יום שלישי, 26 בינואר 2010

ויט משה את ידו

אתמול זכיתי להיות בברית של חבר שמל את בנו שנתעבר ברחם אימו בנס. ונולד בפרשת ניסי מצרים. ונימול בנס ים סוף. וביקש חברי שהגיד דבר תורה כיון שיש לי חלק בענין. ומכיון שזמן ארוך לא כתבתי בבלוג מסיבותי, החלטתי לשתף אותכם בדברי התורה שאמרתי והנה הם:

מונה ספר החינוך את מצות פרו ורבו כראשונה באומרו: "בְּרֵאשִׁית - יֵשׁ בָּה מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת, וְהִיא מִצְוַת פִּרְיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית א כח) וַיְבָרֵךְ אוֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ: מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָעוֹלָם מְיֻשָּׁב (גיטין מא, ב במשנה), שֶׁהַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בְּיִשׁוּבוֹ, כְּדִכְתִיב, (ישעיהו מה יח) לֹא תֹהוּ בְּרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. וְהִיא מִצְוָה גְדוֹלָה שֶׁבְּסִבָּתָה מִתְקַיְּמוֹת כָּל הַמִּצְוֹת בָּעוֹלָם, כִּי לִבְנֵי אָדָם נִתְּנוּ וְלֹא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת (ברכות כה, ב): דִּינֵי הַמִּצְוָה, מָתַי חַיָּב אָדָם לַעֲסֹק בָּהּ, וְכַמָּה בָּנִים יִהְיֶה לוֹ וְיִפָּטֵר, וּמֵאֵיזוֹ מִצְוֹת הוּא פָּטוּר בְּעָסְקוֹ בָּזוֹ, וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ מְבוֹאָרִים בִּיבָמוֹת בְּפֶרֶק ו' (דף סא, ב. וסב, ב.) וּבִבְרָכוֹת (דף טז, א.). (שו"ע אבן העזר סימן א ואו"ח סימן ע סעיף ג): וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן (קדושין לו, ב) וְחַיָּב אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל בָּהּ מִשֶּׁהוּא רָאוּי לָהּ, וְהוּא הַזְּמַן שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים ז"ל (אבות פ"ה מכ"א.) לִשָּׂא אִשָּׁה. וּמִצְוָה זוֹ אֵינָהּ מֻטֶלֶת עַל הַנָּשִׁים, וְהַמְבַטְּלָהּ בִּטֵּל עֲשֵׂה וְעָנְשׁוֹ גָדוֹל מְאֹד, (קדושין כט, ב.) שֶׁמַּרְאֶה בְּעַצְמוֹ, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁלִים חֵפֶץ הַשֵּׁם לְיַשֵּׁב עוֹלָמוֹ":

לכאורה נראה מוזר שפתחה התורה את המצוות, במצוה זו. שהרי רוצה להדגיש התורה את חשיבותה של מצוה זו מכל המצוות, שהרי היא הראשונה שבה נצטוינו.
ומאידך לוּ לא כתבה לנו התורה מצוה זו לא היינו מקיימים אותה? שהרי אנו רואים שכל העולם מוליד ילדים אפילו כל בעלי החיים פרים ורבים מדוע טרחה התורה בעניין כה פשוט להודיע בראש ובראשונה שזו המצוה הכי חשובה שבסיבתה מתקיים העולם?
אך אם נתבונן במצווה זו בעיון ובשכל נראה שאין השכל מקבל מצוה זו שהרי הילדים הם טורח ומעמסה וצריך אני לחלק את ממוני גם בניהם. צריך לדאוג לגידולם לחינוכם, ונראה שנתח גדול מן החיים צריך להקדיש בעבורם, וזאת בשנים היפות והטובות של חיינו.

