הנפש. לאותו המקום שיגיע האויר משם הוא יצא. אויר שמגיע עד החזה יוצא משם, ומתחתיו לא יוצא מאום. גם במדידות של האויר הנכנס והיוצא רואים שחלק מן החמצן אינו יוצא מיד הוא ממשיך את דרכו, לעומתו הפחמן הדו חמצני גודל הרבה ביציאתו. האויר הנכנס יותר נקי מהאויר היוצא. השם דאג לנו לכלי לסלק לכלוך דק מן הגוף. התהליך איטי ולא מידי אך כעבור תקופה של חודש ימים יש תוצאות מדהימות.
חשוב כל הזמן לזכור הכנסת אויר והוצאת אויר תעשה אך ורק דרך הפה!! יש לפעמים שרירים בלתי רצוניים בשלב מסוים שרוצים למשוך אויר מהאף, אנחנו קוראים לזה גניבת אויר נא לא לגנוב! כי אז נהיה כממלאים חבית בלי תחתית.
הגענו לשלב ההכנסה. אין חשיבות ממה מתחילים מן ההכנסה או מן ההוצאה, בדרך כלל שאנו מתחילים יש בתוכנו אויר רצוי להוציא אותו בקלילות ואז נגשים לבליעת האויר. למשוך אויר בעוצמה ובכח ככל האפשר לא לפתוח פה גדול אלא פתח קטן כפי שיש בפינו קש למשוך שתייה מן הבקבוק. כדאי תמיד להעזר בכל מיני אביזרי עזר לקבל את המידות והתחושות. מי שלא מרגיש ייקח קש או משהו עגול דק כמו עט ויצמיד לשפתיו על מנת להרגיש את צורת הפתיחה, ואז במצב הזה למשוך בכח עד שאין מה למשוך. לא צריך להמשיך למשוך כשאין מה למשוך.
(עצירת להסבר) שרירי הבטן שלנו רגילים לעבוד הפוך. כיוון שהתרגלו שאנו מושכים אויר עד לריאות ומשם פולטים החוצה, עולה הסרעפת לסגור את חלל הבטן כדי שלא יתבזבז אויר וירד למקום שאין צורך. כל זה קרה בעבר שנשמנו רק כדי לחיות. עכשיו כשאנו רוצים שהאויר ירד לבטן צריכה הסרעפת שלא להפריע לנו. ואז גם השרירים צריכים לפעול בהתאם. אז, בנשימת החיות כשמשכנו אויר שרירי הבטן יתקבצו פנימה וסגרו את הבטן, ומימלא כשהוצאנו אויר התנפחה הבטן כיון שהשרירים הופכים פעולתם על מנת להיות מוכנים שוב לכיווץ. ועכשיו בעבודה החדשה צריכים להרגיל את השרירים להפוך פעולתם, דהיינו כשאנחנו לוקחים אויר צריכה הבטן להתמלאות ולהתנפח, ואילו כשאנו מוצאים צריכה הבטן להתרוקן ולהתכווץ. נצטרך לעזור לשרירים ללמוד את עבודת החדשה. את זה נעשה בעזרת הידיים. נניח את הידיים על הבטן ונשתדל בהרגשה הידיים לזכור שבהכנסת האויר צריכה הבטן להתנפח. בהוצאת האויר יש יתרון לידיים כאן הם ידחפו את הבטן פנימה. צריכים עם הזמן לקבל הרגש היכן בדיוק לדחוף. צריך להגיע למצב שהבטן בדחיפה מתקרבת לגב. גם לבעלי כרס גדולה אחרי תרגולים הבטן שלהם תכנס הרבה הרבה פנימה עד שכרגע הם לא מאמינים למה הם מסוגלים.
חוזרים לעבודה! הבטן מלאה אויר לא שוהים כך יותר משניה שתים ואז פולטים את האויר בכח רב. הפה צריך להיות בתנוחה של כאילו אנחנו הולכים לנפח כדור סל ולא בלון, דהיינו גומי קשה. למי שרוצה יותר הצלחה יחשוב שהוא הולך לנפח גלגל של אוטו. ככה צריכה להיות דחיפת האויר החוצה בזרם דק בכח רב כמו חצוצרן, וברעש גדול לשמוע חזק את הדחיפה. זה המפתח של כל העבודה. לדחוף ולדחוף בלי סוף גם כשמרגישים שאין מה לדחוף לא להרפות להמשיך ולנסות ודחוף את הבטן פנימה בידיים. עם הזמן ממש מרגישים בהכנסת הבטן שיוצא עוד אויר. וגם לאחר כל זה להישאר עם הפה בתנוחה של הוצאה לנסות לדחוף. כאן להיזהר שלא לבלוע אויר דרך האף. ולהמשיך עד שכל הגוף רועד לא לפחד לא מתים מזה ככל שנאריך בהוצאה ובשהייה לפני ההכנסה כך האויר שנכנס פעם הבא ירד יותר עמוק.
כשמגיעים למצב שכלו כל הקיצים עוד מעט ואין חיים אז בבת אחת להכניס שוב אויר. צריך להתבונן כאן בעוד כמה עניינים. ברגע שאנו מרוקנים מאויר ובאים להכניס אויר יש נטייה לגוף ובפרט לראש להיזרק לאחור. צריך להשגיח שהגוף יישאר זקוף והראש לא יברח לאחור. כן בזמן ההכנסה יש נטייה קלה להוריד את הראש. גם שם להשגיח שהראש יישאר זקוף. עכשיו שוב התמלאנו אויר ושוב ברגע שמילאנו עד הסוף שנייה ושתים והופ מתחילים בהוצאה.
קשה מאד בהתחלה לתרגל ברצף. כמה ימים ראשונים הם רק תרגול על מנת לדעת לעבוד עם האויר. שבוע מספיק כדי להתחיל בעבודה אמיתית.
בהתחלה אפשר לעשות הפסקה בין נשימה לנשימה, דהיינו הכנסה הוצאה ושוב הכנסה והפסקה, נחים קצת ושוב חוזרים. עם הזמן להשתדל לעשות שתי נשימות, דהיינו לאחר ההכנסה השנייה להוציא שוב בכח ועוד הכנסה והפסקה.