כאן כבר מתחילה לקבל המצוה את כוחה, שאילולי נצטוינו לא היה לנו הכח והרצון לקיים את ההיתרבות. ובכלל מה לי להשאיר כאן ממשיכים אחרי שהרי אני הולך מכאן ומה לי ולהם. ועל כן באה המצווה לכפות עלי את עניין ההיתרבות.

ואם כן מה נותן לכל הגוים ולהבדיל לכל בעלי החיים את אותו העניין של היתרבות? שהרי אין הם מצווים!

אלה נצטרך להתבונן לעומק הענין וחפש את הכח הדוחף.- העולם משתלשל מן האין אל היש. האין שנקרא אין סוף מכיל בתוכו את הכל בכח. כדוגמת אבן המצת שכאשר אנו משפשפים אותה יוצא ניצוצות. אם נקח את האבן ונחתוך אותה לחלקיקים לא נמצא בתוכה את הניצוצות. כך נכון גם לגבי האין סוף, שם נמצא הכל בכח ומשם יוצא בדרך ההשתלשלות אל הפועל.
אך את המעבר מן האין ליש קשה לשכל לתפוס.

מסביר ספר היצירה, בקצרה ובהסתרה, את ההשתלשלות. קורא הוא למצב הראשוני שלפני היציאה אל הפועל: רוח אלהים חיים. מסבירים המפרשים וכן גוף הספר שהכוונה על רוח הקודש. דהיינו רוח הקודש היא לא בעלת תנועה ואינה גוף ואפילו אינה כוח בגוף והיא כדוגמת המחשבה שברגע שאני אוחז בה היא מתפעלת מעצמה.
ומאותה רוח הקודש יוצאת רוח - כך ממשיך ספר היצירה. זהו כבר היסוד הראשוני של הרוח הרוצה להגיד שיש בה את כח התנועה. זהו החוק הראשון של ניוטון:
"גוף ישאף להתמיד במהירותו, כל עוד סכום הכוחות הפועלים עליו הינו אפס".
ומן הרוח יוצא המים כך ממשיך ספר היצירה. המים הם המשל של ההתפשטות.
"זהו הכח שמבטא את מכפלת התאוצה במסה" - כך מסביר ניוטון את החוק השני שלו.

ואחר מן המים יוצא האש מספר לנו ספר היצירה. הוא הביטוי של ההתנגדות כמו שראינו באבן המצת שמן החיכוך נוצר ניצוץ,
ולפי ניוטון בחוקו השלישי "שעל כל כח בגוף מופעל כנגדו כח שווה".
שלשת כוחות אלו נקראים לפי ספר היצירה "תלי"
לפי האסטרולוגים התלי מחזיק את היקום משתי נקודות בקצותיו הקדמונים ציורו כנחש ענק המחזיק את הכדור משני קצוותיו.
האסטרולוגים יודעים להגיד שנקודות אלו הן נקודות וירטואליות המציינות את נקודת החיתוך בין מסלול הירח לבין מסלול השמש כפי שזה נראה מכדור הארץ.

למעשה אנו אומרים שהתלי הוא הביטוי של היציאה בפועל של רוח הקודש. הוא התגשמות אותה הרוח, אותה התנועה שנוצרת בנקודות הוירטואליות הם הגורמות לכל הישויות בעולם את התענוג מן חיבורי הגופים. בין לבני אדם בין לבעלי החיים ואפילו למערכות הכוכבים והמזלות. שהרי כל חודש וכל שנה שבאים הם הולדה של קודמיו. תחילת החודש נקראת מולד אנו משתמשים במונח עיבור על מנת להוסיף חודש, מעברים את השנה. גם גופים שמימים אילו יש להם הנאה מן החיבור וזה מה שדוחף אותם למעשה.
כך עכשיו מובן מדוע כל היקום משתתף במעשה ההולדה - התענוג שמאחרי המעשה דוחף את הכל.
אך לנו בני אדם המשתמשים בשכל יכול אותו הכח להבלם עקב התבוננות שכלית - לכן נצטווינו.
ואם נשאל על הגויים רואים אנו שככל שאדם דתו נבנית קרוב לשכל כך דוחה את הילודה, ומי שדתו נבנית על אמונה כמו המוסלמים מקבל הוא את הילודה כברורה והכרחית.
ואילו הגויים הנאורים מה יגידו הם על עצם קיימם את הציווי?
נוכל להגיד אליהם כשמורידים את המכנסים השכל יורד מטה.
כמובן שלא באנו לשלול את הילודה אלא נהפוך הוא. האושר הגדול ביותר של ההורים אלו הילדים. כל הורה יודע ורואה את הפלא הגדול הזה שנקרא ילדים אין נס גדול יותר מזה.
ואולי נסיים מענייני הפרשה בניסים הגדולים שבאו על עם ישראל בשנתם האחרונה במצרים.
רד"ו שנים שירדו ישראל למצרים במשך מאתים ועשרה השנים שהיינו במצרים ב"כור הברזל" כך מכנה שלמה המלך את המאורעות הללו.
לכור הברזל נכנס הברזל לאותה האש הרותחת עד שהופך לנוזל בחינת שינוי הטבע.
כך בשנים אלו זוככנו עד שעלינו למדרגת מעל הטבע. וכשבאו המכות על המצרים בשנה האחרונה לישיבה במצרים, עם ישראל מעל הטבע, המכות לא יכולות לתפוס אותו ונהפוך הוא, הם עוד מרפאות ומחזקות אותו. המכות מכות בדרך הטבע, שהרי פרעה שם עצמו לאלהים הוא השולט בטבע ואז באו המכות ושברו אותו ואת כל עמו לרסיסים, השליטה בטבע מתפורר לו בין אצבעותיו. ועם ישראל שהטבע כעת לא שולט עליהם אינם ניזוקים, אלא בחושך רואים הם כפלים אור. ואז מגיעים הם בבורחם ממצרים אל המדבר. ועומדים על שפת הים. הים לפניהם ופרעה וחילו מאחריהם. צועקים העם אל משה הושיענו! ומשה צועק אל השם, ואומר לו השם מה תצעק אלי סעו!! וכך נכנסים למים. והמים מגיעים עד נפש, ועוד מעט ונראה כי טובעים הם.

ועומד פרעה על ראש ההר ורואה את המחזה המרהיב וכולו שמחה. אומר הוא בליבו סגר עליהם המדבר, ועכשיו יטבעו כולם בים, אין לי צורך לעשות מאום. המתין כאן והראה בתבוסתן. והים גועש וסוער, ורואה פרעה את כל עבדיו שקועים במים והמים עברו את ראשם וצועדים הם בקרקעית הים.
אומר בפרעה בליבו שוב משה עושה לי כאן "טריק", ודאי אין כאן מים ומשה מנסה הוא להניס את כל העם. מניף פרעה את ידו וקורא לפרשיו קדימה! חסלו את כולם! ואז דוהרים כל פרשיו אל המים והמים נסים לקראתם. המים הם הניסים לעם ישראל והם המכה הגדולה מכל המכות שבאו על מצרים. כל רכב פרעה וחילו טבע בים וישראל שהם מחוץ לטבע הולכים בתוך הים אך בקרקעיתו ביבשה, שהרי הם מחוץ לחוקי הטבע.

והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. ט"ו בשבט שמח.