משך התרגול- צריך להיות כרבע שעה עם הזמן אפשר למדוד בנשימות 15 נשימות מספיקות.
השעון- זה לא קורס צלילה. אך בכל אופן להתבונן בשעון. בדרך כלל הכנסת האויר נמשכת עד 15 שניות והוצאה יכולה להגיע אפילו לדקה. בהתחלה ההוצאה בת 20 שניות ואט אט מתארכת. בתרגול של כמה ימים מגיעים למצב שנשימה אחת לוקחת כדקה או קצת פחות ואז 15 נשימות וזהו.
הזמן- הטוב ביותר הוא הזמן הקבוע. כל אחד ינסה לכוון לזמן קבוע שהוא יכול לחזור עליו כל יום.
ההרגשה- מהר מאד מתחילים להרגיש לאחר התרגול ניקיון בראש, שחרור של לחץ. גם בלי ההרגשות ולמי שלא מרגיש העסק עובד ועושה את שלו.
עבודה זו נועדה על מנת לעסוק בעבודת הטהרות והתקדשות ודבקות. וכשהנפש לא בריאה הדבר עוצר בעבודה. אין עבודה זו מביאה את העוסק בה להדבקות והתקדשות וכדומה היא רק יוצרת לו משטח עבודה טוב להמשך. אך גם שלעצמה אם העוסק יצליח לסלק את משקעי הנפש דיינו.

חשוב מאד לקרוא כמה וכמה פעמים את ההסבר וגם לאחר כמה תרגולים לחזור ולקרוא ישנם פרטים שבורחים מן הזיכרון. אני מקווה שהצלחתי להעלות את הכל על הכתב גם אם אמצא ששכחתי הוסיף בעתיד.
ולסיום אני מתפלל ומתחנן אל השם שיראה בזה שרצוני רק לכבודו. שכשנצא מעבותות הנפש נוכל לצאת מן הגלות ולהגיע אל הגאולה.

4 תגובות:

  1. תודה ושבת שלום.

    השבמחק
  2. למה חשוב לנשום דווקא מהפה ולא מהאף?

    השבמחק
  3. מהאף אי אפשר לנשמות בצורה אגרסיבית.

    השבמחק

שלום וברכה
תגובות ענייניות יתקבלו בברכה