יום שישי, 8 בינואר 2010

מפתח השמות המשך

והנה עוד קטע מעניין
והמעיין במה שנאמר בענייני המושיע הראשון כראוי הוא לבדו יבין ממנו סוד המושיע האחרון הנזכר כי שניהם סימנם בשם השם בהכרח. וסימן האותיות השניות מצורפות הנרמזות בתיבות הנזכרות שעליהם חקוק בי"ה שמ"ו יעידו על סוד גדול והוא שסוד בי"ה שמ"ו הוא מש"ה הבי"א, המשי"ח. ואברהם הוא נזכר באותיות השניות האלו ב'ראשית י'הודה ה'באים ש'מות מ'וצא ו'אעידה. (בששת המילים אם נקח את כל האותיות השניות נקבל ואברהם) וכמה מופתים חזקים עלו בידינו על ענייני מראה הנבואה ועל השגחתה ועל היות העניינים המובאים באלו הדרכים הנרמזים בשמות נראים לכל הנביאים ומתגלים להם ונגלים לעיני לבותיהם בדרכים נחשבים בשכלם מכח השם, מהם ישרים מהם משונים בשינויים רבים ובעניינים מתחלפים. וזו היא המעלה העליונה אשר אפשר שיגיע אליה אדם עם השלמות אחר שיכוון להשיגה בכוונה מופלאה וירצה ברצון חשקיי להגיע אל זו המעלה לכבוד קונו לבד ויבחר בהשגת התכלית הזאת בחירה תכליות (תכלית הבחירה) אשר לא יסופק בה בדבר וימאס כל הנאות העולם זולתה ויבקש להיות נהנה מזיו השכינה בחייו וכל שכן אחר חייו אלה, במצאו חיי החיים שהם נצחיים בלי הפסק. ואם יהנה בדבר מהבל ענייני מענייני הבלי העולם הזה יחשוב ההנאה ההיא כפי מה שהוא אשר היא מקריית הבליית עוברת ופוסקת לשעתה וישתמש בה לפי הצורך ההכרחי או המועיל. ואמנם תהיה מחשבתו מיוחדת להשגה הנזכרת תמיד עד שלא תשכח מלבו בשום עת מן העתים ואפילו בעתים שהוא נהנה בהם בזולתה באיזה דרך שהם. כי המחשבה כשהתחזקה בחשק אמיץ על דבר מיוחד ימצאנה האדם מדובקת בדבר ההוא בהקיץ ובחלום עד שיצייר החושב החושק ההוא שהדבר אתו תמיד ולפניו מצוייר כמו שהוא אחר שהשיג ממנו מה שהשיג מעט או הרבה. כי טבע החשק הוא מהירות מרוצה מדבקת החשק בין החושק והחשוק. וזהו עניין ההשגה האמיתית המביאה לידי חוזק החשק. ואם כן הנה התלמוד מביא לידי השגה וההשגה מביאה לידי הכוונה והכוונה לידי הרצון והרצון לידי הבחירה והבחירה לידי החיים הנצחיים. ואמנם התלמוד שהביא לידי ההשגה כלל בתוכו תלמוד תורה בחכמה עד שישוב הלומד בה חכם. ובתבונה עד שישוב בה מבין דבר מתוך דבר, כלומר שיבין מה שלא למד מתוך מה שלמד. ובדעת עד שישוב יודע הכללים הראויים להיותם נודעים לכל חכם ומבין מדעתו על ידי מסירת ראשי הפרקים בעניינים עמוקים. וזאת ההשגה הנזכרת נקראת אצלנו ציור מחשביי כולל כל ההשגות הכלליות.
ואין צריך להאריך בזה יותר מזה במקום הזה לפי כוונתינו בו והוא שאנחנו כווננו פה להודיע עניין השמות ואיך הם מביאים לידי ההשגה הנזכרת לכל שלם במדותיו עם שלמות יצירתו אחרי למדו תלמוד תורה הרבה, עד שיקבל ממנה להיותו בעדה חכם ומבין מדעתו. ואחרי כן יכין עצמו בכוונה חשקיית אשר בחר בה כבר יותר מכל הדברים שבעולם וישיג בהתבודדו להשיגה מה שביכולתו להשיג ממנה. ויוסיף בה תמיד חוזק אחר חוזק כמו שעשה משה רבינו ע"ה בזו ההשגה בעצמה, שבה נתעלה והגיע לקבל מהשם הדבור האלוהי פה אל פה, כמו שנאמר עליו "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמנת יהוה יביט". וזכרו בו המקובלים השלמים שבזכות "ויסתר" זכה לקלסתר, ובזכות כי "ירא מהביט" זכה ל"ותמונת יהוה יביט". שכך הדין נותן לכל מבקש להשיג בהביטו לאותם עניינים האלהיים הנעלמים מרוב החכמים, שתהיה יראת חטאו קודמת לחכמתו ואז יגמל להיות חכמתו מתקיימת. והחטא הנה הוא שיירא שמא יחטיאנו הציור הדמיוני כי ענין ציור נופל על כל דבר שאדם יכול לצייר מציאותו או מהותו או מקריו במחשבתו בין בכח בין בפעל בין בעצם בין במקרה בין בחיוב בין בשלילה. ויש ממנו ציור הרגשיי ויש ממנו דמיוניי ויש ממנו שכליי. הרגשיי, הוא המושג באחד מחמשת החושים שהם הראות והשמע והריח והטעם והמשוש. ויש לכל השגה מאלו ההשגות המורגשות גבול ידוע לפי המרגיש והמורגש ולפי כח ההרגש שבכל איש ואיש מנושאי הכוחות האלה.
ואם ירצה המבקש להשיג בהרגש להוציא כח מגבולו, תשוב עליו חולשה עד שלא יוכל לעמוד על גבולו הראשון מפני העבירו ההרגש לעבור גבולו ואז יחטא החוש בציורו. ועל כן יקרה לקצת המציירים שישיגו העניינים לפי חטא ההרגש על מה שאין צורת המציירים ככה. ויקרא אותו הציור ציור כוזב ולפיכך אין ראוי לסמוך עליו. ואמנם הציור הצודק הוא שראוי לסמוך עליו וכשיהיה הדבור צודק לא יצדק אלא בהיות טבע המציאות הכללי או הפרטי אמיתי וצודק עמו. כאמרך בפועל שהדבר הפרטי הזה הרמוז אליו הוא אדם ושמו אדם, על איש אחד מבני אדם קטן או גדול זכר או נקבה. והנה זה האיש הנמצא הוא פרטי אבל השם עליו הוא כללי. וכל פרטי ראוי היה לקראו בשם מיוחד לו, עד שהיה נבדל בו וניכר למזכירו בשם ההוא. אלא מפני שאין כח בדבור האדם להשיג זה ואפילו במינים כל שכן באישיהם. ואמנם נקראו האישים בשם המין כדי לקבץ תחת הציור השכלי כל מין ומין מצד שמו הכללי. ויהיה ניכר בהרגש כל אחד ואחד מאישי המין עד שידע המרגיש שזה המורגש הוא אדם על דרך משל או חמור או שור או סוס או קוף וכיוצא בהם מכל מיני בעלי חיים המצויירים בציור פרטי מורה על כל מין ומין.

יום חמישי, 7 בינואר 2010

מפתח השמות

הנה קטע נוסף מתוך מפתח השמות
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. הנה זה הספר השני בו יתגלה [מפתח השמות] סתום וחתום בחכמת השמות וראוי שיפתח במפתח שם משלש עד שוב המבוי מפלש. ועל כן בא בראשו מה שכולל את כולו. וכל מקובל יודע שספר תורה גויל שלם ראוי שיכתב כולו בווין בראשי דפיו. ואמנם ששה דבורים אלה ראויים להיותם ראשי ששה דפים ידועים וסימנם בי"ה שמ"ו, ורמזם "סלו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו" (תהלים סח' ה'). והם רמוזים בששה דבורים ראשונים שבראש זה הספר השני כמו שנקדנו עליהם בראשיהם ושביה"ם סימניהם ואעפ"כ שהם בי"ה שמ"ו מצורפים והם סימן המשי"ח. ואלה הם פסוקיהם הששה, ב' מן בראשית י' מן יהודה ה' מן הבאים ש' מן שמות מ' מן מוצא ו' מן ואעידה.

ואחר אלו ההערות ראוי לדעת שאלה הששה הם מעוררים דעת חכמי הקבלה ומורים לנו דרכים אשר היו זרים מאד באזנינו לו שמענום מפי חכמי המחקר. כי אין זה עניין שיסבול שקול הדעת לשתף ששה דבורים מראש התורה ועד קרוב לסופה ולקחת אות ראשונה מכל תיבה ולעשות ממנה אות משותפת אל אות כדי להוליד משלש תיבות בלקיחת ראשיהם מלת בי"ה ומשלש תיבות אחרות מלת שמ"ו. ולהמשיך הכלל בהתחלת אות ו"ו שהוא האות הששי, רמז לאלף הששי אשר בהתחלתו יבוא המשי"ח ויתפאר בידיעת השם ויאמר שסבת ביאתו הוא ביה שמו. ומה שנרמז בו בבראשית רבא אינו נעלם מן המקובלים. ואמנם קשה על כל מקובל שלם לגלות עניין זה לשום חכם מחכמי ישראל השלמים שלא הכניסו עצמם בדרך זו ולא טעמו בו טעם המן, "כי לא ידעו מה הוא", וכל שכן שקשה כמה כפלים יותר לגלותו להמון העם. ואם לחכמי ישראל קשה לגלותו קל וחומר לחכמי אומות העולם ואפילו לפילוסופים שגם הם לא ראו אור בדרך זו ולא ידעוה, כי אם הנביאים ובניהם ותלמידיהם הנמשכים אחריהם בה, ולהם ראויה ולא לזולתם שהם תכלית מציאות המין האנושי. ואיך יתכן לגלות הדרך הארוך הזה למי שמבקש למצוא האמת בלי טורח ובלתי השתדלות. והנה רוב החכמים אם תאמר להם צאו עמי עד מהלך מיל או שנים או שלשה ונדבר בסוד מסודות התורה ונתבודד ונמתיק סוד יחדו, מיד יענו ולמה נתרחק כל כך לא, אבל פה נדבר במקום שיזדמן. ואילו היה רואה המלמד שלא היה צורך להתרחק או לא היה בריחוק תועלת הכרחית לא היה גם הוא מבקש להתרחק, כי לא היה מבקש ריחוק בהיותו מבין שהקירוב מספיק ולא היה מבקש לטרוח לבטלה.

ומכלל דרכי הקבלה הזאת שהמקבל מחויב שיקבל מה שימסר לו מפי רבו ולהשתדל להוציא מה שבכחו לפעל בלי קושייא כפי בקשת התכלית האחרונה מיד במהרה כי הדברים מעידים לו בסוף על התכלית קצתם על קצתם. אבל מי שיאמר לו בא ונתבודד, ויאמר לא עתה כי יש לו לעשות, זה אינו מכלל המבקש להתנבאת. ומשלו אצלי הוא כמי שאומרים לו בוא אל הר פלוני לטובתך והוא לבקשת ממון טמון ידוע למבקשיו. ולא גילו לו למה ילך שם אבל אמרו לו סתם בוא עמנו. וענה ואמר לא, כי יש לו לעשות והוא כדי שירויח בפעלו פרוטה אחת נמנע מלכת ואותה הפרוטה הפסידתהו ממון רב והוא לא ידע זה. כך אצלי זה הענין הנרמז בין המוסר והמקבל שאינו ראוי לקבלה הנבואית. והדרך הזה רחוק מהדעות בתכלית הרוחק, ואיך לא תהיה זאת סבה להאריך בזה הספר יותר מהארבעה ספרים האחרים, כי הכל תלוי בשמות והם התחייה. ואיך לא יהיה זה עניין זר מאד לאמור למקבל קח אות מראש התורה ואות מתוכה ואות מסופה וחדש תיבה. וכן כל אות חברנה אל חברתה עד שיולד כלל אחד ידוע בשתי תיבות ויהיו שני עדים על אמתת התורה כולה ועל עומק דרכיה ועל סתרי ותיבותיה. וכל זה להודיענו שאין אתנו דבר שנוכל להבין רוב עמקו ועניין מעלותיו ודרכי נפלאותיו בקלות. כמו דברי התורה כשנקחם על אמתתם ועל מה שנתנו לנו לדעת בנתיבותיהם דרכי י"י אלהינו. ולפיכך כשנעמיק בם יותר זה מזה יתעלה כל איש ממנו יותר זה על זה. וכל הפוחת מלהעמיק פוחתין לו וכל המוסיף מוסיפין לו ואמנם תוספת העומק צריכה שמירה מופלאה וסדר נערך על יושר ואם לאו יהיה המוסיף גורע.

יום רביעי, 6 בינואר 2010

פרשת שמות

אנו עומדים בפרש שמות ואביא קטע מפירושו של הרב אבולעפיה לפרשה ישנם עשרות עמודים בספרו "מפתח השמות" לספר שמות וישנם סודות וגילויים עצומים. אך כדי לא להעמיס על הקוראים אביא קטעים קצרים ומעניינים והנה אחד:

ועל כן אמרנו שהעצה היא מחשבה מתוקנת לפי לב בעליה, ועל כן העצה תלויה בין הין ולאו. והכוונה היא קצת מחשבה משותפת בין ההרגש והדמיון לפיכך רוב בעלי החיים מכוונים. והרצון הוא קצת ציור משותף עם הכוונה. והבחירה היא עניין מיוחס לכל בעל שכל בלבד, ולפיכך אין שם בחירה נופל על כח בלתי מדבר. והבחירה היא מחשבה וציור משותפים עם ההרגש והדמיון והשכל. וזה לפי שההשגות האנושיות הם ג' מינים המין האחד תלוי בחמשת החושים ונקרא הרגש בכלל והוא עניין השגה חיצונית. והמין השני תלוי במה שיעלה מן החושים אחר שהושג בחושים והוא יותר דק מן ההרגש ואע"פ שרודף אחריו ונקרא דמיון בכלל והוא עניין השגה פנימית. והמין השלישי תלוי במה שהושג מההרגש והדמיון יחד מצד אחד ואינו תלוי באחד מהם מצד אחר ונקרא שכל אנושי בכלל. והוא עניין השגה דקה ועמוקה מן הדמיון והוא דיין עליו לאמתו ולרכזו בו. וכל אלו השלשה כחות הם כחות בגופים, והנפש היא שרשיהם. ואיברי הגוף נושאים ההרגשות והם ידועים לכל. והכחות הם השמע והראות והריח והטעם והמשוש ואיבריהם ידועים. ואמנם הדמיון הלב נושא אותו והמח מצייר ונותן ביד הלב שהוא המבין דבר מתוך דבר וכן התעלומות הדמיוניות. והשכל מיוחס אל הנפש מפני שדבקותו בה לבדה ולא בדבר אחר ויש שם השגה אחרת מיוחדת ומיוחסת לקצת אישי מין האדם בלבד והיא שהם מקבלים אותה ממי שאינו גוף ולא כח בגוף אחר שלמות ההרגש והדמיון והשכל האנושיים. ותושג זו ההשגה מבלעדי אמצעות הגופים אבל לא בלתי אמצעות כחות הגופים. והנה מפני זה ידמה אותה המשיג שלשת השגותיו יחד, כי ידמה מורגשת ומדומה ומושכלת ולפיכך אי אפשר היותה לעולם בהקיץ ובהתעוררות גמורה אבל תהיה למשיג כדמות תעודה ממש ונקראת זו ההשגה חלום או נבואה. ועניין אומרנו חלום לא כשאר החלומות הצודקות אלא חלום של נבואה ור"ל נבואה חלושה שלא התחזקה אצל רואה בתכלית החוזק.

אמנם הנבואה הגמורה ג"כ היא על מדרגות רבות והיא על דרך שהמשיג רואה מיד כי השגתו זאת היא השגת נבואה והיא באה לו מזולתו לא מכחו בלבד. וכמו שמשיג הממשש הגוף החם שזה הגוף חם ויאמר שאין חומו ממני שמששתיו אבל היא ממנו ואמנם אני השגתי בכח שהיה לי עליו להשיגו בעת הפועל המשושי. כן המשיג הדבור הנבואי ישיג שזה הדבר שהשיגו אינו ממנו אלא מן הפועל בו הדבר שהשיג, ויכיר בזה שיש לו כח לקבל עניינו לבד. ולפיכך לא ישיג ממנו אלא כפי שיעור כחו עליו וכפי שיעור השפע הבא אליו מצד המשפיע. ויתחייב מזה שיבוא זה הדבר לאדם בפעם הראשונה שמתחיל בזו ההשגה בחולשה גדולה ויקבלנה בפחד גדול מפני מיעוט הרגלו עליה, עד שיתחזק עניינה אצלו זמן אחר כן, וכשיתחזק יהיה על מדרגות רבות. ולפיכך יראה תחלה דמיונות ומשלים וחידות זרות עמוקות מאד אצלו עד שירגיל בהשגה ויראה מלאך אחד או רבים בדמיונות משונות עם היותו יודע שאין המלאך בעל דמות כלל וישמע דבריו או יראה השם או ישמע דבריו באמצעות דמויות הכבוד ג"כ אשר אינו בעל דמות ג"כ. וישתנה הנראה אצלו תמיד, פעם בשינוי גדול ופעם בקצת שינוי. ויתכן שיראה פעמים רבות העניין שצריך אליו לדעתו מצד הנבואה בדרכים מתחדשים מפני היות הכלי חלוש והוא כח המדמה. ולפעמים יראה הרואה צורות משונות מבהילות מפני רוע דרכי אנשי הדור כי כל המראות הנבואיות הן כוונות באות מהשם להודיע לנביאים עיקר השגת השם בבני אדם. ועל כן יש מהם שיודיעם הקב"ה זה לעצמם בלבד כדי להוציאם מכל צד מבוכה ולהיות חלקם בחיים הצפונים לצדיקים הטובים השלמים. ויש מהם שיודיעם השם עניין השגחתו בם ובבני אדם וירצה שיגלו זה לעם בין בכתב בין על פה. ויש מהם שיתן להם מופתים לאמת לעם שישלח להם שהם מדברים על פי י"י. ויש מהם שישלחם השם למשול עם י"י כמשה.
ומשום וכבר נודע עניין יכולת משה על פי השם וגם נאמר על המשיח "וברוח שפתיו ימית רשע" (ישעיה יא' ד') וסודו יצר רע. אמנם אמרו עליו "הכה ארץ בשבט פיו" (שם) סודו הוא תום זמן הגלות שסימנו ביד האומה הנצרית שוה למניין מאמר דניאל אלף מאתים ותשעים דהיינו סימן אר"ץ וראשי התיבות סימנם אמת. שם נאמר אות הרשום בכתב אמת והרמז עליו אמ"ת מאר"ץ תצמח, גם הוא צופן בראשו שלשת התיבות. ומופתי המשיח אין צורך להיותם כמופתי משה רבינו ע"ה ולא כמופתי אליהו ואלישע ע"ה ולא כמופתי יהושע ע"ה אבל גדולים מכולם אך לא כמו מה שיחשבום ההמון יהודים וגוים כי יש להם חידוש במציאות אשר בו יתגלה חידוש הנעלם לכל ויוודע שההשגחה בעם הקדש עצומה מכל מה שאפשר לנו לחשוב במחשבתנו. וכל שכן בסוד תחיית המתים אשר הוא עניין שיתחדש בסיבת בוא המושיע האחרון.